בהרת עזה נראית בגרמני כיהה – הבהרת העזה, שעליה דובר במשנה הראשונה בפרק, כאשר היא מתגלה על עורו של הגרמני הבלונדיני, היא נראית כהה. מומחים לתורת הצבע הצביעו על כך שהצבע שאנו רואים אינו מוחלט ואינו קבוע, הוא תלוי בתאורה ובצבעים הסמוכים, וכמובן גם הרקע משפיע על הצבע והגוון הנראים לעינינו. בהרת עזה רגילה, שעל אדם "רגיל" נראית בהירה, נראית כהה על רקע עורו של הגרמני. את הגרמנים הכירו חכמים בעיקר כחיילים בשירות הצבאי הרומי. תדמיתם הייתה כשל בלונדינים בהירים ביותר. ההלכה חוזרת בספרא: "מיכן אמרו בהרת עזה נראית כגרימני, כהה, והכהה ככושי עזה. רבי ישמעאל אומר, בית ישראל הריני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים" (ספרא תזריע [נגעים], פרק א ה"ה, ס ע"א).
במקורותינו ידוע שעבדו (שומרו) של רבי יהודה נשיאה היה גרמני; הוא אינו נקרא בשמו אלא "גרמני"1ירו', יומא פ"ח ה"ה, מה ע"ב; עבודה זרה פ"ב ה"ט, מב ע"א, ועוד., ומכאן ראיה שהופעתו הייתה יוצאת דופן, שהרי הוא נקרא בשם גנרי ולא בשמו הפרטי. החיילים הגרמניים נזכרים כמוכרי עבדים: " 'ויקנהו פוטיפר איש מצרי' גבר ערום. ומה הוות ערימותיה? אמר בכל מקום גרמני מוכר כושי, וכאן כושי מוכר גרמני" (בראשית רבה, פו ג, עמ' 1055). איש מצרי הוא כושי, ורגיל שהלבן מוכר את הכושי, שכן החיילים הרומיים השתלטו על שטחי הכושים, והם מכרו את הכושים לעבדים.
והכיהה בכושי עזה – בהרת של אדם רגיל היא כהה (והיא מסממני הטהרה), אך על עורו של כושי היא נראית בהירה ("עזה"). כהה הוא ניגוד של בהיר או של מבריק, "עז". אלבק מפרש ש"עזה" היא הבהירה ביותר מארבעת המראות, אך אפשר לפרש שמובן השם הוא בהירה בתחום ארבעת המראות. הקביעה ההלכתית במשנה איננה ברורה: האם יש כאן קבלת הדין, שבכושי כל בהירות קלילה תיחשב כבהרת כבדה, או שמא זו אזהרה לבודק להתחשב בהבדלי הגוונים ברקע של הבהרת, מעין דבריו של רבי עקיבא בהמשך? לשון אחר, האם רבי עקיבא חולק על הרישא, או מסביר את הטכניקה של הדיון בגווני הבהיר?
את הכושים הכירו חכמים כחיילים רומיים, אך גם כתושבים או כבני השבטים הערביים2תנחומא בובר, נשא יג, טז ע"א; במדבר רבה, ט, לד ועוד. שהיגרו לארץ, ובעיקר כעבדים כפי שנראה להלן. לפי כמות העדויות שבידינו המפגש עם הכושי היה תדיר בהרבה מאשר המפגש עם הגרמני הבלונדיני. כבר במקרא נזכרים כמה אישים כושיים, ובספרות חז"ל נזכרת מיכל בת כושי, אישה צדקת שהחמירה על עצמה והתעטרה בתפילין3מכילתא דרבי ישמעאל בא, מס' דפסחא פי"ז, עמ' 68; ירו', ברכות פ"ב ה"ג, ד ע"ג; בבלי, עירובין צו ע"א., ברם ספק אם זו דמות רֵאלית או דמות ספרותית. חוץ ממנה אין מפגש עם כושי רֵאלי, אדם שיש לו שם ודמות פרטיים.
