ביום השמיני היה מביא [פיילי ] – נמחק, איננו ביתר עדי הנוסח ואין לו מובן. סגנון המשנה סיפורי, כמו רוב הפרק. שלוש בהמות חטאת ואשם ועולה – הנחיות הקרבן מנויות בויקרא יד יב-יג, והמשנה אינה מוסיפה דבר, אם כי מסדרת את החומר המקראי בצורה מסודרת. והדל – בלשון חכמים בדרך כלל "עני", אבל המינוח המקראי היה "דל". חז"ל משתמשים במונח "דל" בהקשרים מקראיים ומקדשיים, ומעט מאוד גם לצרכים אחרים (כגון משנה, כלאים פ"ה מ"א; אבות דרבי נתן, נו"ב פמ"ג, עמ' 122). היה מביא חטאת העוף ועולת העוף – ככתוב בתורה: "ואם דל הוא ואין ידו משגת, ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו, ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה, ולג שמן" (ויקרא יד כא). ההנחיה בתורה שהעני יכול להביא קרבן זול יותר מכונה קרבן "עולה ויורד", והיא חוזרת בקרבנות אחדים כגון יולדת, מטמא מקדש בספק ואחרים32משנה, כריתות פ"ב מ"א; שבועות פ"א מ"ב; שם פ"ב מ"א; תוס', כריתות פ"א הי"ג, עמ' 562.. "עולה ויורד" הוא סוג של קרבן, כדברי הפסוק "והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת וכפר עליו הכהן מחטאתו. ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תרים או שני בני יונה לה' אחד לחטאת ואחד לעלה" (ויקרא ה ו-ז). אם איננו יכול להביא אפילו קרבן זה רשאי הוא להסתפק ב"עשירִת האפה סלת לחטאת" (שם יא). אם לאדם די ממון עליו להביא כבשה או שעיר עזים, ואם אין בידו כסף רשאי הוא להסתפק בקרבן בעל ערך נמוך הרבה יותר. התוספתא אף מדגישה: "רבי אלעזר אומר היה חייב קרבן עולה ויורד אין אומרים לו לך לוה לך עשה מלאכה והבא קרבן עשיר אלא מוטב שיביא קרבן עני עכשיו ואל יבוא קרבן עשיר לאחר זמן" (תוס', ערכין פ"ב הי"ח, עמ' 545). אם כן, קרבן העני איננו רצוי פחות ומכובד פחות אלא מקובל כקרבן של העני. אין במקורותינו עדות לכך שהיה גורם ממסדי כלשהו שביקר את החלטותיו של היחיד שבחר בקרבן כזה או אחר.
חז"ל הסבירו שהתורה אִפשרה בחירה בין קרבן יקר לקרבן זול כדי לאפשר תשלום מדורג לפי היכולת הכלכלית ("תשלום פרוגרסיבי") ולחוס על ממונם של ישראל. חכמים עיצבו עיקרון זה והרחיבו אותו על שטחים נוספים. בדרך כלל מובא העיקרון כדי להסביר מצוות או נוהגים, ולא אחת קיימת התחושה שלא העיקרון יצר את ההחלטה אלא הוא מהווה הסבר מאוחר בלבד, הסבר שבא לתרץ שאלה ספרותית או שבא להדגיש ערך של חז"ל המאוחר בהרבה להחלטה. בספרות התנאים מובא עיקרון זה בשני הקשרים: הראשון שכוהן הבא לטמא בית בגלל נגע צרעת צריך קודם לפנות את הבית מהכלים כדי שאלו לא ייטמאו עם הבית (לעיל פי"ב מ"ה; ספרא, מצורע פרשה ה הי"ב, עז ע"ג), והשני שאין צורך להביא קרבן כפרה בכל יום ויום (על ספק חטא), שכן "חס הכתוב על ממונם של ישראל" (תוס', שבועות פ"א ה"ב, עמ' 445; ולעניין אחר ספרא, אמור פרק יג ה"ז, קא ע"א). כן נמנע הקב"ה מלדרוש שבעה ימי חג בעצרת כדי לחוס על ממונם של ישראל (ספרי דברים, קמ, עמ' 194).
בספרות האמוראית מתרחבת מגמה זו, וכך מסבירים חכמים בבבלי מדוע כלי שרת מסוימים אינם מזהב33בבלי, ראש השנה כז ע"ב; יומא לט ע"א; מד ע"ב; מנחות פט ע"ב.. קשה לקבל הסבר זה כפשוטו. המקדש היה מפואר ביותר, והיו בו כלי זהב רבים. אדרבה, דומה שהחברה היהודית וחכמים התגאו בפאר שבמקדש ולא חסו על ממונם של ישראל34ראו על כך בהרחבה בפירושנו ליומא פ"ד מ"ד.. הסבר זה מלמד, אפוא, רק על עולם הערכים של חז"ל ולא על התנהלותו של המקדש. בירושלמי מופיע נימוק זה להלכות אחרות העוסקות בהוצאות למצוות (תרומות פ"ח ה"ד, מו ע"א). במדרש אחד מובא עיקרון זה כנימוק לכך שאדם רשאי להביא גם קרבן זול: "רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר, בוא וראה כמה חס הקב"ה על ממונם של ישראל, אמר להן מי שנתחייב להביא קרבן יביא מן הבקר, 'אם עלה קרבנו', ואם לא מצא מן הבקר יביא מן הכבשים, 'אם כבש הוא מקריב', לא מצא מן הכבשים יביא מן העיזים, 'ואם עז קרבנו', לא מצא יביא מן העוף, 'ואם מן העוף', לא מצא מן העוף יביא סלת, הדא הוא דכתיב 'סלת מנחה תמיד' " (ויקרא רבה, ח ד, עמ' קעב), ברם המדובר שם בקרבן נדבה. לעומת זאת בקרבנות אשם נדר בדרך כלל הקרבן יקר (בהמה או כבש), ורק במקרה זה נתבע קרבן עולה ויורד. ההסבר "חס הכתוב על ממונם של ישראל" נשמע, אפוא, גם כאן כהסבר מאוחר של חז"ל ולא כפרשנות למקרא. זאת ועוד. כפי שאמרנו, קרבן עולה ויורד במקרא מוסב על מי שלא ידע שנטמא, וכפשוטו אין המקרא מדבר כלל על כניסה למקדש. עלינו לראות, אפוא, בקרבן "עולה ויורד" חריג במערכת הקרבנות, ואולי כל התביעה לאחידות משפטית אין לה בסיס במקרא ובנוהגי המקדש. מכל מקום, בספרות חז"ל מודגש עיקרון זה.
קרבן הנזיר גם הוא דומה לקרבן המצורע, וגם בו שלוש בהמות, אך אין בו אפשרות ל"עולה ויורד" (משנה, נזיר פ"ו מ"ז).