האבן שבזווית – האבן שייכת לשני חדרים, האחד שלו והאחר של חברו, בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה – יש להוציא את כל האבן, וממילא גם השכן יינזק. בזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו – בנתיצה ניתן לשבור רק חצי אבן, והשכן שלא חטא אינו צריך לסבול. נימצא חומר בחליצה מבנתיצה – אמנם הנתיצה חמורה יותר, אבל בחליצה השכן נפגע ובנתיצה אין הוא נפגע.
איור 41. שחזור – נגע אבן בזווית
רבי אלעזר אומר בית הבנוי ראש ופתים – שיטת הבנייה הרגילה הייתה של ראש ופתין (פתים בכתיב ארץ-ישראלי), כך שכל אבן יושבת על שתי אבנים מתחתיה ושתיים מעליה, אחרת אין לבית עמידה. אין זה מקרה מסוים אלא שיטת הבנייה הכללית שאי אפשר בלעדיה. ראש ופתין היא בצם השיטה שכונתה לעיל ריח ולבנה (איור 42) . נראה בראשו נוטל את כלו – אם האבן שייכת לשני חדרים והנגע נראה באבן המשותפת – חולצים ונותצים את כולה, והשכן סובל. נראין בפתין – וממילא האבן שבבית השכן איננה נגועה כלל, נוטל את שלו ומניח את של חברו – והשכן איננו סובל. אפשר לצרף את דברי רבי אליעזר לתנא קמא ולראות בהם המשך. בנתיצה נותץ תמיד רק את שלו, ובחליצה באבן משותפת חולץ גם את החלק של השכן, ובפתין רק את שלו, כמוסבר בטבלה:
משנה ב פירוש משולב
ברם אפשר שרבי אליעזר אינו מתייחס לרישא כלל. הוא "מדבר" ב"שפה הלכתית" שונה: אין הבדל בין נתיצה לחליצה, אלא רק בשאלה האם האבן משותפת, ואילו תנא קמא אינו מבחין בין ראש לפתין. שיטת עריכה כזאת שבה כל תנא מציג תנאים אחרים לעיצוב ההלכה פגשנו במשניות נוספות שאינן ערוכות, ובעיקר עמדנו על כך בפירושנו לכלאים פרק ג. עצם הדין שהשכן סובל מהנגע בבית שכנו נדון לעיל (פי"ב מ"ו). המשנה שם השתמשה בביטוי "אוי לרשע ואוי לשכנו", וכן במדרש (ספרא פרק ד' ה"א, עג ע"ג).
איור 43. ראש ופתין
איור 44. ראש ופתין, והנגע בראש (שבזווית)
איור 45. שחזור - ראש ופתין והנגע בראש
בתוספתא יש חזרה על הדין שבמשנה, אך היא מנוסחת כמשניות "חומר ב-x מב-y". זו שיטת עריכה רגילה למדי4ראו למשל חגיגה פ"ג מ"א ומ"ד; נדרים פ"ב מ"ב, ועוד.. במקרה זה התוספתא אינה מוסיפה חומר הלכתי נוסף, עריכתה קשה יותר והיא נראית כניסיון לניסוח "מתחכם" ואלטרנטיבי של המשנה: "חומר בחליצה מבנתיצה, ובנתיצה מבחליצה. בחליצה אבן שבזוית בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה, בזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חברו. בנתיצה נותן את האבנים שיש בהן נגע ואת האבנים שאין בהן נגע, ובחליצה אין חולץ אלא אבנים שיש להן נגע. הא מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ויש בנתיצה שאין בחליצה, הא מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ויש בנתיצה שאין בחליצה צריך לומר בנתיצה5חסר בכתב יד וינה, והוא חזרה מיותרת." (פ"ו ה"י, עמ' 626). דברי התוספתא הם מדרש הלכה המסביר מדוע התורה מזכירה את פרטי החליצה והנתיצה, ובספרא (פרק ה ה"ג, עד ע"ב) דברי התוספתא באים כחלק ממדרש ההלכה לכתובים. שם כנראה מקורם.