הכושי נחשב כבעל מום, והמשנה מונה אותו ברשימת בעלי המומים הפסולים לעבודה במקדש. משנה זו ומקבילותיה משקפות את אידֵאל היופי של חכמים, ולכן הבאנו את הרשימה בשלמותה: "הכושי, והגיחור, והלבקן, והקפח, והננס, והחרש, והשוטה, והשכור, ובעלי נגעים טהורין, פסולין באדם וכשרין בבהמה" (משנה, בכורות פ"ז מ"ו; ספרא אמור, פרק ג ה"ב, צה ע"ג). בתוספתא שנינו לעניין אחר: "הרואה את הכושי, ואת הבוריק, ואת הגיחור, ואת הלוקין, ואת הכיפיח, ואת הננס (ואת החרש, ואת השוטה, ואת השכור), אומר ברוך משנה הבריות. את הקיטע, ואת החיגר, ואת הסומא, ואת מוכי שחין, אומר ברוך דיין האמת" (ברכות פ"ו ה"ג). הרשימה בתוספתא דומה, והיא מוסיפה רק את הבוריק; אבל יש הבדל בין שני המקורות: במשנת בכורות הכושי והגיחור הם בבחינת מומים, ואילו התוספתא רואה בהם שוני, אך לאו דווקא פגם.
הירושלמי מצטט את ההלכה שבתוספתא כדרשה לפסוק "זֹבח לאלהים יָחֳרָם" (שמות כב יט), אם כן הוא, יש "רק" לברך עליהם "משנה בריות", משום שהקב"ה שינה אותם לרעה (ירו', ברכות פ"ט ה"א, יג ע"ב). כן קובע המדרש: "וידבר ה' אל משה לאמר פינחס בן אלעזר וגו' (במדבר כה י-יא). ילמדנו רבינו, הרואה בני אדם משונים, כיצד מברך? [כך] שנו רבותינו, הרואה הכושי, ואת הגיחור, ואת הלווקן, ואת הקיפח, ואת הבוהקנים, ואת הננס, ואת הדרקונוס, אומר ברוך משנה את הבריות, הרואה [את הקטוע], את הסומא, ואת מוכה שחין, אומר ברוך משנה את הבריות דיין האמת, אימתי בזמן שהיו שלימין ונשתנו, אבל..." (תנחומא בובר, פנחס א, עמ' 150).
הבבלי מסביר את הגוונים השונים: "כושי – אוכמא (אדום כהה מאוד, עד שחור), גיחור – חיוורא (לבן), לבקן – סומקא (אדום מבריק). איני, והא ההוא דאמר להו: מאן בעי לוקיאני ואישתכח חיוורא (מי רוצה לבקני ונמצא לבן)! אלא: כושי – אוכמא, גיחור – סומקא, כדאמרי אינשי סומקא גיחיא, לבקן – חיוורא, כההוא דאמר להו מאן בעי לוקיאני ואישתכח חיוורי" (בבלי, בכורות מה ע"ב).
הכושי, מלבד שהוא משונה, נתפס כמכוער. כידוע, אשת משה רבנו הייתה כושית, והמדרש מעניק שני הסברים לכינוי כושית, הסברים שוודאי אינם פרשנות, אך משקפים את גווני תמונת עולמם של חכמים: "(א). 'על אודות האשה הכושית', מגיד הכתוב שכל מי שהיה רואה אותה היה מודה בנוייה. (ב). רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, צפורה צפו וראו מה נאה האשה הכושית. וכי כושית היתה והלא מדיינית היתה? ...ומה תלמוד לומר כושית? אלא מה כושי משונה בעורו, כך צפורה משונה בנויה יותר מכל הנשים. כיוצא בו אתה אומר 'שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני' (תהלים ז א), וכי כושי היה? אלא מה כושי משונה בעורו, אף שאול משונה במראיו, שנאמר 'משכמו ומעלה גבוה מכל העם' (שמואל א ט ב). כיוצא בו אתה אומר 'הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל' (עמוס ט ז), וכי כושים היו? אלא מה כושי משונה בעורו, אף ישראל משונים במצוות יותר מכל אומות העולם. כיוצא בו אתה אומר 'וישמע עבד מלך הכושי איש סריס' (ירמיה לח ז), וכי כושי היה? אלא מה כושי משונה בעורו, כך היה ברוך בן נריה משונה במעשיו יותר מכל בני פלטין של מלך"4ספרי, במדבר צט; ספרי זוטא, יב ע; בבלי, מועד קטן טז ע"ב; מדרש תהילים, ז יח, עמ' לו, ועוד. המדרשים מהלכים בנתיב חז"ל המקובל המנסה להציג את גיבורי המקרא כיפים. . ההסבר הראשון הוא שציפורה הייתה כושית בלשון סגי נהור, כלומר יפה במיוחד, וכהסבר המדרש: "ועל שם נויה נקראת כושית כאדם הקורא לבנו נאה כושי כדי שלא ישלוט בו העין, והאיש משה ענו מאד" (תנחומא צו יג). ההסבר השני בנוי על דברי התוספתא "משנה הבריות". ציפורה ויתר הגיבורים הנזכרים לא היו חס וחלילה מכוערים ככושים, אלא משונים ובולטים במידה טובה זו או אחרת.
