שלשה מגלחין ותיגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים – משנה זו מנוסחת כמשנה הלכתית ולא בסגנון הסיפורי הרגיל במשניות הפרק. מעמד טיהור הלוויים נעשה במדבר (במדבר ח ז). מעמד זה הוא מעמד היסטורי בלבד, ובניגוד לנזיר ולמצורע איננו הלכה עדכנית. וכלם שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו כלום – הגילוח נזכר בתורה בשני פסוקים: פסוק ח עוסק בתגלחת ראשונה והוא אינו מוסיף פרטים על צורת הגילוח, ובפסוק ט הגילוח מעט מפורט יותר. גם המשנה, בעקבות התורה, מפרטת את דין הגילוח בתיאור הטהרה השנייה.
המשנה משווה את תגלחת המצורע לתגלחת הנזיר. אין בידינו מקורות המתארים את שיטת הגילוח של הנזיר. המשנה מכנה את הפעולה "תגלחת הטמאה" או "תגלחת הטהרה" (נזיר פ"ו מ"ו; פ"ד מ"ה), אך אינה מפרטת אלא את הקרבנות שעל הנזיר להביא. לעומת זאת יש דיון בנזיר שגילח את עצמו באיסור ומתי גילוח כזה "סותר", כלומר מחייב התחלה מחודשת של הנזירות, ומתי הדבר אסור אבל אינו סותר את נזירותו. בשאלה זו עסקה משנת נזיר. המשנה שם אומרת: "נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהוא – חייב20בפירושנו לנזיר פ"ו מ"ג נידונו כל אחד מן המכשירים והפעולות הקשורים בטיפוח שער וגילוח. . נזיר חופף או מפספס אבל לא סורק. רבי ישמעאל אומר: אבל לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער" (פ"ו מ"ג). בתוספתא נזיר יש מסורת עריכה מקבילה למשנת נזיר: "נזיר שמירט או שסיפסף או שתלש בזוג כל שהו הרי זה חייב. אבל אינו סותר אלא בתער, וברוב ראשו. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: כשם ששתי שערות סותרות בו, כך שתי שערות מעכבות בו" (פ"ד ה"ג). במסורת המדרש: "תער לא יעבור על ראשו, אין לי אלא תער, תלש סיפסף וסיפר מנין שהוא לוקה את הארבעים? תלמוד לומר: 'קדוש יהיה' (במדבר ו ה) – מכל מקום, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: 'בתער' הכתוב מדבר, הא אם תלש וסיפסף וסיפר אינו לוקה את הארבעים" (ספרי במדבר, כה, עמ' 30). המדרש נוקב בעונשו של החייב – מלקות ארבעים. רבי יונתן, כמשנתנו, אינו מחייב ענישה אך מכיר בחיוב. לפנינו, אפוא, שלוש עמדות: רבי שמעון – סותר, רבי יאשיה – לוקה, רבי יונתן, משנה ותוספתא – חייב. האבחנה בין מעשה הסותר את הנזירות ומחייב קרבנות והתחלה מחודשת לבין סתם חייב (בעונש משמים, או במלקות) איננה במקרא, והיא חידוש של חכמים.
מלשון המדרש אתה לומד שאחת השאלות היא האם יש להבין "תער" כלשונו או שמא כמכשיר אופייני. כך הבבלי כאן (לט ע"א), וכך כפי שראינו מחלוקת בית הלל ובית שמאי העוסקת בשאלה אחרת: "המורט, בית שמיי אומרים: צריך להעביר תער על כל בשרו. בית הלל אומרים: אין צריך" (תוס', נזיר פ"א ה"ו). וזו לשונו של מדרש ההלכה בנידון: "לפה שנאמר 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו' (במדבר ו ה) יגדל בקדושה אל יעביר בתער ובמספרים אל יתלוש ואל ימרוט ואל יחוף באדמה ואל יתן סמנין. בעשה, ומנין בלא תעשה? אמרת 'תער לא יעבור על ראשו' (שם ה) אין במשמע בלא תעשה?! אלא התער. כשאמר 'וידבר ה' אל משה לאמר' (שם א) – ריבה הכל. אבל אומר אני מה התער שהוא בהעברת שער וכלי [אף אני ארבה את המספרים שהוא בהעברת שער וכלי]" (ספרי זוטא, ו א, עמ' 239). דיון זה במשמעותו ההלכתית המחייבת של התער נמצא גם באחת המסורות מדבי רבי ישמעאל, ושם היא מתוארת במילים "...משום רבי ישמעאל, בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא... התורה אמרה 'בתער' (במדבר ו ה) והלכה בכל דבר" (בבלי, סוטה טז ע"א).
