המשנה היא הסבר למשנה ב, ומבהירה לשם מה נדרשים העצים והעפר בקירות הבית. אפשר גם שהמשנה היא דרשה לפסוקי התורה המזכירים את העצים, העפר והאבן: "את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית" (ויקרא יד מה). למעשה כבר המשנה הקודמת החלה את הדיון באבנים, ועתה היא עוסקת בעצים ובעפר, לפי סדר המקרא.
עצים כדי ליתן תחת השקוף – המשקוף הוא אבן גדולה מעל הפתח ומתחתיו התקינו דלת מעץ. המשקוף העליון של הדלת הוא הנזכר כאן. רבי יהודה אומר כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף – לפי ההקשר זהו מתקן עץ בחלק הפנימי של הבית, מאחורי המשקוף. תפקודו אינו ברור, והוא אינו נזכר במקורות אחרים. אפשר שהוא עץ המונח בין אבני הקיר, מתחת לאבן המשקוף של הפתח. עפר כדי ליתן בין פצים לחברו – "פצים", וברבים פצימין, הם סידור האבנים המיוחד סביב הפתח כדי לתת צורת פתח (איור 36). הפצים היא אבן מיוחדת והיא לא התאימה ליתר אבני הקיר, על כן נדרשה שכבת עפר בין הפצים לבין האבנים הרגילות. קירות האבוס וקירות המחיצה אינן מיטמין בנגעים – רק קירות הבית מיטמאים בנגעים. האבוס הוא שוקת מאבן שהייתה מונחת לעתים ליד קיר הבית (איור 37).
ההלכה שבמשנה חוזרת בתוספתא עם שלוש תוספות: "...עפר כדי ליתן בין פצים לחברו, ובין אבן לחברתה, וכמה הוא שיעור אבנים משוי שנים, דברי רבי, רבי שמעון בן אלעזר אומר היציע והאבוס והמגירה אין מטמאין בנגעים ואין מצטרפין עם הנגעים ואין הנגע פושה לתוכו, וכשהוא נותץ את הבית אין נותצין אותו" (פ"ו ה"ה, עמ' 625). התוספת הראשונה מוכרת היטב בבנייה הארץ-ישראלית. אמנם בדרך כלל הייתה הבנייה יבשה ואבן אחת נצמדה לחברתה בדיוק רב, אבל בבנייה פשוטה היו לעתים רווחים בין האבנים ואותם מילאו בעפר. "עפר" זה הוא טיח, כפי שהדגשנו בפירושנו למשנה ב. עוד מוסיפה המשנה שאבן שמקבלת טומאה צריכה להיות אבן שנושאים אותה שניים, כלומר שמשקלה כ-60-40 ק"ג (איור 38).
משנת אהלות קובעת ששלושה נדבכים הם שנים עשר טפח (פי"ד מ"א). נדבך הוא שורת אבנים. המשנה מניחה שכל נדבך גובהו ארבעה טפחים; לא נאמר מהו הגורם הקובע, מספר הנדבכים או ארבעה טפחים. בירושלמי חוזרים על דוגמה זו, ואף קובעים ששיעורים אלו הם כשיעורים "שלנו", כלומר של ימי האמוראים (ירו', שביעית פ"ג ה"ד, לד ע"ג-ע"ד). עם זה הגמרא מסבירה שלעתים שלושה נדבכים הם עשרה טפחים בלבד, שכן, ארבעה טפחים הם מידותיה של אבן גוויל, והסיתות הוא חצי טפח (3 ס"מ). גובה של ארבעה טפחים (32-24 ס"מ) הוא אפוא גובה רגיל של אבן. אבל מצינו בפועל אבנים בגדלים שונים. אבן כזאת סביר שמידותיה הכלליות הן 40x30x30 ס"מ, נפחה 0.036 מ"ק ומשקלה 86 ק"ג16המשקל הסגולי של האבן הוא 2.4 לערך (תלוי בטיב הגאולוגי של האבן)..
