מצורע עני שהביא קורבן עשיר יצא – הוא רשאי להחמיר על עצמו ואין בכך כל תימה, ועשיר שהביא קורבן עני לא יצא – הזכות לקרבן עני היא רק לעני. מביא אדם על ידי – "על ידי" משמעו "בשביל", בנו על ידי בתו על ידי עבדו ושפחתו קורבן עני – הוא חייב בקרבנות בני ביתו. הוא נחשב עשיר, ובני ביתו עניים. זהו אפוא המקרה שאדם התחייב לקרבן מצורע של אחר, אחד מקרוביו. במשנת ערכין נאמר על כך: "...עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר. אבל בקרבנות אינו כן, הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי, אם היה מצורע עני מביא קרבן עני, עשיר מביא קרבן עשיר. רבי אומר, אומר אני57הביטוי "אומר אני" תדיר בלשונו של רבי, ולעתים קרובות הוא בא לבטא עמדת ביניים. רבי עצמו היה כידוע עורך המשנה, אבל את דעתו הוא ממעט להביא. רבי נזכר בכמה משניות, אבל ברובן הנוסח מפוקפק ובכתבי היד הטובים מופיע שמו של חכם אחר. ראו אפשטיין, מבואות, עמ' 196-194, וראו למשל פירושנו למעשרות פ"ה מ"ה; נדרים פ"ג מט"ו. אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, שאין העשיר חייב כלום" (ערכין פ"ד מ"א-מ"ב). לדעת רבי גם בערכין צריך לשלם לפי התעריף המוטל על מי שמעריכים אותו. כלומר ההבדל איננו בין ערכים לקרבנות, אלא בצורת ההקדשה. העני אינו חייב שכן לא הקדיש את עצמו. העשיר הוא שיזם את התרומה, והשתמש בעני רק כדי לקבוע את מחירה, אבל התרומה היא תרומת העשיר, והוא צריך לשלם לפי יכולתו (של המתנדב – העשיר התורם). אבל במקרה שהעשיר אמר "ערכי עלי" מי שיצר את חובת התרומה הוא העשיר, וערכה נקבע לפי ערך המתנדב. העני קיבל עליו את ההתחייבות של השני ולכן עליו לשלם קרבן עשיר. אם כן ההבדל איננו בין ערך לקרבן, אלא בכל מקרה המתנדב הוא שמגדיר את גודל הקרבן. מי שנטל עליו את ההתנדבות (חובת התשלום) מקבל עליו לשלם את מה שחייב השני, ופרטי החובה נקבעים לפי החייב. ומאכילין בו בזבחים – נותן להם לאכול ממנו אף על פי שהקרבן בעצם אינו מתאים לרמתם הכלכלית.
ניכר שרבי וחכמים מכירים את ההלכות הקדומות ואינם חולקים בהן. הם יודעים שנותן ערך לפי יכולתו של הנותן, ובמצורע לפי יכולתו של החייב בקרבן. המחלוקת היא בניסוח הכלל ההלכתי המסכם את שני המקרים, אותו כלל שממנו ייגזרו גם המקרים הבאים. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על מרכיב מרכזי זה של התפתחות ההלכה. התנאים כבר הכירו אוסף גדול של תקדימים שנקבעו על ידי הציבור בדרכי התנהלותו הדתית. תפקידם הראשוני היה לרכז את התקדימים ולמצוא בהם סדר ושיטה משפטית שממנה ניתן יהיה להסיק את ההלכה במקרים אחרים. לעתים הקושי נובע מכך שהתקדימים סותרים, או שחכמים סירבו לאמץ חלק מהם. במקרה שלנו מוצעים שני כללים מנוגדים שכל אחד מהם מכנס ומסביר את שני התקדימים שכבר מקובלים.
מבחינת התפתחות הלכות ערכין ומצורע עולה שהיו בנושאים אלו הלכות קדומות, ואלו הותאמו בשלב מאוחר של התפתחות המחשבה התנאית להלכה הפורמלית. ההתפתחות המאוחרת באה לביטוי בניסוחים משפטיים שונים לאותו תקדים.
עוד אנו שומעים על דיון דומה לגבי קרבן יולדת (ספרא, מצורע פרשה ד הט"ו, עב ע"ד), שם נקבע שתביא כמעמדה בכל רגע משתנה, שכן אלו קרבנות אחרים.
אין לנו אלא לומר שההחלטות אינן לכידות, בכל מקרה נקבעה הלכה אחרת ואין כאן שיטה אחידה. על תופעה זו של אי אחידות משפטית עמדנו במבוא הכללי לפירוש המשניות.