כמו כן: "כיוצא בדבר אתה אומר 'על אודות האשה הכושית אשר לקח' (במדבר יב א), וכי אשה כושית לקח? כושית במעשיה, כושית בשמה, יש אשה שהיא כשירה ואינה נאה, ויש נאה ואינה כשירה, אבל צפורה נאה ויפה וכשירה" (מדרש תהילים, ז יח, עמ' לו). למרות דרשות אלו, כאמור, ברור לחכמים ש"כושי" הוא שם נרדף לכיעור. ברם קשה לתנאים לקבל שבאשת משה נפל פגם (ולו פגם חיצוני), והם פותרים את הבעיה בדרשה מתוחכמת. ברוח זו חוזרים מקורות נוספים המציגים את הכושי כמכוער, כבחירה גרועה וכנכה רוח5כגון בראשית רבה, ס ג. הציטוט לפי דפוס וילנא, והמילה "כושי" חסרה בכתב היד של מהדורת אלבק, עמ' 641; שיר השירים רבה, א ג, ועוד. . אגב אורחה נלמד שבעיני חכמים פגם במראה החיצוני הוא פגם הגורם וגורר דרשה אפולוגטית.
עוד מופיע הכושי כעבד, ובעיקר כעבד בעל מעמד נחות במיוחד: "אמר רבי יהושע בן לוי: משל למלך שהשיא את בתו ופסק לה ליתן מדינה אחת ושפחה אחת מטרונה, ונתן לה שפחה כושית. אמר לו חתנו: והלא שפחה אחת מטרונה פסקת לי ליתן?" (שמות רבה, ג ד). הרי ששפחה כושית היא שפחה נחותה יותר משפחה "מטרונה", כלומר אישה מכובדת, בת טובים.
אנו נחזור לסכם את שאלת הגוונים של בני אנוש בספרות חז"ל בסוף הפרק.
מן המשנה משמע שההלכות במשנה הראשונה בפרק הקודם ניתנו לאדם בינוני. ואכן כך מנסחם רבי ישמעאל: רבי ישמעאל אומר בית ישראל – בכתבי יד אחרים "בני ישראל", אני כפרתן הרי הן כאשכרע לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים – לא ברור מה רצה רבי ישמעאל לומר: האם דבריו הם קביעה כללית בתחום ההווי, או שמא הוא רוצה לומר משהו בתחום ההלכתי של נגעים, שאין להתחשב בשינוי הגוון, או שדין התורה נאמר רק למקרה הבינוני, או שיש להתאימו לגוון המקרי? לדעתנו האמירה היא בתחום הפולקלור, ואין בה היגד הלכתי.
