בא לו לשלח את הצפור החיה – כל טקס הטהרה הראשון מתקיים מחוץ לירושלים, שהרי המצורע אינו רשאי להיכנס אל העיר. להגדרה של מונח זה ולדיון בו ראו להלן. אינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר שנאמר (ויקרא יד ז) ושלח את הצפור החייה אל מחוץ לעיר אל פני השדה – בספרא: "ושלח את הציפור החי שלא יעמד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמד בגינות9בבבלי, קידושין נז ע"ב: בגבת, וזו גרסה עדיפה. מוצע לזהותה עם גבעתה המופיעה באונומסטיקון לאווסביוס כיישוב "במזרח הדרומה" (אונומסטיקון, מהדורת נוטלי ספראי, 69 מס' 335). אין הצעת זיהוי לאתר. וישלחנה למדבר, שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר אל פני השדה הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו תהא מותרת באכילה" (מצורע פרשה ב ה"ה עא ע"א).
בתוספתא מצויה הלכה הנראית בלתי קשורה: "אין מצורע מטהר מצורע אחר אבל נשאל הוא על הטומאה ועל הטהרה של עצמו, והכל כשרין לטהר את המצורע, ואפילו זב ואפילו טמא טמא מת, וכשם שמצוה לטהרן כך מצוה לטמאן וכהן שטמא מצוה לטהר שנאמר לטהרו או לטמאו בארץ ובחוצה לארץ" (פ"ח ה"א, 628). לא נעסוק בכל ההלכות שבתוספתא אלא רק בהלכה הראשונה. ההלכה שהכוהן המטמא הוא גם זה שיטהר מופיעה גם בנגעי אדם (פ"א הט"ו, עמ' 619). כפי שאמרנו (בפירושנו לפ"ג מ"א) אין התאמה בין הלכה זו לתפיסה שתפקיד הכוהן הוא טקסי בלבד. אם הרצון הוא להגיע לרצף החלטות סביר חשוב שהחכם לא יתחלף, ואילו חילופי הכרוז (הכוהן) הם חסרי חשיבות. ההלכה שבתוספתא מדגימה את המציאות: בפועל עדיין ניהלו הכוהנים לא רק את הטקס אלא גם קבעו את ההחלטות. הספרא מוסיף: "ואם מת רואהו כהן אחר" (תזריע, פרשת נגעים פרק ב ה"ג, סא ע"ד).
הספרא משרשר את ההלכות: "ויצא אל מחוץ למחנה, ומה תלמוד לומר? לפי שנאמר וראה הכהן שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה? היה בימים, ובנהרות, ובמדברות מנין? תלמוד לומר 'וראה הכהן', אם כן למה נאמר 'ויצא הכהן', כהן שאיפשר לו ליכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע, אין מצורע מטהר את המצורע" (מצורע, פרשה א ה"ה, ע ע"א). הדרשה סבוכה, ולכאורה בלתי קשורה לכתוב. אמנם אין מקשים על הדרשה, אך היא מובנת אם הספרא הכיר את הרצף של המשנה והתוספתא ורצה לשרשר את ההלכות. אפשרות זו סבירה יותר מהאפשרות שעורך התוספתא הכיר את הספרא וניסח את שתי ההלכות בהקשר אחד.
