ניכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים על רוחב ארבע אמות – מבחינה הלכתית גם הלכה זו מעידה על המיוחד בדיני טומאת צרעת. בטומאה רגילה מחיצה כזאת אינה מספיקה וכל הבית אוהל אחד, עד שתהיה בו מחיצה לכל גובהו ורוחבו. מחיצה בגודל כזה היא מחיצה רגילה לעניין מחיצת כלאיים, לעניין רשות שבת ולנושאים כיוצא באלו47משנה, כלאים פ"ו מ"א ועוד; שבת פי"א מ"ג; תוס', עירובין פ"ג הט"ו, ועוד., אך לא לעניין טומאה. יש כאן הקלה רבה על המצורע ועל סביבתו, הקלה שדנו בה במבוא. ההלכה חשובה מבחינה חברתית, משום שהיא מכירה בכך שהמצורע נותר ביישוב ואינו מגורש ממנו, ואף אינו מנודה מחיי הקהילה.
נכנס ראשון ויצא אחרון – כדי שלא לטמא את יתר המתפללים. כל המציל צמיד פתיל באהל המת מציל צמיד פתיל בבית המנוגע [ו ]כל המציל מכוסה באהל המת מציל מכוסה בבית המנוגע דברי רבי מאיר – דיני צמיד פתיל ודיני הצלה באוהל המת נדונו במשניות רבות במסכת כלים ובמסכת אהלות. בעניין זה, לדעת רבי מאיר דין מצורע כדין טמא מת. רבי יוסה אומר כל המציל צמיד פתיל באהל המת – כגון שהיה כלי חרס סגור, מציל מכוסה בבית המנוגע – הוא צריך להיות מכוסה בכיסוי כלשהו, אך לא סגור הרמטית. [ו ]כל המציל מכסה באהל המת – חפץ מכוסה אינו נטמא באוהל המת כגון זיז (אהלות פי"ד מ"א ומ"ה), קורה לרוחב הבית (שם פי"ג מ"ו), נסר על פי תנור (שם פי"ב מ"ו), בור או חדות סגור במכסה (שם פי"א מ"ח), מגדל (שם פ"ד מ"א), פרדסקין (ארון קיר – פ"ו מ"ז) ועוד. אפילו מגולה בבית המנוגע טהור – מכוסה משמעו שהכיסוי נמצא במרחק מסוים מפני הכלי, ובמצורע אפילו הוא מגולה, כלומר שהבור פתוח, ארון קיר פתוח, ריהוט פתוח וכיוצא באלו.
בפועל לפי שיטת רבי יוסי יכול בעל הבית להציל את כליו, ולאפשר למצורע להיכנס לביתו. הוא זקוק לזמן התארגנות קצר, ואולי אף קצר כדי אכילת פרס או "הדלקת הנר".
בתוספתא: "1. רבי יוסי ברבי יהודה אומר כלים הטמונין בקרקע הבית, למטה משלש אצבעות טהורין. 2. רבי יהודה אומר השידה ותיבה ומגדל שבבית המנוגע אף על פי שהן מכוסין, כלים שבתוכן טמאין. 3. הבור והדות שבבית המנוגע, אף על פי שנעולין כלים שבתוכן טהורין" (פ"ז הי"ב, עמ' 627). דברי רבי יוסי ברבי יהודה אינם במשנה, ואינם הולמים את דיני טומאת טמא מת. בדיני טמא מת הכלל הוא "שארצו של בית כמוהו עד התהום" (משנה, אהלות פט"ו מ"ה) – כל מה שבקרקעית הבית הוא כאילו בבית עצמו. הלכה זו מצויה גם בספרי במדבר (קכו, עמ' 162)48השוו תוס', אהלות פט"ו ה"ד, עמ' 612.. לפי משפט כללי זה, אם בבית יש טומאה כל חפץ בקרקעית טמא. זאת בניגוד לחפצים בכותל הבית שלעתים נידונים כאילו הם בחוץ. דיני טומאת מצורע שונים בכך מטומאת טמא מת. ההגבלה שהטומאה חודרת עד שלושה טפחים מצויה בהלכות טיהור בית הפרס, אך שם הנושא אחר, ומדובר על החשש שהעצמות העמיקו לעומק זה (תוס', אהלות פי"ז ה"ט, עמ' 616).
עוד מופיעה בתוספתא (הי"ג, עמ' 627) חזרה על המשנה. דברי תנא קמא נאמרים על ידי רבי מאיר, ורבי יוסי נאמן לדרכו במשנה. רבי שמעון חוזר על דברי רבי מאיר ללא שינוי. זו תופעה בלתי רגילה של חזרה ללא שינוי. בדרך כלל, במקרה דומה, הייתה הברייתא מנוסחת "רבי מאיר ורבי שמעון אומרים". אבל במשנת נגעים ובתוספתא ראינו חזרות רבות ללא שינוי, או בשינוי קל, ויש לתלות את הדבר בעריכה ההיולית של המשנה והתוספתא לנגעים שלא זכו לעידון וליטוש אחרון.
בהמשך התוספתא (הי"ד-הט"ז, עמ' 628-627) יש חזרה נוספת על ההלכות בסגנון של "חומר (חמור) ב... מב...". זה סגנון של סיכום המופיע לעתים במשנה או בתוספתא49ראו פירושנו לחגיגה פ"ג מ"א-מ"ד; נדרים פ"ב מ"ב; נזיר פ"ו מ"ה, ועוד. . דומה לו הסגנון "יש ב... מה שאין ב...". בסגנון זה כתוב פרק ד במסכת שלנו, שכולו חזרה על הלכות שנאמרו קודם. הברייתות משוות את נגעי בגדים לנגעי אדם:
הי"ד – השוואה בין נגעי אדם לנגעי בגדים
הט"ו – השוואה בין נגעי אדם לנגעי בתים
הט"ז – השוואה בין נגעי בגדים לנגעי בתים.
