ממשנה ג ועד סוף הפרק ערוכים כל דיני הנגעים סביב ציר הזמן: מה מטמא בשבועיים ומה בשלושה. כמעט אין בעריכה זו חידוש הלכתי, שכן עיקרי הדברים נמצאים בתורה או בפרקים הקודמים במשנה. לפנינו, אפוא, עריכה שונה החוזרת על אותו חומר, ואגב כך מציעה מעט חידושים והדגשים. פרק ד מהווה סיכום נוסף מסוג אחר, ולפנינו תופעה חריגה של שלוש עריכות שונות שכל אחת מציעה שיטה אחרת לסידור החומר, תוך כדי חזרה על ההלכות הידועות בתוספת חידוש צנוע. לכל החטיבה אין מקבילה בתוספתא.
עור הבשר מטמא בשני שבועות – אם יש סימנים לבהרת בעור הבשר אפשר שהכוהן יחליט לטמא את המצורע בשבוע הראשון, או בשבוע השני, [ו ]בשלשה סימנין בשער לבן ובמחיה ובפסיון – ואם סימני הנגע הם שלושה: יש בו שער לבן; או יש בו מחיה, שהיא תוספת קרום עור חי מעל הנגע; או הנגע פשה, כלומר התרחב; בשער לבן ובמחיה כתחילה22בדפוס: "בתחילה", והוא הוא. אנו לא רשמנו חילופים מעין אלו. – כבר בשבוע הראשון צריך להיות שער לבן בנגע, שאם לא כן אין כאן נגע כלל. כמו כן מחיה יכולה להיבדק רק בשבוע השני, כדי לראות אם יש תוספת קרום. בסוף שבוע ראשון – וכן בסוף שבוע שיני – וכן [ו ]לאחר הפטור – אפשר שהכוהן יפטור את הנגוע, ואחר כך יחזרו סימני הנגע, והוא יחליט לטמאו, ובפיסיון בסוף שבוע ראשון – ניתן להבחין בפסיון רק בסוף השבוע הראשון, שכן "בתחילה", בפעם הראשונה שהכוהן רואה את הנגע, לא ייתכן לדעת אם הנגע גדל; שהרי כל ראייה שאיננה ראיית הכוהן אינה משמעותית, ולכן לא מנתה המשנה פסיון בתחילת התהליך. הלכה זו כבר נאמרה (לעיל פ"א מ"ג), ומקורה בצורך של הכוהן להכריז "טמא" או "טהור", בלעדיה אין כאן החלטה מחייבת. גם פסיון יכול להיטמא, בסוף שבוע שיני – וגם לאחר הפטור ומטמא בשני שבועות שהן שלשה עשר יום – בסוף השבוע השני. אם הנגע פסה האיש טמא. מקסימום הזמן עד ההחלטה הוא שלושה עשר יום, שכן היום השביעי הוא גם סוף השבוע הראשון, וגם תחילת השבוע השני, כדלעיל (פ"א מ"ד).
ברור מלשון המשנה ש"מחיה" היא כינוי כללי למחיה או לבהרת, וכן מוברר בפרק הבא (במיוחד במשנה ב).