תופעה זו שבה קיבל אדם אמיד על עצמו לתרום קרבן חובה של אחר מוכרת היטב בספרות. קרבנות הנזיר יקרים כקרבנות מצורע, ובני אדם רגילים התקשו להתמודד עם מטלה כספית זו. בידינו מקורות לא מעטים המשקפים את הקושי של הנזירים לעמוד בהתחייבות זו. מסורת האגדה מספרת ששמעון בן שטח הסתכסך עם ינאי על רקע תמיכה בנזירים: "שלש מאות נזירים עלו בימי שמעון בן שטח, ק"נ מצא להם פתח, וק"נ לא מצא להן פתח, סלק לגבי ינאי מלכא אמר לו: שלש מאות נזירים עלו ובען תשע מאה קורבנין (עלו והם זקוקים לשלוש מאות קרבנות), הב להון את פלגא ואנה פלגא (תן להם אתה מחצה ואני מחצה), יהב להון יניי פלגא (נתן להם ינאי מחצית), אזל לישנה בישא אמרו: לא יהב שמעון כלום (יצאה לשון הרע ואמרו ששמעון לא נתן כלום), שמע וערק (שמע [שמעון] וברח)" (בראשית רבה, צא, ד ה, עמ' 1115)58וכן ירו', נזיר פ"ה ה"ד, נד ע"ב; קהלת רבה, ז יא. . הסיפור משקף אגב אורחא תשלום של חצי מחיובי נזיר59 ראו גם דיוננו במ"ו., אך גם את הלחץ הגדול של נזירים הממתינים למימון כלשהו. כך עולה גם מסיפורו של פאולוס העולה לירושלים ומקבל עצה כיצד להוכיח את נאמנותו לתורת ישראל: "הנה ארבעה אנשים אתנו אשר נזירות עליהם, ואתה קח אותם והוצא עליהם את הוצאת התגלחת שלהם (δαπάνησον èπ' αύτοίς) וידעו כלם..."60מעשה השליחים כא 24. פאולוס מנצל את תופעת הנזירות על מנת ליצור סביבו אווירת אמון. לפי תומנו למדנו שנזירים ניכרים בעיר ובולטים בה. . יוספוס מספר שאגריפס המלך סייע בידי נזירים להביא את קרבנות הנזירות שלהם61קדמוניות, יט 294. ראו אפרון, התקופה החשמונאית, עמ' 133; עמ' 176-175 הערות 31-17.. גם המספר שלוש מאות וגם המספר ארבעה הם מספרים טיפולוגיים וספרותיים וספק אם ניתן לראות בהם סיפורים היסטוריים, אך שניהם משקפים תודעה של מספר גדול. תופעת הנזירות ניכרת בעיר ומהווה נושא לשיח ולמעשה דתי מופגן, כפי שהדגשנו במבוא למסכת נדרים. בדומה לה גם מצינו במשנתנו שאנשים משלמים קרבנות מצורעים עבור מצורעים שנרפאו.
עם זאת, המקורות על גיוס כספים לטובת מצורעים מעטים יותר. נראה שבעיני החברה היה יוקרתי יותר לעזור לצדיקים שנטלו על עצמם עול יתר מאשר למסכנים שהוטלו עליהם חובות יתר. זו דרכו של עולם. מה עוד שכבר התורה אִפשרה למצורע להיפטר בקרבנות זולים יותר.
רבי יהודה אומר אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת – האישה אינה נחשבת כחסרת רכוש; היא שותפה לבעל ברכושו, ולכן הוא חייב לשלם קרבן עשיר, כמעמדו.
חלק מן הדאגה לאישה ופרנסתה כולל ככל הנראה את מימון קרבנותיה62ראו דיוננו במסכת שקלים פ"א מ"ו. . כך אומר גם הדרשן בפרשת סוטה: "והביא את קרבנה עליה (במדבר ה טו) – יכול אף בזמן שחללה שבת? תלמוד לומר: 'קרבנה'. כשאמר 'את קרבנה' לרבות קרבן נגעה וזיבתה. ומה ראית לרבות את אלו ולמעט את אלו? מרבה אני את שהן באין לטהרה, וממעט אני אלו שאין באין אלא לכפרה" (ספרי זוטא, ה טו, עמ' 234). לעומתו דרשה שונה: "והביא את קרבנה עליה (במדבר ה טו) – כל קרבן שעליה, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים קרבן שמכשירה לו, כגון זבה ויולדת הרי זה מביא משלו ואין מקיץ מכתובתה, וקרבן שאין מכשירה לו, כגון שקיפחה נזירו בראשה או שחיללה את השבת הרי זה מביא משלו ומקיץ מכתובתה" (ספרי במדבר, נשא ח, עמ' 13)63ראו גם ירו', סוטה פ"ב ה"א, יז ע"ד. , וכך גם "דרש רבי יהודה מביא אדם על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת, אפילו אכלה את החלב ואפילו חללה את השבת, שכך כותב לה: ואחרי די איתאי ליך עליי מן קדמת דנא..." (תוס', כתובות פ"ד הי"א)64בספרא, מצורע פרשה ד הט"ו, עב ע"ד, מובא משפט זה לעניין קרבן מצורע; ירו', יבמות פ"ט ה"ג, יד ע"ד.. בדומה לו רבי יהודה במשנתנו, וכן: "יכול אף על ידי אשתו יביא קרבן עני? תלמוד לומר 'זאת' (ויקרא יד לב), דברי רבי יהודה" (ספרא, מצורע פרשה ד הט"ז, עב ע"ד). משנתנו, שהיא משנת רבי יהודה, מניחה כמובן מאליו את חובתו של הבעל לממן את חיובי הקרבנות של אשתו.
משנת נזיר (פ"ד מ"ד), לעומת זאת, מציעה את שתי האפשרויות: או שהאישה משלמת את הקרבן מרכושה, או שהקרבן נקנה מרכושו, ולא נאמר שהבעל חייב לשלם את קרבנה. אלא שמדובר כמובן בקרבן התנדבות שלה, ולבעל הייתה זכות להפר, והוא לא ניצל אותה. אפשר שמדובר בהסדר אישי בין הבעל לאישה או שהוא התנה את נדרה בכך שלא ישלם את הקרבן.