Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Negaim 11:4

בגד ששתיו צבוע וערבו לבן – הנחת המשנה שדין צרעת בגדים חל רק בגד שאיננו צבוע. במקרה זה הבגד מעורב.

וערבו לבן – חוטי הערב הם מפשתן. ערבו צבוע – חוטי העב הם מצמר, ושתיו לבן – חוטי השתי הם מפשתן. כלוומר הבגד הוא כלאים. כלומא בגד האסור לפי ההלכה. הכל הולך אחר הנראה – הנחת המשנה שבגד צבוע איננו מקבל דין צרעת. הנחה זו מופיעה גם במדרש ספרא "יכול יהו מטמאים בין צבועים בין שאינן צבועים? תלמוד לומר 'בבגד צמר או בבגד פשתים' מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו. (ד) אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים, תלמוד לומר לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה אף צמר לבנה." (ספרא תזריע פרק יג ה"ג-ה"ד, סח ע"ב-ע"ג). התנא מניח שפשתים (פשתן) תמיד הוא 'כברייתו' כלומר בלתי צבוע. מכל מקום מסקנת המדרש היא שבגד צבוע אין דין נגעים (צרעת הבגד). בכך שונה דין צרכת בבגד מכלאים כפי שמדגיש הירושלמי למסכת כלאים פ"ט ה"א, לא ע"ד). "צמר ופשתים בין צבועין בין לבנין. תנינן אין מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים ובלבד לבנים..." והירושלמי מסביר שלגבי צרעת יש לימוד מיוחד, שונה מכלאים.

כל זאת משום שהנוהג הקדום היה לצבוע את הצמר. "אי זהו גיהוץ כלי צמר מגוהצין חדשים וכלי פשתן מגוהצין לבנים" (ירו', מועד קטן פ"ג ה"ח, פג ע"ד). במשפט זה בא לביטוי הנתון: כלי פשתן יפים הם לבנים. כל הדוגמאות לצביעה הם בצמר כגון במשנה "הנותן צמר לצבע" (בא קמא פ"ט מ"ד). או "אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמאות ולא תלושין של צמר אבל לוקחין הימנו צמר צבוע טוי שתי ערב" (תוס', בבא קמא פי"א הי"ב). וכן "הנותן צמר לצבע גוי לצבוע" (תוס', עבודה זרה פ"ז הי"א, צוקרמעאנדל, עמ' 472).

למעשה מבליעה המשנה שהבגד אסור בלבישה, אך איננה דנה בכך שלפנינו חריגה מהההלכה. בפועל ייתכן שלא הכל שמרו על ההלכה. ייתכן גם שהבגד נועד למכירה ובגדי כלאים מותרים בהנאה (משנה, כלאים פ"ח מ"א)²⁹וכן במשנה כלאים פ"ו מ"ו מדובר על מוכרי בגדים ותופרי בגדים העשויים כלאים. כלא

וערבו לבן – חוטי הערב הם מפשתן. ערבו צבוע – חוטי העב הם מצמר, ושתיו לבן – חוטי השתי הם מפשתן. כלוומר הבגד הוא כלאים. כלומא בגד האסור לפי ההלכה. הכל הולך אחר הנראה – כאמור הנחת המשנה שבגד צבוע איננו מקבל דין צרעת. במקרה זה מה שיקבע את ההלכה (האם הבגד צבוע) הוא המראה החיצני. יש להעיר שבבגד הארוג היטב המראה החיצוני מתחלק חצי חצי בין הבעים השונים.. אבל אם השתי דליל, המראה החיצוני יהיה של חוטי הערב, ולהיפך.

הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקים, ובאדמדם שבאדומים – ה'נגע' צבעו ירקרק או אדמדם. כל המשנה היא דרשה לפסוק בויקרא יג מט: "והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד או בעור או בשתי או בערב". הפסוק קובע את מרכיבי המשנה, שתי ערב, ירקרק אדמדם. התנא מוסיף שירוק הוא ירוק קיצוני, ואדמדם הוא אדום קיצוני.