הי"ד – "חמור באדם שאין בבגדים ובבגדים שאין באדם, 1. שאדם סימן טומאה לטמא מתחלה: לטמא במחיה, לטמא בפתוך, בארבע מראות זו על גב זו. 2. וחייב בקרבן וטעון צפרין מה שאין כן בבגדים. חומר בבגדים, 1. שהעומד שני שבועות בבגדים טמא, 2. והפסיון הרחק בבגדים טמא, 3. והפורח בבגדים טמא, 4. משתלח לכל עיר, אדם אין משתלח אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה50להלן פי"ד מ"ב., 5. ואין להן טהרה מטומאתם. 6. הלוקח בגד מן הגוי יראה כתחלה, מה שאין כן באדם".
הט"ו – "חמור באדם שאין בבתים ובבתים שאין באדם, 1. שבאדם סימן טומאה לטמא כתחלה: ולטמא בבגדים בארבע מראות זו על גבי זו, ומטמא במחיה, ולטמא בפתוך, 2. ומטמא בארץ ובחוצה לארץ, מה שאין כן בבתים. חומר בבתים, 1. שהעומד שלשה שבועות בבתים טמא, 2. והפסיון הרחוק בבתים טמא, 3. והפורח בבתים טמא, 4. ומשתלח חוץ לכל עיר, ואדם אין משתלח אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה, 5. ואין להן טהרה מטומאתן, 6. והלוקח בית מן הגוי יראה כתחלה, מה שאין כן באדם".
הט"ז – "חומר בבגדים שאין בבתים ובבתים שאין בבגדים, 1. שהעומד שני שבועות בבגדים טמא, 2. והפושה בבגדים ישרף מיד, 3. ומטמא בבגדים מטמא בשתי וערב, מה שאין כן בבתים. חומר בבתים, 1. שבבתים נזקקה להן טומאה שלשה שבועות, 2. ומטמא צבועין51בניגוד לדעת רבי יהודה ורבי שמעון (פי"א מ"ג)., 3. וטעונין צפרין, מה שאין כן בבגדים".
נגעי אדם, נגעי בגדים ונגעי בתים – השוואה הלכתית
רוב ההבדלים הם הבדלים טכניים. באדם יש פתוך (פ"א מ"ב) ובבגד או בבית אין מציאות של "פתוך", שהוא בליטה אדומה בדלקת. כמו כן בבגדים יש שתי וערב, ובאדם או בבית אין מציאות של שתי וערב. הרשימות גם אינן שלמות. כך, למשל, שתי וערב מבדיל בין בגדים לבתים (הט"ז), אך לא בין בגדים לאדם (הי"ד). גם הבדלים הלכתיים רגילים אינם נזכרים. כך, למשל, ההבדל בין אדם הבא טמא כולו (פ"ח מ"א ואילך) לבגד ובית שבהם דין זה איננו. "אדם" הוא מונח כללי, ואין בברייתא ביטוי להבדלים בין נתק לבין בהרת ולבין זקן, הבדלים שהעסיקו משניות קודמות. בסעיפים 16-14 לא נאמר מה דינם באדם, ובכך הרשימה חסרה, גם בתחומים שהעורך בחר לעסוק בהם.
ההבדל השישי (בהט"ו והט"ז – 10, 11 ברשימה) קשה. הלוקח בגד ובית מן הגוי ייראה תחילה (פי"א מ"א, פי"ב מ"א). באדם אין דין כזה, אך קיים דין מקביל שהנגע שפרח בגוי אינו מטמא, ואם התגייר ייראה תחילה (פ"ג מ"א). ההבדל, אם כן, הוא רק בהיבט הטכני של הניסוח ולא בהלכה עצמה.
מבחינה ספרותית הרשימות אינן בנויות לפי קו ספרותי ברור. הלכות י"ד וט"ו מקבילות במידת מה, אך הלכה ט"ז חריגה וכוללת מרכיבים שונים.
כללו של דבר, הרשימה אינה מוסיפה הרבה, אינה שלמה ואינה מעוצבת ברמה ספרותית גבוהה. אפשר שבגרעינה כללה רק את הלכות י"ד וט"ו, ואזי עיצובה הספרותי שלם במידת מה.
סיכום הפרק
כל הפרק רצוף חידושים של תורה שבעל פה: הצורך לגלוף (לקלוף) את מקום הנגע, הקרבן אחר היעלמות הנגע בשבוע השני, דיון בעלייה ובשכן, במלבן ובסריגי חלונות, הקביעה שהאבנים המנותצות טמאות, ובכמה הן מטמאות, כמה זמן ישהה בבית טמא וייטמא, כמה מטמא, שיעור שהייה כדי לטמא וחידושים רבים נוספים. יש בפרק גם מונחים של תורה שבעל פה ויש בו מונחים מחודשים (כ"שרץ" ו"כדי הדלקת נר", "טעון ציפורים" כמונח לקרבן, "כהה" וכיוצא באלו), וכן שימוש בשיעורים הרגילים שקבעו חכמים לעניינים אחרים כגון התקן למחיצה, כדי אכילת פרס, כזית וכו'.