עד עתה דובר על אבני הבית שהן מטמאות, מעתה מדובר בבית עצמו, שהוחלט לנתצו וטרם נותץ. בתורה נאמר שהוא טמא (ויקרא יד מד), והדיונים הם בפרטי דיניו.
בית שהוא מסיך על גבי בית המנוגע – "מיסך" משמעו מֵצל. המונח מתאים מאוד להמשך ("אילן שהוא מיסך"). בבית הכוונה שיש נגע בחדר אחד מתוך מכלול, או שמרפסת אחת מצלה על בית קטן נפרד ובו הנגע. וכן אילן שהוא מיסך על גבי [בית ] המנוגע – בית בצל עץ גדול. זו תמונה פחות שגרתית, שכן בשטח הבנוי היו מעט עצים, אבל עדיין אפשרית. הנכנס לחיצון טהור דברי רבי אלעזר בן עזריה – הבית המנוגע טמא (כאמור הכוונה לבית מוחלט שצריך לנתצו, ועד אז הוא טמא). השאלה היא איזו טומאה יש בו. לדעת רבי אלעזר בן עזריה הטומאה אינה מקרינה החוצה, והבית אינו מטמא כמת (שמטמא באוהל). אמר רבי אלעזר – בן דורו של רבי אלעזר בן עזריה הוא רבי אליעזר בן הורקנוס. אמנם אצלנו ובעדי נוסח טובים נוספים "אלעזר", אך זה אחד החילופים הידועים שמעתיקים השתבשו בו. מה אם אבן אחת ממנו מטמא בביאה הוא עצמו לא יטמא בביאה – הקל וחומר שרבי אליעזר משתמש בו הוא דיון לוגי. אבן אחת מטמאת בביאה, כלומר מי שנכנס אל הבית טמא (להלן מ"ז-מ"ח), אם כן הבית עצמו מטמא גם את מה שמחוץ לו. הקל וחומר אינו משכנע דיו. הנכנס לבית מצוי בתוך שטח טמא, ומעליו וסביבו קירות טמאים, ומי שנמצא בחוץ איננו בתוך הטומאה. להערכתנו רבי אליעזר מניח שטומאת הבית הנגוע היא כטומאת אוהל, ולכן הנכנס לתוכו טמא, אבל גם המאהיל עליו טמא. להלן נשוב לטיעון. בתוספתא ההלכות מוצגות בצורה מסודרת יותר: "1. בית המוסגר מטמא מתוכו, והמוחלט מתוכו ומאחריו, וזה וזה מטמאין בביאה. 2. ואבנים שיש בהן נגע מטמאות מאחריהן. 3. בית שהוא מיסב על גבי בית המנוגע וכן האילן שהוא מיסך על גבי בית המנוגע נכנס לחיצוון טהור ורבי אליעזר אומר כזית ממנו מטמא בביאה כולו אין הוא מטמא בביאה" (פ"ז ה"ד, עמ' 626). המשפט הראשון הוא משנה ד, והמשפט השני משרשר אותה למשנתנו. האבנים מטמאות מאחוריהן וקל וחומר בית שלם, וזהו טיעונו של רבי אליעזר בן הורקנוס. אפשר שהמשפט בא להסביר את סדר המשנה, ואת הקל וחומר של רבי אליעזר, ואפשר שהוא משקף עריכה קדומה שבה שורשרה משנתנו למשניות הקודמות, ודברי רבי אליעזר היו מובנים, והעריכה של פרק המשנה טישטשה את ההקשר.