שתי ציפרים מצוותן ש [י ]היו [א ]שוות במראה ובקומה ובדמין ולקיחתן כאחת – זו ההלכה לכתחילה, אבל:אף על פי שאינן שוות כשירות – כמעט בכל עדי הנוסח נוסף: לקח אחד היום ואחד למחר כשרות – "לקח" בלשון חכמים משמעו קנה. כלומר, הקנייה של שתי הציפורים צריכה להיות בבת אחת. כפי שנראה להלן, גם ביתר פרטי ההלכה בדיעבד מוותרים על הדרישה לשוויון בין הציפורים, אך קשה להסביר מדוע הוויתור הוא גם על הקנייה "כאחת". שחט את אחת מהן ונמצאת שלא דרור – טעה בזיהוי מין הציפור, יקח זוג לשנייה – שהרי אין מקפידים על החובה של קנייה כאחת, הראשונה מותרת באכילה – שכן היא נלקחה לשם קרבן, אך בטעות. זו הלכה קשה. אמנם הלקיחה הייתה בטעות, אך הציפור הוקדשה, וכיצד היא יוצאת לחולין? שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לשנייה – שהרי אין מקפידים על לקיחה כאחת, הראשונה מותרת בהנייה – באכילה אם היא כשרה לאכילה, אך כידוע אין שוחטים ציפורים אלא מולקין אותן, ואם נשחטה (לקרבן) היא טרפה, אך מותרת בהנאה כבהלכה הקודמת. נישפך הדם תמות המשתלחת – אי אפשר לסיים את המעמד כיוון שהציפור נמצאה פסולה, אך מכיוון שהדם נשפך הרי שהציפור המשתלחת גם היא פסולה, וכאן מופעל הכלל של "לקיחתן כאחת". כלל זה קובע, אפוא, שהקנייה עצמה אפשר שתהיה בנפרד, אבל בשעת שפיכת הדם צריכות שתי הציפורים להיות זמינות וכשרות. אם לא – יש לקנות זוג ציפורים חדש ולהתחיל את המעמד מחדש. מתה המשתלחת ישפך הדם – של הציפור הראשונה, ולא ייזרק על המזבח, וכנראה צריך לקנות זוג ציפורים אחר ולבצע את המעמד מחדש.
משנתנו דומה בסגנונה ובתוכנה למשנת יומא פ"ו מ"א העוסקת בשני השעירים. הסעיף הראשון זהה בלשונו. הסעיף השני איננו בכתב יד קופמן, וייתכן שיתר עדי הנוסח העבירו אותו ממסכת יומא הידועה, או שכותב כתב יד קופמן השמיטו ממסכת נגעים, ובעבר היה הניסוח זהה. ההלכה השלישית יש בה קווי דמיון בתוכן ובסגנון: "יקח זוג לשנייה" לעומת "יביא זוג אחר", אלא שבשעירים יש מרכיב של הגרלה שאיננו בציפורי מצורע. ההגרלה בין שעירי יום הכיפורים רמוזה במקרא: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל..." (ויקרא טז י). אמנם ניתן היה לפרש את הפסוק גם ללא מעמד פורמלי של הגרלה, אך עניין ההגרלה לפחות נרמז. אפשר היה להעבירו גם לציפורי מצורע, אך הדבר לא נעשה. מכל מקום, ביום הכיפורים הפלת הגורל עדיין איננה משנה את גורלו של השעיר השני. השעיר החי ממשיך לקיים את מצוותו, ולוקחים לו בן זוג חדש. הדין החמישי שונה באופיו. בציפורי מצורע יש ציפור שחוטה שאפשר ליהנות ממנה, ואילו בשעיר לא עולה שאלת האפשרות ליהנות מהשעיר המת, שהרי זו חטאת ציבור, ודינה כקודשים. הדין השישי אינו קיים ביום הכיפורים, שהרי האפשרות שהקרבן נמצא טרפה איננה אפשרית. הדין השביעי שוב זהה בתוכנו ובסגנונו.
שתי המשניות זהות אפוא בתוכנן ובסגנונן, אך כל אחת מהן מותאמת למקרה שבו היא עוסקת. גם משנה זו מנוסחת בסגנון הלכתי רגיל ולא בסגנון סיפורי, ולמשמעות העניין נשוב בהמשך.
ציפורי מצורע ושעירי יום הכיפורים – השוואה לשונית בין שתי משניות "זיכרון המקדש"
צפורי מצורע במשנה ובתוספתא
בתוספתא (פ"ח ה"ז, עמ' 628) חוזרות חלק מההלכות שבמשנה. ההלכה הראשונה איננה, אך מההמשך משתמע שעמדה לפני עורך התוספתא. ההלכה השנייה שאיננה בכתב יד קופמן איננה בתוספתא. ההלכה השלישית והשביעית זהות, והשישית שונה ממשנתנו וממשנת יומא, כמוצג בטבלה. עוד מוסיפה התוספתא: "שחטה בלא עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת, רבי יעקב אומר הואיל ונשחטה שלא כתקנה, מותרת באכילה. רבי שמעון אומר הואיל ונשחטה שלא כמצותה, אסורה בהנאה" (שם ה"ח). המחלוקת היא האם הציפורים הן קודש וכל קרבן שנפסל אסור בהנאה, או שהיא חפץ מצווה, שאם נפסל מותר בהנאה. גם בספרא (מצורע, פרק א ה"ו, ע ע"ד) מובאת דרשה לאישוש המשנה.
במשנת מנחות מנויה רשימה של הלכות דומות: "שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה. שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה. שתי חלות מעכבות זו את זו. שני סדרים מעכבין זה את זה. שני בזיכין מעכבין זה את זה. הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה. שני מינים שבנזיר, שלשה שבפרה, ארבעה שבתודה, ארבעה שבלולב, ארבעה שבמצורע, מעכבין זה את זה. שבע הזיות שבפרה מעכבות זו את זו. שבע הזיות של בין הבדים ושעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב מעכבות זו את זו" (פ"ג מ"ו). המשנה מזכירה את המצורע, אך לא את דין שתי הציפורים אלא את הדין הכללי, המשתמע גם מהתוספתא שציטטנו, שהציפורים ועץ הארז ושני התולעת והאזוב כולם נחוצים. קשה להבין מדוע לא הזכירה משנת מנחות את ציפורי המצורע. אפשר כמובן לומר שזו השמטה מקרית, אך עדיין הדבר קשה. לכאורה סביר שהדבר מבטא את מיעוט העיסוק בדין מצורע, ברם דין מצורע נזכר במשנה. לפיכך מותר אולי להסיק שמשנת נגעים הועברה בשלב מאוחר של עריכת המשנה ממסכת יומא, והותאמה להקשר של ציפורי מצורע. בזמן עריכת משנת מנחות עדיין לא הייתה משנת נגעים מנוסחת. כאמור, היא גם סוטה מהסגנון הסיפורי של הפרק. במבוא למסכת הראינו כי מסורת המשנה מבוססת בעיקרה לא על מסורת חכמים אלא על מסורות כוהניות, והדוגמה שלנו מצטרפת לדוגמאות שהובאו במבוא.
מן הראוי להדגיש שהמינוח "צפורי מצורע" שונה מהמינוח הרגיל בלשון חכמים, "קן", וזו ראיה נוספת לכך שמשנת נגעים לא נערכה במסגרת ספרות חז"ל.
בתוספתא מופיעה עוד סדרת הלכות המתארת את טבילת המצורע, ושאין לה מקבילה במשנה, ולא נרחיב בהן.