עשרה בתים הן – זו פתיחה מספרית, מעין "משניות ספורות" שבהן עסקנו במשנה הראשונה במסכת. המספר עשרה חשוד כמספר ספרותי, שכן יש לו משמעות סמלית של שלמות והכללה, וכמוהו עשר גלויות, עשר טומאות (כלים פ"א מ"ה), עשר קדושות (כלים פ"א מ"ו) וכיוצא באלו. הכוונה לעשרה מקרים של צרעת בתים. הכלל היסודי הוא שבירור נגעי בתים עשוי להימשך שלושה שבועות (לעיל פ"ג מ"ח). אם נראה נגע – הכוהן בודק את הבית; אם הבית נקי הבירור מסתיים בכך, ועל כך אין המשנה מדברת. גם במשניות אחרות שבהן נספרו האפשרויות לא מנתה המשנה את המקרה שהכוהן לא "נזקק" לו, כלומר שהכוהן טיהר את הנגע (פ"א מ"ג ועוד). יתר המקרים מנויים בהמשך. הכהה בראשון – "בתחילה", כלומר בהסתכלות הראשונה הסגיר הכוהן את הבית. בסוף השבוע הראשון ייתכנו שני מצבים: 1. וההולך לו גולפו – ביתר עדי הנוסח "קולפו", וכן בהמשך. הנגע נעלם ואף על פי כן מקלפים את מקום הנגע, [ו ]הוא טהור – הבית טהור. יש כאן חידוש של תורה שבעל פה, שיש לקלף את הנגע. הנוסח "קולפו" רואה לפניו בית מטויח, ויש לקלף את הטיח (הסיד) (איור 40). אכן חלק מהבתים היו מטויחים, אך לא כולם. רוב המבנים הקדומים לא היו מטויחים מבפנים, ולהם מתאים הנוסח "גולפו" שמשמעו שיש לסתת את הקטע שהיה נגוע. האפשרות השנייה היא שהנגע נשאר בעינו או נהיה כהה יותר, ואז הבית מוסגר שנית. אפשרות זו מתפצלת לשתי אפשרויות. התוספתא מפרשת: "היה קולף את העפר שבין אבן לחברתה ונראה לתוך הבית, רבי יוסי ברבי יהודה אומר מקרקע1בכתב יד וינה: "מקרקע" הבית. הבית היה נוטל את העפר שלש אצבעות" (פ"ו ה"ח, עמ' 625). אם כן "קולף" הכוונה מוציא את מילוי העפר שבין האבנים. גם שיטה זו מוכרת, אם כי נדירה. בתים טובים היו בנויים מנדבכי אבן מסותתים, ולא היה עפר בין האבנים (לעיל פי"ב מ"ב). המינוח מתייחס, אפוא, לבית נחות בטיבו.
רבי יוסי רבי יהודה מחמיר ותובע גם הוצאת חלקה העליון של קרקע הבית, שלוש אצבעות, כשם שבבית פרס מוציאים אדמה בעומק שלוש אצבעות (תוס', אהלות פי"ז ה"ט, עמ' 616). בבית פרס עקירת אדמה בהיקף כזה היא מפעל יקר, מסובך ובלתי מעשי, לעומת זאת בבית מנוגע זו דרישה זולה הרבה יותר, וייתכן שהיא נוסדה כאן והועברה לשם, או ששם היא נקבעה מלכתחילה כמשימה שאי אפשר לעמוד בה.
התוספתא ממשיכה: "וכן היה רבי יוסי ברבי יהודה משום רבי אלעזר הכיהה בשני הולך לו קלפו וטעון צפרים" (שם, עמ' 626-625). המילה "וכן" אינה מעידה על דמיון2ראו פירושנו לעירובין פ"ב מ"ו בשם גולדברג, עירובין, למשנה שם. אלא על כך שגם מימרה זו מסר אותו חכם, והיא המשך משנתנו.