בא לו לגלח את המצורע – הסגנון עדיין סיפורי, העביר תער על כל בשרו וכבס בגדיו וטבל – עד כאן סיכום בפרפרזה של הפסוק "וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים" (ויקרא יד ח), טהר מלטמא בביאה – טומאת "ביאה" היא המונח המיוחד לכניסתו של מצורע לבית10פי"ג מ"ד; מ"ו; מי"ב; תוס', פ"ז ה"ג, עמ' 626, ועוד.. המונח אינו מדויק. במשנה נקבע שגם עמידה יחדיו של טמא וטהור תחת עץ מטמאת את הטהור (פי"ג מ"ו), והמונח "ביאה" אינו מתאים לעמידה תחת עץ. מצד שני חשוב לציין שהמונח ההלכתי הרגיל הוא טומאת אוהל, ובהלכות מצורע לא נעשה בו שימוש למרות הדמיון הרב בין טומאת מת לטומאת אוהל (פי"ג מי"ב). והרי הוא מטמא כשרץ – בניגוד לשימושו לעיל (ראו פירושנו לפי"ג מ"ו) כאן הכוונה לסוג טומאה. בלשון הלכתית הוא טמא בוולד הטומאה. ניכנס לפנים מן החומה – מצורע נכנס לעיירות ישראל, אך לא לעיר מוקפת חומה (משנה, כלים פ"א מ"ז). הבחנה זו הופיעה גם בהשוואה שבין נגעי אדם ובגדים לבין נגעי בתים (מס' 8 בטבלה לעיל פי"ג מי"ב). המונח "עיר מוקפת חומה" הוא מקראי, וכמעט בכל המקורות הוא מתייחס לירושלים11משנה, מעשר שני פ"ג מ"ז; מגילה פ"א מ"א, ועוד.. הוא נזכר גם בדיני גאולת בתים (משנה, ערכין פ"ט מ"ה), ובפירושנו למשנה זו ראינו שבפועל חכמים מתייחסים להלכות גאולת בתים כאילו הם חלים רק בירושלים. רק בברייתא אחת המונח מתייחס ליבנה (תוס', דמאי פ"א הי"ג). דומה שהמשנה רואה לפניה את ירושלים כחזות כל הארץ, כפי שנראה בהמשך. במשמעות המשפט בשאלה זו של תחולת דיני נגעים עסקנו במבוא למסכת.
מנודה מביתו שבעת ימים – המצורע נמצא במעין שלב ביניים. הוא כבר לא טמא כמצורע, אך עדיין טרם טוהר. להלן ייעשה שימוש במונח "ימי ספרו". בתורה נאמר: "...ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" (ויקרא יד ח). ואסור בתשמיש המיטה – יש שתי אפשרויות להבין משפט זה. הראשונה היא שאלו שני איסורים: בתקופת הביניים הוא גם מנודה מביתו וגם אסור בקיום יחסי אישות עם אשתו (אליהו רבה). אפשרות שנייה היא ש"מנודה מביתו"12בדפוס נפולי ובעדי נוסח נוספים הנוסח הוא "מנודה בביתו", ולפי גרסה זו רק הפירוש השני אפשרי (ראו בעל תוספות יום טוב). הנוסח יפה, אך העדות הטקסטואלית היא שזה תיקון של סופר תלמיד חכם. הכוונה לאיסור קיום יחסי אישות, ואין ביתו אלא אשתו (יומא פ"א ה"א). בספרא: "1. וישב מחוץ לאהלו, ישב מחוץ לאהלו יהא כמנודה, והוא אסור בתשמיש המטה. 'אהלו' אין אהלו אלא אשתו, שנאמר 'שובו לכם לאהליכם'. 2. 'שבעת ימים' ולא ימי החליטו, דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר קל וחומר לימי החליטו. אמר רבי חייא השבתי לפני רבי והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי החליטו. אמר להם אף אני כך אמרתי" (פרשה ב הי"א, עא ע"ב). ההלכה הראשונה מוכיחה שאכן הלכה אחת במשנה, שהמצורע בתקופת הביניים מותר להיכנס לביתו ואינו כמנודה, אבל "מנודה" כאן הוא אסור בתשמיש המיטה. בכך מתאשר הפירוש השני. כל זה לגבי המצורע בתקופת הביניים. אבל מצורע מוחלט יושב מחוץ לעיר חומה (לעיל) ומותר ביחסי אישות, לפחות לפי חלק מהתנאים.