כך, למשל, נבדקו האבנים במחצבות שמסביב לחורבת בירה שבשפלת השומרון17ספראי וששון, חציבה, עמ' 14. (איור 39) והתברר
שרוב המחצבות באותו אזור נועדו לחציבת אבנים קטנות. אורך האבנים 55-35 ס"מ, רוחבן 30-20 ס"מ וגובהן 30-20 ס"מ בערך. לא נעשה סיכום מדוקדק של נפח האבנים, אך דומה שמידותיה של אבן טיפוסית ומייצגת מסוג זה הן 20x20x40 ס"מ או 25x20x40 ס"מ. משקלן של אבנים אלו 52-42 ק"ג.
במשנה בבא מציעא ניתנות מידותיהן הטיפוסיות של אבנים. אבן גוויל רוחבה 6 טפחים (36 ס"מ) ורוחבה של אבן גזית 5 טפחים (30 ס"מ). גם באלו הסיתות הוא חצי טפח (3 ס"מ). אבן כזאת משקלה כ-40 ק"ג, והיא "משוי שנים". במקורות נזכרות גם אבנים בגודל שונה, כגון "אבני כתף" הניטלות שתיים-שלוש על הכתף, בניגוד לאבני יד הניטלות "באחת יד" (משנה, שביעית פ"ג מ"ט ומקבילות), או אבן שעל שניים לשאתה (התוספתא שלנו), וכן אבנים נוספות שגודלן שונה. ככל הנראה נשא הכַּתָּף 32 ק"ג18לפי המשנה, בבא מציעא פ"ו מ"ה; תוס', שם פ"ז ה"י; בבלי, שם פ ע"א-ע"ב., ומדובר אפוא באבנים שמשקלן 15-10 ק"ג בערך. לכַּתָּף היה "אנקול", כלומר מוט שבשני צדדיו ווים, ועליהם היו תלויים המטענים. אנקול זה נזכר במפורש בהלכה: "אונקלין של כתפין" (משנה, כלים פי"ב מ"ב ומקבילות).
מדידת גודל האבנים שבהן השתמשו קדמונינו לבניין אינה יכולה להתבסס רק על הרמזים הספרותיים. יש לבדוק את הגודל הממוצע של האבנים ביישובים הנחפרים. בשלב זה טרם נעשו בדיקות שיטתיות בנושא זה. כל ארכאולוג מציין את המידות של אבני הבניין שבאתרו, ולכאורה לא היה אי פעם גודל אחיד, אך עדיין אין לנו סיכום אזורי של הרגלי הבנייה באזור כלשהו. מכל מקום, האבן שהיא "משוי שנים" מתאימה לאבן שגובהה שלושה טפחים.
במקום מחיצה שנזכרת במשנה יש בתוספתא "מגירה". ליברמן19תוספת ראשונים על אתר, עמ' 192. דן ארוכות בשאלה ונראה לו שמגירה היא תחליף למחיצה, ואין בידנו להוסיף על דבריו. בספרא הרשימה מונה אבוס, מגורה ומחיצה (מצורע פרשה ו ה"י, עג ע"ב), ליברמן מסיק מכאן שמגורה איננה מחיצה, אך ייתכן שהספרא משתמש במשנה ובתוספתא (או במקורות שעמדו לפניהם) ומחברם יחד.
ירושלים וחוצה לארץ אינן מיטמין בנגעים – שתי ההלכות נקשרות לפסוק "ארץ אחֻזתכם" (ויקרא יד לד) וכאילו ירושלים לא התחלקה לאחוזה לאף שבט, וחוץ לארץ הוא מחוץ לארץ האחוזה (ישראל). זו כמובן דרשה, ונעסוק בה בהמשך. בספרא נמצאת דרשה ארוכה בכיוון זה (ספרא, מצורע פרשה ה ה"ג-ה"ו, עג ע"ב). מהמילים "ארץ אחֻזתכם" נלמדים: 1. מועד החלת דיני נגעים, 2. אין הנגעים מטמאים בירושלים, 3. אין דין נגעים בחוץ לארץ, 4. בתי גויים בארץ אינם מיטמאים באחוזה.
התוספתא מרחיבה מאוד בהלכות ירושלים, ועבורה זו ההזדמנות לרכז את כל ההלכות המייחדות את ירושלים מיתר עיירות הארץ, ולא נעסוק בכך.