פירושו המילולי של הביטוי "אני כפרתן" הוא שהדובר יכול להביא כפרה לבני ישראל6כך בתוס', יומא פ"א הי"ב; שבועות פ"א ה"ד. , או שהוא בחייו ובמותו מהווה כפרה להם. פתיחה זו רגילה בתנא דבי אליהו, והיא מסממני סגנונו המיוחד של חיבור זה. אשכרוע הוא לדברי הירושלמי "פסקינון" (יומא פ"ג ה"ט, מא ע"א), שמשמעו עץ אגוז
(איור 4) פיסטוק חלבי בלשון ימינו. אשכרוע מובא כאן כדוגמה לצבע בינוני. מהאשכרוע התקינו את הגורלות שבהם השתמשו בבית המקדש (יומא פ"ג מ"ט). העץ נבחר בגלל היותו קשה, ובעל עצה אחידה. עד היום הוא משמש לתעשיית חפצי נוי מאותן סיבות. לפי התלמוד מותר היה להתקין את הגורל מכל עץ שהוא, או לפחות מתוך רשימת עצים ארוכה למדי7ירו', יומא פ"ג ה"ח, מא ע"א., אך המשנה ביומא אינה עוסקת בהלכה אלא מספרת את ההווי במקדש. הגורלות היו מעץ זה, אף שמותר לעשותם גם מעצים אחרים. גם התאשור מתורגם כפסקינון8פליקס, עצי בשמים, עמ' 164-162.. צבע הפסקינון הוא חום בהיר. רבי ישמעאל מדמה אפוא לעצמו את בני ישראל ככהי עור (בעלי צבע מזרחי) בהירים. זו כמובן תדמית כללית בלבד.
המשנה בנדרים קובעת: "קונם שאיני נושא את פלונית כעורה, והרי היא נאה; שחורה, והרי היא לבנה; קצרה, והרי היא ארוכה9כך בכתב יד קופמן. בדפוס וילנא נוסף: "מותר בה". התוספת נכונה, אך מיותרת., לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה, שחורה ונעשית לבנה, קצרה ונעשית ארוכה, אלא שהנדר טעות" (פ"ט מ"י). הנדר טעות משום שהתנאי לא התקיים, ולכן הוא מותר בה.
המשנה משקפת את אידֵאל היופי של התקופה – בהירה, גבוהה ויפה. משנת נדרים פ"ג מ"ח קובעת שנודר משחורי ראש כוונתו לכלל הגברים, ואגב אורח נלמד מכאן ששחור היה צבע השערות הרווח, כמקובל בדגם ה"מזרחי" עד היום, בניגוד לדגם האירופאי ששערו, לעתים קרובות, בהיר. כמו כן: "משל למה הדבר דומה, לבן טובים שהיה גונב כלים בבית המדרש (בית המרחץ), ולא היה רוצה בעל הגנבה לפרסמו. התחיל נותן בו סימניו. אמרו לו, מי גנב כליך? אמר להם אותו בן טובים, בעל קומה הוא, עיניו נאות, שערותיו שחורות, חוטמו נאה. משנתן סימניו ידעו מי הוא" (תנחומא, קרח ב; במדבר רבה, יח ג). כן מתואר מלך הישמעאלים במדרש מאוחר: "אחריו יקום מלך אחר גבה קומה, בעל זקן ארוך ושער שחור, אשר יתן משלו על כל האדם ויגדל. שלש עשרה שנה ימלוך ואחר ימות"10אבן שמואל, מדרשי גאולה, "מעשה דניאל", עמ' 219. ברשימה זו מתואר מלך אחר, רע יותר, שמראהו "מראה אדם" (שם, סוף עמ' 218). ראו עוד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, "מדרש תפלת רבי שמעון בן יוחאי", עמ' 552. קטע זה קטוע אצל אבן שמואל, שם, עמ' 274-273. . לעומת זאת מלכים רעים מתוארים כאדומי שער. כך מתואר ארמילאוס, הדמות המובהקת של המלך השטני שיציק לישראל ערב בוא המשיח11אבן שמואל, שם, עמ' 284.. יש להניח כי תיאור זה מתקשר גם לדמותו של עשו, אבי בני אדום ורומי, שהיה אדמוני.
ההסתייגות מצבע עור כהה נרמזת בעדויות נוספות. כך, למשל, אומרת הרעיה בשיר השירים: "שחורה אני ונאוה", ומסבירה את הסתירה הפנימית: "אל תראֻני שאני שחרחֹרת ששזפתני השמש" (שיר השירים א ה-ו). על כך מסביר המדרש: "שחורה אני ונאוה. וכי אפשר לשחור להיות נאה? משל למה הדבר דומה לתינוקת בת מלכים שקלקלה בבית אביה ונזפה, ויוצאת והייתה מלקטת בשבלים והשחירה, התחילו חברותיה (מחסרות) [מחסדות] אותה, מה היא אומרת להן? אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש, ואינו דומה אדם שיצא כעור ממעי אמו לאדם שיצא נאה ונתנול12ילקוט שמעוני, תתקפב: "ונתנוול"., כי נוח לו במהרה לחזור ולהיות נאה" (מדרש זוטא לשיר השירים, א ה). שחור הוא אפוא שזוף, ואין זה יאה לאישה.