היה ירקרק ופשה אדמדם, אדמדם ופשה ירקרק טמא – גוון הנגע התחלף. איננו יודעים כל האם הנגע המדובר הוא תופעה טבעית או הלכה תיאורטית. על כל פנים אין לתיאור הנגע משמעות טבעית פשוטה.

נשתנה ופשה נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה – והבגד טמא רבי יהודה אומר יראה בתחלה – הבגד יתחיל מחדש את מסלול ההסגרה הרגיל של שלושה שבועות.

בתוספתא שנויה כל ההלכה בצורה מסודרת ומאורגנת יותר (פ"ה ה"ב- ה"ד), אך שונה בפרטים.

הלכה ב

1.כל הבגדים בין צבועין בידי אדם ובין צבועין בידי שמים אין מטמאין בנגעים. 2.והעורות והשתי והערב כיוצא בהן דברי ר' מאיר. 3.ר' יהודה אומר כל הבגדים בין צבועין בידי אדם ובין צבועין בידי שמים אין מטמאין בנגעים. וכל הבתים בין צבועין בידי אדם ובין צבועין בידי שמים מטמאין בנגעים

התוספתא מפגינה את סגולות העריכה המיוחדות של משנת נגעים. משפטים 1-2 הם דברי רבי מאיר. רבי יהודה איננו חולק על רבי מאיר, אלא שונה את ההלכה בדרכו, ומוסיף פרט (כל הבתים...) על פרט זה רבי מאיר איננו מדבר כלל. העורך איננו מסדר תא הדברים אלא מיג את שניהם למרות הכפילות. מדברי רבי מאיר ברור שהכלל שצבוע אינו מטמא חל גם אם רק השתי או רק הערב מטמא. בכך חולק רבי מאיר על משנתנו. רבי יהודה איננו מתייחס במפורש לעניין של המשנה. רבי מאיר סבור שבגד מעורב (שתי לבן וערב צבוע או ההיפך) איננו מטמא. וחולק על משנתנו.

הלכה ג

ר' שמעון אומר בהם שלש מדות משום ר' עקיבא 1. כל הבגדים בין צבועין בידי אדם ובין צבועין בידי שמים אין מטמאין בנגעים. 2. וכל הבתים בין צבועין בידי אדם בין צבועין בידי שמים מטמאין בנגעים. 3. והעורות צבועות בידי שמים מטמאין בידי אדם אין מטמאין:

זו ההלכה הבסיסית שבעצם המשנה ורבי מאיר ורבי יהודה מרחיבים אותה.

הלכה ד

1."בגד ששתיו צבוע וערבו לבן ערבו צבוע ושתיו לבן הכל הולך אחר הערב. 2. ובכרים ובכסתות אחר השתי. 3. וזה וזה הולכין אחר הנראין" זו ההלכה המקבילה למשנתנו. המשפט הראשון חולק על רבי מאיר שלדעתו תערובת היא תמיד לקולא (איננה מטמאת) וחולק על משנתנו הקובעת שהכל אחר הנראה. המשפט השני דן במקרה אחר. בכרים וכסתות הכל הולך אחר השתי משום שהם ארוגים בצורה דלילה, ולכן חחוטי השתי העבים והחזקים בולטים יותר מחוטי הערב. המשפט השלישי חולק על המשפט הראשון וקובע שמשנה "זה וזה אחר הנראה". המשפט השלישי עולה בקנה אחד עם המשפט השני (בכרים השתי הוא ה'נראה'). אך איננו מתאים למשפט הראשון (אחר הערב). אפשר בדוחק לפרש שהערב הוא הנראה, אבל במציאות אין הדבר כן השתי איננו מוסתר אלא נראה כשתי.

אם כן לפנינו מספר דעות.

א. תמיד לקולא בגד תערובת תמיד טהור.

ב. אחר הערב

ג. אחר הנראה

התוספת והמשנה הם מקורות מקבילים שונים בפרטים אך קרובים בסגנון. בתוספתא ההלכה העקרונית מופיעה, ומיוחסת לרבי עקיבא.