2. הכהה בשני וההולך לו גולפו והוא טעון ציפרין – בסוף השבוע השני שוב בודק הכוהן את הבית. הנגע נעלם, ויש לגלף את המקום הנגוע ולהביא קרבן ציפורים. "ציפורים" הן קרבן צרעת הבתים, כפי שיתברר בראשית הפרק הבא, וכאמור בתורה. הפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע – אם בסוף השבוע השני פשה הנגע תיתכנה שתי אפשרויות להמשך: 3. חזר וניתץ – אם הנגע יחזור בשבוע השלישי יש לנתץ את הבית, ובכך התהליך כמובן מסתיים, 4. לא חזר טעון ציפרין – הנגע לא חזר, בעל הבית יביא קרבן והבית טהור. לא נאמר אם יש לגלף את הקטע שהיה נגוע. עמד בראשון – בסוף שבוע ראשון הנגע לא פשה, אך גם לא נעלם, אלא עמד בעינו. הכוהן מסגיר את הבית (כמו במקרה שהנגע פשה). לגבי המשך המקרה זה תיתכנה שוב אפשרויות מספר: ופשה בשיני – בסוף שבוע שני הנגע פשה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע – חולצים את האבן הנגועה ומסגירים את הבית לשבעה ימים, 5. חזר וניתץ – אם הנגע חזר מנתצים את הבית, 6. לא חזר טעון צפרין – הנגע לא חזר, מקריבים קרבן והבית טהור. עמד בזה ובזה – בסוף שבוע שני הנגע עמד, אחרי שבסוף השבוע הראשון הנגע עמד, או אחרי שבסוף השבוע הראשון הנגע פשה. חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע – חולצים את האבן כמו במקרים הקודמים, ואז ייתכנו שוב שני מצבים: 7. חזר וניתץ – אם הנגע חזר יש לנתץ את הבית, 8. לא חזר טעון צפרין – אם הנגע נעלם הבית טהור וטעון קרבן, 9.אם עד שלא טיהרו בציפרין נראה בו נגע – זהו מצב ביניים: הנגע נעלם, אבל עד הבאת הקרבן חזר הנגע, הרי זה ינתץ – זה המקרה התשיעי, 10. [ואם ] משטהרו בציפרין ונראה בו נגע יראה בתחלה – זה המקרה העשירי: אחרי שהקרבן הובא חזר הנגע, ואז מתחיל התהליך מתחילה.
אולם ברור שאין כאן רשימה של עשרה מקרים. שמונה המקרים הראשונים הם שווים: בכולם התהליך נגמר או בטיהור (עם קרבן או בלעדיו) או בנתיצה. אבל שני המקרים האחרונים הם בעלי אופי אחר, אלו מקרי ביניים, מה קורה אם לאחר החלטת הטיהור הנגע חזר. אפשר היה לשאול את השאלה על כל המקרים הקודמים של טיהור הבית והבאת קרבנות (2. 4. 5.) וכך להפוך את הרשימה לכוללת 13 מקרים (שמונה שברשימה שבמשנה, ועוד חמישה מקרים של חזרה מאוחרת של הנגע). זאת ועוד; המקרה האחרון אינו מסתיים. הוא מתחלק לכל המקרים המנויים במשנה, ואין זה "שוויוני" למנות אותו כמקרה עשירי. אפשרות אחרת למניית המקרים מוצעת בטבלה. בטבלה סודרו כל המקרים בצורה שיטתית.
הלכות צרעת בתים
ברשימה שיטתית זו עשרה מקרים. הפגם שבה הוא שכמה מהמקרים כוללים גם חזרה של הנגע באותו גודל, וגם חזרה עם גידול (פשה). אבל גם בתורה זה מקרה אחד, וכן בכל המקרים ברשימתנו. בין הפרשנים יש דעות שונות, כפי שאפשר לראות בטבלה להלן המונה רק חלק מהם. אלבק מהלך בשיטת ביניים בין דרכו של הרמב"ם לדרכו של הרא"ש:
עשרה מקרים לפי פרשנים שונים
פרשנותו של הרמב"ם קשה, שכן המקרה העשירי הוא למעשה שני מקרים (כפי שספרו הר"ש ואלבק). יתר על כן. לכל שלושת המפרשים קשה, שכן המקרא מדבר רק על האפשרות שבשבוע השני הנגע פשה. המקרה שהנגע עמד הוא תוספת של חז"ל, אבל מהיכן נלקח המקרה שהנגע הפך לבהיר יותר (1, 3)? הוא הדין למקרים 4-3 ברשימתו. גם המשנה עצמה אינה מעניקה לו מעמד של מקרה מיוחד, ודינו כדין ההולך לו. יתר על כן, הכהה בראשון דינו הסגר, ואין לקבוע ש"גולפו והוא טהור"; וכי ממתי היחלשות הנגע היא סימן לטהרה מלאה? אם בסוף שבוע הנגע עדיין כהה הרי שנפתחת כל סדרת האפשרויות, ואין זה מקרה אחד. מעבר לכך, הפירוש ש"כהה" הוא נחלש מופיע בפרק יא (מ"ה), ושם הוא נדון. "כהה" משמעו החוויר, אך במפורש אין זו סיבה לפטור.