תיאור שלם של מרכיבי החן החיצוני נמצא בסוגיה למשנת נדרים: "ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לרבי ישמעאל ברבי יוסי. אמר להם, שמא ראשה נאה? אמרו לו סגלגל. שמא שערה נאה? דומה לאניצי פשתן. שמא עיניה נאות? טרוטות הן. שמא אזניה נאות? כפולות הן. שמא חוטמה נאה? בלום הוא. שמא שפתותיה נאות? עבות הן. שמא צוארה נאה? שקוט הוא. שמא כריסה נאה? צבה הוא. שמא רגליה נאות? רחבות כשל אווזא. שמא שמה נאה? לכלוכית שמה. אמר להן: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין, ושרייה" (בבלי, נדרים סו ע"ב). למדנו שאישה נאה: ראשה אינו מוארך, שערה מלא ושחור, עיניה עגולות, אוזניה נאות ואינן גדולות מדי, חוטמה איננו "בלום"13שהנחיריים אינם גדולים, והאף כאילו סגור. , היא מלאת גוף14אישה שמנה נחשבה ליפה, בניגוד לאידֵאל המודרני. ורגליה דקיקות.
אין לנו עדויות ארכאולוגיות על צבע עורם של שוכני ארץ ישראל בימי קדם. מבנה העצמות והשלדים, כפי ששרדו במערות הקבורה, אינם מספקים מידע על צבע העור. בציורי הפסיפס מתוארים בדרך כלל טיפוסים בהירים, לעתים מופיעים בציורים טיפוסים כהים, אך אלו באים לתאר כושים, אתיופים או דמויות אפריקניות וכיוצא באלה. עם זאת, קשה לראות בכך יותר מעדות כללית על צבעי העור של בני התקופה (איור 5).
ממשנתנו משמע שהגוון השכיח של האוכלוסייה היה חום בהיר, וסטייה לכיוון כלשהו נתפסה כמיוחדת. נטייה לכהות יתר נתפסה ככיעור, במיוחד מודגש השחור כסמל הכיעור. חכמים לא הבחינו בין כושי מלידה לבין מי שהשתזף או התלכלך – כולם מסמלים ניוול. למשל, "כיון שעשה לו חם אותו מעשה, אמר... אתה מנעת אותי מלעשות דבר שהוא באפילה, לפיכך יהיה אותו האיש כעור ומפוחם... [לפיכך יצא חם מפוחם]15המצוי בסוגריים חסר בכתב יד וטיקן ובעדי נוסח נוספים והוא פרשנות של מי שכבר לא היה ברור לו (ולקהל קוראיו) שחם הוא "מפוחם"." (בראשית רבה, לו ז, עמ' 341). כאן מפוחם זהה לכעור ומכוּון לצבע העור. כמו כן במדרש הבא: "...מחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה, אמרה לה למה? בשביל שראה ידיה מפוחמות. אמרה לה אי שוטה שבעולם ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. ומה אם אשתו שהיא חביבה עליו ביותר, את אומרת מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה, את שכלך מפוחמת ושחורה ממעי אמך כל ימיך על אחת כמה וכמה" (שיר השירים רבה, א ג), וכן: "אמר רבי חגי בשעה שעלו ישראל מן הגולה, נתפחמו פני הנשים מן השמש והניחו אותן, והלכו להם ונשאו נשים עמוניות, והיו מקיפות את המזבח ובוכות" (בראשית רבה, יח ה, עמ' 167). כאן הפיחום הוא שיזוף פשוט של אישה העובדת בשמש ומתכערת. כמו כן: "אמר רבי הושעיא, למה הדבר דומה לכלה שהיתה עומדת בתוך חופתה ונתפחמו ידיה, אם מקנחת היא אותם בכותל, הכותל מתפחם וידיה אין מתנקות, ואם בפסיפס הפסיפס מתפחם, וידיה אין מתנקות, ואם מקנחת היא בשערה, שערה היא מתנאה וידיה מתנקות" (דברים רבה, א י). שערה של הנערה הכלה שחור, ואבק הפחם שבידיה מוסיף נופך של נוי לשער, אך לגוף אין זה נוי אלא כיעור. אף בני ישראל שבאו להרוג בבנות מדיין, ביזו ובזזו אותן תחילה: "נכנסין זוגות זוגות אצל האשה, היה אחד מהן מפחם פניה, ואחד מהם מפרק נזמיה" (שיר השירים רבה, ד ג). הכושי, ובעיקר הכושית, נתפסים כמפוחמים, ואגב כך אנו מבינים מה רבה עליבותם של השניים (שיר השירים רבה, א ג).
