ממשנתנו עד המשפט שלפני האחרון בפרק המשנה ערוכה כמדרש הלכה קדום לפסוקים בפרק לד של ויקרא. ההשוואה לספרא מלמדת שמשנתנו קצרה בהרבה, וקדמה לספרא. השאלה האם הספרא השתמש במשנה מחייבת דיון בפני עצמו, ולא נעסוק בה במסגרת זו20ריכמן, משנה וספרא..
כיצד ראיית הבית – בפסוקים לז-לח התורה משתמשת בשורש רא"ה לבדיקת הנגע בבית, והכותרת משמעה אפוא "מהם סדריה של אותה בדיקה". משפט דומה מופיע לגבי ראיית נגעים: "כיצד ראיית הנגע" (לעיל פ"ב מ"ד), ושם בא הסבר באיזו תנוחה בודקים את הנגע. גם לגבי בית יש פרטים כאלה (פתיחת חלונות, הכנסת תאורה – לעיל פ"ב מ"ג), אך משנתנו מתמקדת בשאלת סדרי הראייה. אותו ניסוח משמש אפוא למטרות שונות, והוא מלמד שמשנתנו לא יצאה מתחת ידי אותו עורך של משנת פרק ב. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית – ויקרא יד לה, אפילו תלמיד חכמים21בכתב היד חכמ', וברור שיש למילה השלָמה. ויודע שהוא נגע וודי לא יגזור ויאמר נגע ניראה לי בבית אלא כנגע נראה לי בבית – המשנה מעבירה את כל הסמכות לכוהן, בניגוד למגמה לעיל (פ"ג מ"א) המעבירה את סמכות הבירור לחכם. המילה כנגע מביעה את ההסתייגות של החכם מלקבוע מה הוא באמת ראה. גם בכך מתבטא ההבדל בין עורך פרקנו (או מקורו של פרקנו) לעורך של הפרק לעיל (פ"ב). וצוה הכהן ופנו את הבית – ויקרא יד לו. בדפוס ובחלק מעדי הנוסח הושלם הפסוק: "בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית". זו דרכם של מעתיקים, שכל התורה הייתה פרושה נגד עיניהם ויכולים היו להשלים ולהחסיר את הפסוקים כרצונם. אפילו חבילי קנים – בדפוס "אפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים", דברי רבי יהודה – כלומר מוציאים את כל החפצים, אפילו חסרי החשיבות ביותר, רבי שמעון אומר – לפי המבנה הסגנוני רבי שמעון חולק על רבי יהודה, אבל כנראה אין זו מחלוקת אלא הסבר בעניין אחר, עסק הוא לפינוי – לפי רבי שמעון נועד פינוי הבית להגביר את פומביות המעשה כדי שיהיה נעשה בעסק גדול. רבי שמעון חולק בכך על הסברו של רבי מאיר. אמר רבי מאיר וכי מה מיטמא לו אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו מטבילן והן טהורין ועל מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו ועל תיפיו – בדפוס "טפיו". "טפי" הוא כלי חרס, כנראה זול ביותר, כלומר שהיה קטן22ברנד, כלי חרס, עמ' קפז-קפט, וראו פירושנו לפרה פ"ו מ"ג., אם כך חסה התורה על ממונו הבזויי קל וחמר על ממונו החביב – רבי מאיר מסביר שפינוי הבית נועד לשמור על רכושו של המנוגע. את הכלים היקרים הוא יכול להטביל, ומגמת הפינוי לשמור על כלי החרס הזולים, וקל וחומר שיש צורך לחוס על כלים יקרים. רבי מאיר מתעלם, לצורך המסר המוסרי, מכלים אחרים, כגון מצעים, שהטבילה עלולה להשחיתם. אם כך על ממונו קל וחמר על נפש בניו ובנותיו אם כך על של רשע קל וחמר על של צדיק – יש במשנה סדרת לימודי קל וחומר שלא כולם מובנים. לא ברור למה הוא מתכוון בכך שעל אדם לחוס על נפש בניו ובנותיו, וקשה להבין באיזה הקשר הדברים נאמרים. מכל מקום, האדם שבביתו הנגע נתפס כעבריין (רשע), וקל וחומר לצדיק. רעיון זה של חיסכון נזכר גם לעיל (פ"ג מ"ב). כפי שהסברנו הצגתו מעניקה לקורא את התחושה שהטומאה איננה מצב פיזי אלא החלטה "משפטית"-דתית.
הרעיון של חיסכון בטומאה מופיע גם במקבילות (ספרא, מצורע פרשה ה ה"י, עג ע"א), אך כאמור לרבי שמעון הסבר אחר המדגיש את המרכיב הטקסי.
משנתנו רומזת להיבט המוסרי של דיני צרעת, ומרכיב זה נרמז במפורט יותר במשנה הבאה האומרת "אוי לרשע ואוי לשכנו".
בתוספתא חוזרת אותה שאלה, אך התשובה שונה. התוספתא עוסקת, לראשונה במסכת נגעים, בהיבט הדתי של הבדיקה. במבוא הדגשנו את העובדה שהנגעים הם תופעה רפואית שהפתרון לה הוא דתי. בכך מצטרפים הנגעים לתופעת "מחלות הקודש". על כן תמוה היעדרו של טיפול דתי במושגים של חז"ל, כלומר לימוד, וידוי, חזרה בתשובה וכיוצא באלו. יש לנגעים תשובה דתית בדמותה של בקשת הכפרה הכרוכה בהבאת קרבנות, אך לא מרכיבי כפרה אחרים המוכרים ממסכת יומא (פ"ח) ומקבילותיה. בשאלה זו עסקנו במבוא.