ניסיון זה לשחזור עשרת המקרים הוא אפוא בעייתי. כל שלושת המפרשים ערים לשאלה שהצגנו בהתחלה, ששני המקרים האחרונים הם טיפוס שונה של אפשרות, ולכן מוציאים אותם מהרשימה. הר"ש מוסיף שהמשנה אינה מונה את המקרים 8-7 ומשלים אותם מהספרא שנצטט להלן3ואיננו בנוסח הספרא שלנו.. זה הסבר בעייתי המעיד על כך שהמספר אינו מגוף המשנה אלא סיכום כללי שאינו מתייחס לרשימה במשנה. זאת ועוד. לפי שיטתם של כל שלושת המפרשים המקרה התשיעי הוא "עמד בזה ובזה"; לפי שיטת הר"ש זו מעין כותרת, אך לרמב"ם קשה שאלו שני מקרים, ולאלבק קשה מדוע אין המקרה מנוי ברשימה, ויוצא שבעצם יש ברשימה 11 מקרים.
להערכתנו אפשר שהרשימה המקורית כללה את עשרת המקרים שהצענו בטבלה, רשימה שהיא רשימתו של הר"ש אבל בסדר אחר. אבל בשלב שני נוספו שני המקרים של חזרת הנגע מאוחר יותר, הסיכום המספרי נוסח מחדש והושמטו שני מקרים, ובכך איבד הסיכום מחריפותו המשפטית. אפשר גם שעשרה מקרים הוא סיכום ספרותי, וכלל אין, ולא היו, עשרה מקרים בדיוק.
בתוספתא נוספה הלכה: "נראה נגע בין נסר לכותל, ובין יריעה לקורות אין נזקק לו, סלקו הרי הוא כקמוט שנפשט וכבית סתרים שנתגלה" (פ"ו ה"ט, עמ' 626). ההלכה אינה שייכת לנושא המשנה, והבאנו אותה רק כדי להראות שהתוספתא רואה לפניה בית פשוט שיש בו תקרה מיריעה, ולעיל ראינו פרשנויות נוספות המתארות בית פשוט ביותר.
בספרא מובאת דרשה המנמקת מדוע במקרים הראשונים יש לגלף (לקלף) את הבית: "אף צרעת ממארת האמורה בבתים, נעשה העומד בשני כפושה בשני. 'אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח' מה תלמוד לומר? שיכול אין לי חוזר ונותץ אלא אחר פושה בראשון, מנין לרבות את החוזר אחר פושה בשני, ואחר העומד בשני, תלמוד לומר 'ואחר חלץ את האבנים', שאין תלמוד לומר ואחרי הקצות ואחר הטוח, וכי יש חליצה שאין עמה קציעה וטיחה? אם כן למה נאמר 'אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח'? אלא לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני. מנין לכהה בשני והולך לו קולפו והוא טעון ציפרים? תלמוד לומר 'ולקח לחטא את הבית' הרי כאן בית אחר, מכאן אמרו עשרה בתים הן: 1. הכהה בראשון והולך לו קולפו והוא טהור, 2. והכהה בשני והולך לו קולפו והוא טעון ציפרים, 3. והפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ, 4. לא חזר טעון צפרים, 5. עמד בראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, 6. חזר נותץ, 7. לא חזר טעון ציפרים, 8. עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ, 9.-10. לא חזר טעון ציפרים" (מצורע, פרשה ז הי"א-הי"ב, עד ע"א). המדרש מצטט את משנתנו ללא שני המקרים האחרונים שאנו ראינו בהם תוספת מטיב שונה, והרשימה של עשרה מקרים אינה כוללת אותם כמות שפירשנו. לנוסח שונה במקצת של המדרש הערנו לעיל.
בתוספתא (פ"ז ה"ב, עמ' 626) מופיע ניסוח אחר של דיני נתיצה וחליצה ללא חידוש.