כן מבטיחים לאישה היולדת, כגמול על שנחשדה לשווא, שתלד זכר ולא נקבה, נאה ולא כעור, לבן ולא שחור, גבוה ולא נמוך (תוס', סוטה פ"ב ה"ג; ספרי זוטא, ה כח, עמ' 237). מבטיחים לה בן זכר שכן ערכו גדול יותר, ושלושה פרמטרים של נוי. אפשר כמובן לתרץ שהמדובר בהערכת תינוק, אך כפי שראינו כך העריכו גם מבוגרים. המקורות שהבאנו מדגישים עד כמה היה חשוב לחברה מראהו החיצוני של אדם, וזאת בניגוד לנימה המוסרנית הנקוטה בדרך כלל בפי חכמים – בכך הרחבנו במקום אחר.16ראו פירושנו לנדרים פ"ט מ"י; תענית פ"ד מ"ח.
רבי עקיבא אומר יש לצייר [י ]ין סממנין שהן צרים צורות שחורות לבנות בינוניות מביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ ותראה בבינוני – רבי עקיבא מסביר את שיטת העבודה: הבדיקה נעשית על פי לוח צבעים מוכן מראש. יש בו רקעים שונים בהתאם לצבעי בני אדם, וצבעי בהרת קבועים. המשנה משקפת תרבות צבע גבוהה. חכמים יודעים שעל הגוון משפיעה גם השכנות, וגוון אחד מאציל מצבעו על הגוון הסמוך, ועל כן נדרש לוח צבעים למדידת הצבע. לוח דומה היה לרבן גמליאל לבדיקת הופעת הירח (משנה, ראש השנה פ"ב מ"ח).
גם הבבלי מתאר מעין לוח צבעים כזה: "דאמר רבי חנינא: משל דרבי עקיבא למה הדבר דומה? לארבעה כוסות של חלב, אחד נפלו לתוכו שתי טיפין של דם, ואחד נפלו לתוכו ארבע טיפין של דם, ואחד נפלו לתוכו שמונה, ואחד נפלו לתוכו שתים עשרה טיפין, ואמרי לה: שש עשרה טיפין, שכולן מראות לובן הן, אלא שזה למעלה מזה וזה למעלה מזה" (שבועות ו ע"א). בַהמשך הבבלי מציע משל אחר הנותן ביטוי גם לחלוקה לשתי רמות, אבל עדיין נשארו כאן ארבעה גוונים וזה חזק מזה (שם ו ע"ב).
עם זאת, אין ההיגד ההלכתי נאמר במפורש. יש במשנה עדויות ל"תרבות של צבע" ולאבחנות שהתורה לא הזכירה, אך לא נאמר במפורש כיצד יש לנהוג. עמדנו על תופעה זו בכל חלקי המשנה, אך באופן טבעי פירשנו את המימרות כהיגדים הלכתיים, אבל אלו לא נאמרו. אולי יש לראות במשנה כולה "אגדתא" על שינויי גוונים, ולא הלכה בפועל. אם אכן הסבר זה נכון הרי זו ראיה מוצקה שכל תורת הנגעים איננה שאלה הלכתית חיה, לפחות לא עבור חכמים. גם רבי עקיבא מביא דוגמה מלוח הציירים ואינו אומר שכל חכם נעזר בלוח כזה. אפשר שהוא רומז שלכוהן הבודק את הנגעים היה לוח כזה, אך הכוהן אינו נזכר במפורש. העובדה שדיון בסיסי זה באנשים בעלי גוון עור שונה מהרגיל אינו נדון כשאלה הלכתית, ועל כל פנים חסרות בו התשובות ההלכתיות – מצביעה על ייחודיותה של המשנה ועל כך שתורת הנגעים כבר לא נהגה בדור יבנה. על משמעותן של אבחנות אלו עמדנו במבוא.