התוספתא מדגישה את הפן הדתי של הטיפול בצרעת בתים, של הכרת החטא: "היה בא אצל הכהן, והכהן אומר 'ואמר לו' צא ופשפש בעצמך וחזור בך, שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע, ואין הצרעת בא אלא על גסי הרוח, ואין המקום דן את האדם אלא ברתיון. הרי הן באין על ביתו, חזר בו טעון חליצה, ואם לאו טעון נתיצה. הרי הן באין על בגדיו, חזר בו טעון קריעה, ואם לאו טעון שריפה. הרי הן באין על גופו, חזר בו חוזר, ואם לאו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר אף על גסות הרוח נגעין באין, שכן מצינו בעזיהו" (פ"ו ה"ז, עמ' 625). הכוהן מטיף לבעל הבית לחזור בו מחטאו, ומדגיש שהקב"ה מביא את העונש במתינות (ברתיון) – בתחילה על הבית, אחר כך על הבגד ולבסוף בגופו של אדם. כפי שהדגשנו בפירוש המשנה משנתנו רואה בכוהן את דמות המפתח, והתוספתא מוסיפה על כך ומעניקה לו תפקיד לא רק כפרשן של הלכות טהרה אלא גם כמטיף בשער. במדרש חוזרת נימה זו והדרשה מופתחת יותר: "ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו, לאמר יאמר לו הכהן דברי כיבושים בני אין הנגעים באים אלא על לשון הרע. שנאמר 'השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות', 'זכור את אשר עשה ה' למרים', וכי מה ענין זה לזה אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. והלא דברים קל וחומר ומה אם מרים שדברה שלא בפניו של משה כך, מדבר גנאי של חבירו בפניו על אחת כמה וכמה. רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על גסות הרוח נגעים באים, שכן מצינו בעוזיה שנאמר 'ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימרוד בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקריב על מזבח הקטרת ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל ויעמדו על עוזיה ויאמרו לו לא לך עוזיה להקריב לה' כי אם לכהנים בני אהרן המקודשים צא מן המקדש ויזעף עוזיהו ובידו' וכו' " (ספרא, מצורע פרשה ה ה"ו-ה"ט, עג ע"א). "גסות הרוח" בהקשר זה היא הניסיון לדחוק את הכוהנים מעמדות הכוח שלהם. בדברים אלו המדרש מתעלם מכך שכך אפשר גם לפרש את ניסיונם של חכמים לדחוק את הכוהנים מתפקידיהם בתחום הנגעים, ניסיון שחכמים היו מראשי המובילים שלו (ראו לעיל פ"ג מ"א).
דברי כיבושין הם גם מה שנושא הזקן לפני הציבור בתענית (משנה, תענית פ"ב מ"א), וכן פונים זקני בתי דין (חכמים) למי שבא להעיד או להישבע לפניהם: "שבועת הדיינין באי זה צד? הרי מי שנתחייב שבועה לחברו אומרין לו: הוי יודע שכל העולם כולו מזדעזע ביום שנאמר 'לא תשא שם ה' אלהיך וגו' '. כל עברות שבתורה כתוב בהן ונקה, וזו כתוב בה לא ינקה. כל עברות שבתורה נפרעין ממנו, וזו ממנו ומכל העולם, ויהא עון העולם כולו תלוי בו, שנאמר 'אלה וכחש וגו' ', 'על כן תאבל הארץ'. כל עברות שבתורה נפרעין ממנו, וזו ממנו ומקרוביו, שנאמר 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך', ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר 'ומבשרך אל תתעלם'. כל עברות שבתורה תולין לו לשנים ולשלשה דורות וזו לאלתר, שנאמר 'הוצאתיה נאום ה' צבאות', 'הוצאתיה' מיד. 'ובאה אל בית הגנב', זה משביע לשקר ויודע שאין לו בידו, וגונב דעת הבריות. 'ואל בית הנשבע בשמי לשקר', כשמועו. כל עבירות שבתורה בממונו, וזה בממונו ובגופו, שנאמר 'ולנה'. בא וראה שדברים שאין האש אוכלתן שבועת שקר מכלה אותן" (תוס', סוטה פ"ז ה"ב). האיום הוא כפול – אל הנשבע לשקר ואף אל המשביע "ויודע שאין בידו", וזאת לפי תפיסתם של חז"ל שהשבועה מוטלת על שני הצדדים23ראו פירושנו לפ"ו מ"א ומ"ד.. תהליך דומה מתואר במסכת סנהדרין שבה "מאיימין" על העדים (משנה, סנהדרין פ"ג מ"ו), וכן מטיף בית הדין לסוטה "בתי הרבה יין עושה..." (משנה, סוטה פ"א מ"ד).
יש מקום להערכה שדברי ההטפה שחכמים אומרים נגזרים מדברי הכיבושין של הכוהן הבודק את הנגעים ומשקה את הסוטה24דברי חיזוק דומים משמיע הכוהן משוח המלחמה לפני היוצאים לקרב (משנה, סוטה פ"ח מ"א).. אמנם המדובר בגלגול מסורות ספרותיות בלבד; הרי ספק רב אם דין נגעי בתים התחולל אי פעם. ברם דברי כיבושין כאלה מתאימים לכל מקרה של אדם נגוע המתייצב לבדיקה לפני הכוהן. במערכת הפולמוס המוסתר והתחרות שבין חכמים לכוהנים קשה להניח שחכמים היו "מעבירים" לכוהנים תפקידים שלהם. אדרבה, הם מנסים לנכס לעצמם תפקידים ומעמדות שבידי כוהנים, וכבר עמדנו על כך במסגרת משנתנו. על כן סביר להניח שדברי ההטפה היו מתפקידי הכוהן, וחכמים נוטלים לעצמם תפקידים אלו בבתי המשפט ובתענית ציבור.