מנודה הוא שוב מונח הלכתי מקובל, ויש לו דינים מוגדרים. למנודה מותר להיכנס למקדש (משנה, מידות פ"ב מ"ב; שמחות פ"ו הי"א, עמ' 134), אם כי הוא עושה את מסלול ההליכה בכיוון אחר. המנודה אסור בגילוח ובכיבוס (מועד קטן פ"ג מ"א). מסכת שמחות מרכזת את דיני האבל והמנודה, ומסתבר שם שהוא אסור בנעילת הסנדל (פ"ה הי"ב, עמ' 128), אבל בדרך מותר לו לנעול סנדל ובכניסתו לעיר הוא מורידו. מכאן שאין איסור על האבל להיכנס לעיר כלשהי. המנודה אסור בלימוד עם אחרים (שמחות פ"ה הי"ד, עמ' 129), ובתנאים מיוחדים מותר לו ללמוד (בבלי, מועד קטן טו ע"א), מה שאין כן במצורע. ייתכן שהוא אסור בתשמיש המיטה כאבל, אך הדבר אינו נאמר במפורש. הבבלי מנסה להקיש ממשנתנו שמנודה אסור ביחסי אישות, ובסופו של דבר דוחה את ההיקש (מועד קטן טו ע"ב). מכל מקום, ודאי שעבור הבבלי לא הייתה זו הלכה מוסכמת וידועה13בעל הלכות גדולות, הלכות נידוי, פוסק בפשטות שאסור בתשמיש המיטה. זו מסקנתו מהבבלי מועד קטן.. דיני המנודה מוזכרים בהקשר אחד עם מצורע (מוחלט) ואבל14שמחות פ"ה, עמ' 130-128; ירו', ברכות פ"ב ה"ז, ה ע"ב; יומא פ"ח ה"א, מד ע"ד; מועד קטן פ"ג ה"א, פא ע"ד; בבלי, שם טו ע"א.. לא כאן המקום לברר את כל דיניו, אך ברור שהמינוח "מנודה" בהקשר של משנתנו אינו זהה למנודה הרגיל.
זאת ועוד. ההלכה קבעה שאפילו למצורע מותר להיכנס לעיר ולבית הכנסת (פי"ג מי"ב), בכניסתו לבית הוא מטמאו, אך מותר לו לטמא את ביתו. כיצד זה ייתכן ש"בימי ספרו" אסור לו להיכנס לביתו? אין זאת אלא שהאיסור הוא רק על תשמיש המיטה, והמונח "מנודה" איננו במשמעות הרגילה שבספרות חז"ל.
הספרא שציטטנו ממשיך: "שבעת ימים ולא ימי החליטו דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר קל וחומר לימי החליטו. אמר רבי חייא השבתי לפני רבי והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי החליטו אמר להם אף אני כך אמרתי" (פרשה ב הי"א, עא ע"ב). ימי החלטו הם הימים שבהם הוא טמא לגמרי (טמא מוחלט), והמחלוקת היא האם גם בימים אלו מצורע אסור בתשמיש המיטה. הדין עצמו מצוי גם בתוספתא: "מצורע מותר בתשמיש המטה בימי גומרו, ואסור בימי סופרו. רבי יוסי ברבי יהודה אמר אם בימי סופרו אסור קל וחומר בימי גומרו. אמר רבי חייא אמרתי לפני רבי למדתנו רבינו שלא היה לו יותם לעוזיהו אלא בימי חלוטו15כלומר עוזיהו היה מצורע והוליד את יותם, ומכאן שבימי "חלוטו" המצורע מותר בתשמיש המיטה. אמר לו אף אני כך אמרתי" (פ"ח ה"ו, עמ' 628). בתוספתא במקום "ימי חלוטו" מופיע המונח "ימי גומרו", כלומר הימים שבהם הוא טמא גמור. המונח "גומרו" הוא המונח הרגיל בספרות חז"ל, ומופיע לגבי נזיר (משנה, נזיר פ"ז מ"ג ומקבילות רבות). המונח ימי "חלוטו" או "החליטו" מצטרף אפוא לרשימת המונחים המיוחדים שבדיני נגעי בתים. כנגד זה המונח "ימי ספרו" הרגיל במקורות אחרים (משנה, נזיר פ"ז מ"ג; כלים פ"א מ"א ומקבילותיהם) איננו במשנה אלא רק בתוספתא.
בתוספתא עוד הלכה מיוחדת: "...אלו בכהנים ושאר כל מעשיו בין בכהנים בין בלוים" (פ"ח ה"ה, עמ' 628). ההלכה שרק האמירה היא בכוהן ושאר המעשים הם בכל אדם חוזרת בסדרת מקורות (תוס', פ"ד ה"א, עמ' 622 ומקבילות), ועסקנו בכך במבוא. אבל הדגש המיוחד הוא על הלוויים שאין כלל הָוָה אמינא שיהא להם מעמד מיוחד. גם ביטוי זה, כמו "לפנים מן החומה", יש בו אוריינטציה מקדשית.