מעבר לכל השאלות ההלכתיות, המשנה משקפת את תרבות הצבעים של חז"ל. ההשוואות הן בדרך כלל לעצמים מהטבע, ולכל צבע היה לוח גוונים משלו. בסוף הפרק השני נסכם את לוח הצבעים והגוונים של חז"ל.
רבי יהודה אומר מראות נגעים להקל אבל לא להחמיר – כל בדיקת הצבעים ראויה רק אם מטרתה להקל. גם רבי יהודה נוקט את עמדתה של משנת מועד קטן (פ"א מ"ה) שהבאנו לעיל17ראו פירושנו לפ"א מ"ד. שיש לחפש הקלות. לפיכך, יראה הגרמני בבשרו להקל – בדפוס נוסף: "והכושי בבינוני להקל", כלומר, אם הבהרת של הגרמני כהה הוא טהור, ואם הבהרת של הכושי עזה הוא טהור, שכן אצלו זה צבע כהה. כאמור, משפט זה איננו בכתב יד קופמן, אך נמצא ביתר עדויות הנוסח. עמדתו של רבי יהודה חוזרת בספרא (כמו כל משנתנו), אבל מיוחסת לרבי יוסי (ספרא תזריע, פרק א ה"ד, ס ע"א).
וחכמים אומרים זה וזה בבינונו – במידה הבינונית שלו, וכן ב-פא . ברוב עדי הנוסח: "בבינוני". נראה שזו דעת רבי ישמעאל, שבני ישראל הם בעלי צבע בינוני (חום בהיר), ולפי צבע זה יש לבדוק את נגעיהם. אם כן הוא, תנא קמא ורבי עקיבא מהלכים בשיטה אחת, שעורכים בדיקת גוונים אישית, ורבי ישמעאל וחכמים בשיטה אחרת, שעורכים בדיקה אחידה לכולם בבינוני, ולרבי יהודה דרך משלו, שעורכים את שתי הבדיקות ומעדיפים את הבדיקה המקלה. סדר המשנה קשה, שהרי עורך המשנה מדלג משיטה אחת לחברתה: (א) תנא קמא, (ב) רבי ישמעאל, (ג) רבי עקיבא ובר פלוגתיה רבי יהודה, (ד) חכמים. המשנה אינה ערוכה לפי סדר הגיוני: (א) תנא קמא, (ב) רבי עקיבא ובר פלוגתיה רבי יהודה, (ג) רבי ישמעאל, (ד) חכמים.
במבוא הכללי לפירוש המשניות העלינו השערה שהיו משניות שסודרו בכתב בשני טורים, והעורך קרא את הטורים שלא בסדר הנכון. אפשר שגם משנתנו מתבארת היטב אם היא כתובה בשני טורים:
לפי השערה זו לא קרא העורך האחרון של המשנה במקום את המשנה בטורים, במאונך, אלא קראה במאוזן, בשורות; ומכאן הסדר הקשה שבמשנה. אם אכן השערה זו נכונה, לפנינו ראיה לכתיבת המשנה כבר בשלב הקדום של עריכתה.
הספרא רושם הלכה נוספת: "המחייה מטמא בכל מראה, אפילו לבנה בשחור ושחורה בלבן. ושער לבן מטמא בכל מראה לבן, ואפילו במראה סיבות. אלא ששער לבן (אלא ששער לבן) והנתקין מטמאין בכל מראה אפילו לבנים בשחור, ושחורים בלבן, ומטמאין בשיער צהב דק שמראיו כתבנית הזהב" (פ"א ה"ד, עמ' 618). זו עמדתם של חכמים, שהגורם הקובע את מצבו של הנגע הוא הצבע ה"מוחלט", כלומר הצבע הרווח: שער לבן ושער שחור הם הרווחים ביותר. עוד מוסיף המדרש שהצבע הבלונדיני הוא גוון של הלבן, והוא כאמור צבעו של ה"גרמני" שבמשנה.