בית שניראה בו נגע היתה עלייה על גביו – העלייה היא קומה שנייה הנזכרת רבות במקורות. השאלה היא האם התקרה, שהיא רצפת הקומה השנייה, שייכת לעלייה או לבית. אם נראה הנגע בבית, האם הקורות בכלל הנתיצה, ואם נראה הנגע בעלייה, האם הקורות בכלל העלייה. אם נותצים את הבית עדיין יש לעלייה משמעות. ייתכן שהיא נשענת על עמודים, או שבחלקה נשענת על חדר אחר, ועל כל פנים מותר להשתמש באבניה ובעציה. השאלה היא תוספת טיפוסית של תורה שבעל פה הקובעת כללים וגדרים ומבררת על מה חלים דיני התורה. נותן את הקורות לעלייה נראה בעלייה נותן את הקורות לבית – המשנה מקלה וסבורה שהקורות שייכות תמיד לצד המותר, לא היתה עלייה על גביו – בבית אין קומה שנייה, אבניו ועציו ועפרו ניתצין עמו – הקורות של התקרה הן חלק מהבית וניתצות אתו, ומציל [על ]את – המילה "את" נמחקה ובמקומה נכתב "על", המלבנים – מלבן הוא מסגרת עץ המשמשת לפתח או לחלון. זה היה מתקן יקר שלא נתפס כחלק מהבית אלא כרהיט, ועל סריגי החלונות – רשת עץ או ברזל המצויה בתוך החלון. החלון הוא הפתח העשוי למאור ופונה החוצה, או חלון בין שני חדרים, "חלונות כורזין" בלשון המדע הארכאולוגי (איור 46). רבי יהודה אומר מלבן הבנוי על גביו ניתץ עימו – המלבן הוא חלק מהבית; לא נאמר מה דין הסריגים, וזו שוב דוגמה לשפה הלכתית שאיננה אחידה. אבניו ועציו ועפרו מיטמין בכזית רבי אלעזר חסמא אומר במה שהן – אפשר להבין שהם מיטמאים רק בכל הכמות, ואפשר להבין שהם מיטמאים בכלשהו כשיטת שמאי הזקן (להלן)6לחכמים מאוחרים המהלכים בשיטת בית שמאי או שמאי עצמו ראו ספראי, הכרעה כבית הלל..
בתוספתא: "אבניו עציו ועפריו מטמאין בכשרץ רבי אלעזר חסמא אומר במשהן. שריפתן7לאחר שהאבנים נשרפו. מטמאין בביאה8למונח "בביאה" ראו להלן מי"ב ופירושנו לפי"ד מ"ב. ורבי שמעון מטהר" (פ"ז ה"ב, עמ' 626). אם כן, שלוש דעות לפנינו: האבנים מטמאים בכזית, בכשרץ או בכלשהו. כלשהו היא מידתו של שמאי הזקן; הוא האוסר בכלשהו, ולו מיוחסת העמדה שטומאה היא בכלשהו9וכן ראו פירושנו לאהלות פ"ב מ"א.. כן נאמר בשמו שאיסור תערובת הוא בכלשהו (משנה, ערלה פ"ב מ"ד-מ"ה, אם כי כבר רבי דוסתאי איש כפר יתמה, מהחכמים שפעלו בשלהי הבית השני, טוען שלא כך אמר
שמאי הזקן). במקום אחר סובר רבי שמעון שהאיסור הוא בכלשהו (משנה, מכות פ"ג מ"ב). בשני המקרים אין התנאים טוענים כי כל השיעורים הם בכלשהו, אלא זו עמדה בהלכה נקודתית בלבד.
טומאה בכשרץ נזכרת בהלכות עבודה זרה (פ"ג מ"ו; ירו', שבת פ"ט ה"א, יד ע"א), אבל כוונתו לחומרת הטומאה והלכותיה ולא כמידת גודל. רק כאן הוא משמש כהערכת גודל. הבעיה היא שלשרץ אין גודל: תנשמת וחולד הם שרצים, עכבר הוא שרץ10שמונה השרצים הם המנויים בתורה: "וזה לכם הטמא בשרץ השֹּׁרץ על הארץ, החֹלד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה, והחֹמט והתנשָׁמת" (ויקרא יא כט-ל)., לאיזה שרץ מתכוון החכם? ואולי זו העברה בלתי מדויקת מדיני עבודה זרה? לאחר שראינו את מיעוט היצירה של חכמים בתחום זה ואת ההעברות הרבות, יש להשערה זו בסיס.
הלכה נוספת בתוספתא שציטטנו היא האם העצים שנשרפו מטמאים. נדון בכך להלן במשנה ו.