משנה זו חוזרת על דברי קודמתה ומדגימה את ההלכה במקרה ההפוך. הטמא בפנים והבגדים בידו.
היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת פרס טמאות – הוא טמא, והחפצים הם בידו ונטמאים ממנו. האדם עומד, וכמובן רובו בפנים. היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו רבי יהודה מטמא מיד – חפצים מטמאים בבית מיד, וחכמים אומרים עד שי [ש ]הא כדי אכילת פרס – גם חפצים מטמאים רק בשהייה, בניגוד למה שהסקנו בפירוש המשנה הקודמת. כלומר, המשנה הקודמת כחכמים. שני הצדדים אינם מעלים על הדעת שהידיים עצמן טמאות; הדיון, כפי שעולה מההמשך, הוא רק על הטבעות. זאת בניגוד למשנת ידים (פ"ג מ"א) שלדבריה המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו טמאות, ולדעת רבי עקיבא כל גופו טמא. אמרו לו לרבי יהודה מה אם בזמן שכל גופו טמא לא טימא את מה שעליו – הבגדים שהוא לובש, עד שישהה כדי אכילת פרס בזמן שאין כל גופו טמא – שהוא עומד בחוץ,אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס – הקל וחומר של חכמים אינו מבחין בין בגדים לבין חפצים.
התוספתא מדגישה את ההבדל שמנחה את רבי יהודה בשיטתו: "היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ ונתן לו חברו סנדלו וטבעותיו בקומצו, הוא והן טמאין מיד. שאם מלובש בהן טהור, עד שישהא כדי אכילת פרס. היה עומד בחוץ וסנדליו ברגליו ופשט לפנים וטבעתו בידו ופשטן לפנים רבי יהודה מטמא וחכמים אומרים עד שישהא כדי אכילת פרס. אמרו לו לרבי יהודה בזמן שכל גופו טמא, לא טימא את מה שעליו, עד שישהא כדי אכילת פרס. בזמן שאין כל גופו טמא, לא יטמא מה שעליו עד שישהא כדי אכילת פרס. אמר להן רבי יהודה מצינו שיפה כח הטמא להציל מכח הטהור להציל" (פ"ז ה"ט, עמ' 627). תשובתו של רבי יהודה פורמליסטית, לעתים אין הצלה וטומאה זהים. בכך התוספתא מחמיצה את התשובה הטובה הרבה יותר, שהודגשה ברישא שלה (ההבדל בין חפצים לבגדים, הבדל האמור במפורש בתורה).
אנו נחזור להלכה שבמשנה גם במשנה הבאה.