משנת התנאים מרחיבה, אפוא, את מונח התער למכשירים נוספים, כמו גם לפעולות אחרות המשירות שער. המונח "הלכה עוקבת מקרא" הוא גילוי נדיר של מודעותם של חכמים לכוחם לשנות את ההלכה. ההלכה התנאית שונה בהרבה מזו של המקרא. בדרך כלל חכמים אינם מתמודדים בגלוי עם שאלת זכותם לעצב הלכה שונה, הם מניחים בפשטות שזה תפקידם. מדרשי ההלכה מציגים את החידוש כפרשנות, בעינינו "פרשנות יוצרת", בבחינת "מהפכות פרשניות". ההיתלות בפסוק אינה מעמעמת את החידוש, אך יוצרת תדמית חיצונית של פרשנות, רטוריקה של המשכיות. הביטוי "הלכה עוקבת מקרא" (או עוקפת מקרא) מציג תדמית הפוכה של עצמת ההלכה וכוחה לשנות מהמקרא. כן שנינו: "מיכן היה רבי ישמעאל אומר בשלשה מקומות הלכה עוקפת המקרא התורה אמרה (ויקרא יז יג) 'ושפך את דמו וכסהו בעפר' והלכה אמרה בכל דבר שמגדיל צמחים, התורה אמרה (דברים כד א) 'וכתב לה ספר כריתות' והלכה אמרה בכל דבר שהוא בתלוש, התורה אמרה 'במרצע' והלכה אמרה בכל דבר. רבי אומר בדלת או במזוזה מעומד" (ספרי דברים, קכב, עמ' 180)21בספרי דברים, קכב, עמ' 180, אותה המסורת, אך בלי הדיוק מן התער. לדיון במסורת זו ראו ספראי, עוקרת מקרא.. בבבלי, סוטה טז ע"א, רשימה קרובה, אך במקום רציעת עבד מופיעה ההלכה שלנו.
במקרה שלנו, כמו גם בנושאים האחרים, מצויות גם דרשות המציגות את החידוש כמדרש הלכה רגיל22ראו פירושנו לביצה פ"א מ"א-מ"ב.. שערי פירושים ודרשות מעולם לא ננעלו, וניתן היה להציג את החידושים הללו כדרשות רגילות. אין כאן אפוא "הודאה" תחת לחץ, אלא מדיניות של הפגנת עצמה ותחושת לגיטימיות של חכמים23ראו עוד פירושנו ליבמות פי"ב מ"ב, וביצה שם שם..
אם כן, בנזיר "תער" איננו דווקא תער, ובמצורע המשנה דורשת דווקא תער. אין כאן סתירה ישירה, שכן בנזיר מדובר על מי שעשה באיסור, אבל עדיין ניתן לומר שתגלחת הטהרה היא רק בתער. עם זאת, יש כאן מגמות שונות. במצורע גם נאמר שהגילוח צריך להיות מלא, ובנזיר נאמר הדבר בדרך אגב: "...שתי שערות מעכבות בו" (תוס', נזיר פ"ד ה"ג).
אם כן, במקרה זה הלכות מצורע מפורטות יותר מהלכות נזיר, אך גם צמודות יותר ללשון הכתוב.
בתוספתא יש עוד פירוט של הלכות נוספות: "רבי יוסי הגלילי אומר ריסי עיניו אין צריך לגלח. גלח ושייר שתי שערות בגלחתו הראשונה, שלחה וחזרה, וחזר וגלחו בתגלחתו שנייה, לא עלתה אלא תגלחת ראשונה בלבד" (פ"ח ה"ד, עמ' 628). אם כן, התוספתא כַמשנה שאם שייר שתי שערות לא עלתה לו התגלחת, וגם כשלבסוף גילח את כולו הרי שזו היא תגלחתו הראשונה. בספרא (מצורע פרשה ב ה"ב-ה"ו, עא ע"א) מתנהל דיון ארוך ומובא פרט הלכתי נוסף שאמנם מגלחים את ריסי העיניים, אך לא את בית הסתרים. הלכה זו מתאימה לאשר שנינו לעיל שאף אין בודקים שם נגעים (פ"ב מ"ד, וראו פירושנו לה), והמשנה שם אף קבעה: "כשם שהוא נראה לנגעו, כך הוא נראה לתיגלחתו"24לעיל פ"ב מ"ד, לפי כתב יד קופמן.. ההלכה במשנתנו מתאימה אפוא להלכה במשנה זו, ובאופן כללי מתאימה להלכות נזיר, אלא שהיא מפורטת מהלכות נזיר.