כל הראויי ליטמא טמא מת אפ על פי שאינו ראוי ליטמא מידרס מיטמא בנגעים – חפץ שהוא בר טומאה, אבל איננו משמש לישיבה או לשכיבה. אנו נבחן הצהרה זו להלן (פי"ג מ"ח) ונראה שזהו ניסוח מאוחר יחסית, וההלכה הקדומה הבחינה בין השניים. כגון קלע שלספינה – למילה "קלע" שתי משמעויות. האחת היא בד דמוי וילון המשמש מפרש לספינה, והאחרת מכשיר לקליעת אבנים. משנתנו עוסקת במפורש בקלע של ספינה, כלומר במפרש. לדעת משנתנו הקלע מקבל טומאת מת ואינו מטמא מדרס משום שאיננו מושב. כן מניחה גם התוספתא: "סדין שהוא טמא טמא מת ועשאו קלע לספינה, הרי הוא כטמא מת, ומקבל טומאת מדרס דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים, טהור מכלל טומאה ומקבל טומאה מכאן ולהבא. ומאימתי טהרתו? משבלה ואינו משמש מעין מלאכתו. בלה ונשתייר בו רובו מלמעלה טמא, רובו מלמטה טהור. ואם היה גדול וקיצעו, ועשאו קלע לספינה קטנה, מקבל טומאה מכאן ולהבא" (כלים בבא מציעא פי"א ה"ט, עמ' 590-589). המחלוקת היא האם סדין ששינה תפקוד גורר את טומאתו הקודמת (רבי) או נידון ככלי חדש, אבל ברור שסתם קלע אינו מטמא מדרס.
במקרא המילה "קלעים" משמעה מסך, או מחיצה מבד (שמות כז ח ועוד הרבה), ובלשון חז"ל נתייחד המונח "קלע" של ספינה למפרש.
בפרקים קודמים עמדנו על הפערים בין משנת נגעים להלכה התנאית בדיני טומאה. במבוא הרחבנו בסיכום התופעה ומשמעותה. ברם במשנה זו דיני נגעים משולבים בדיני טומאה, וכל שקבענו במבוא אינו חל על הפרק שלנו. כפי שהראינו בפירושנו לכלים פ"כ מ"ו ההלכה שבמשנה קדומה, וכבר בית שמאי ובית הלל נחלקים בהגדרתה המדויקת.
ווילון – וילון הוא מסך בד ששימש בבית. בכל המקורות שבידינו הווילון נחשב לכלי, אך אינו מיועד לישיבה ולכן אינו מטמא מדרס (משנה, כלים פ"כ מ"ו). שאלה התעוררה לגבי סדין שעשאו וילון (משנה, כלים פי"ט מ"ו), וכן "סדין שהוא טמא מדרס, ועשאו וילון, טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס. אמר רבי יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה? אלא אם כן נגע בו הזב טמא במגע הזב" (משנה, שם פכ"ז מ"ט). שאלה זו אינה נוגעת למשנתנו, אך ברור שהווילון עצמו מטמא בטומאת מת בלבד. ושביס שלסבכה – הסבכה היא רשת שבה אוספים את שער הראש45ראו פירושנו לשבת פ"ו מ"א ולכתובות פ"ז מ"ו.. תיאור הסבכה עולה ממשנת כלים: "סבכה שהתחיל בה מפיה, טהורה, עד שיגמור את קורקורתה. התחיל בה מקורקורתה, טהורה, עד שיגמור את פיה. שביס שלה טמא בפני עצמו. החוטין שלה טמאין משום חבור. סבכה שנקרעה, אם אינה מקבלת את רוב השער, טהורה" (פכ"ח מ"י). מכאן שמטרת הסבכה לאסוף את השער46לפירושנו לסבכה ראו פירושנו לשבת פט"ו מ"ב; פ"ה מ"א ואיורים 39-38., ויש לה מרכז (קורקורת) ורצועה שהיא חלק ממנה. נוסף לאלה יש בה חלק הנקרא "שביס", רצועה נוספת שניתן להעביר מסבכה לסבכה, כעולה מן התוספתא: "שביס של שבכה טמא בפני עצמו, מפני שהוא מתקינו לסבכה אחרת. וכמה שיעורו? כדי שיהא מקיף מאוזן לאוזן" (כלים בבא בתרא פ"ה הט"ו, עמ' 595). מכאן שהשביס אינו חלק מן הסבכה, ואילו פי הסבכה הוא חלק מן הסבכה עצמה וארוג יחד עמה. השביס הוא אפוא חוט שמשחילים בין משבצות הסבכה החיצוניות כדי להדק אותה סביב הראש באזור המצח, או פס בד נוסף לחזית הסבכה (מאוזן לאוזן). במשנת שבת מובאת הסבכה כדוגמה לבגד קטן (פ"ט מ"ה). במקורות מן הענף הארץ-ישראלי למסכת שבת: "סבכה". בכמה מעדי הנוסח, וכן ב"מלאכת שלמה" בשם ספרים אחרים: "בסבכה", והעיר שכן היא גרסת הערוך והרי"ף47כך נוסח הרי"ף במובאה של המשנה בסיכומו לבבלי, שבת עט ע"א.. הדפוסים הישנים למשנה גורסים "לסבכה" או "כסבכה", אבל בכמה כתבי יד: "על פי סבכה"48ו, דש, מ, מגקג למסכת שבת.. בתוספתא: "לצבוע מהן בגד קטן, כמה בגד קטן, פי סבכה" (שבת פ"ט ה"ז), ופירש רש"י במשנת שבת: "בראש הסבכה שעשאה בקליעה נותן מעט בגד" (על הבבלי, שבת פט ע"ב ד"ה פי סבכה). נמצא ששיעור הצבע האסור להוצאה בשבת הוא כשיעור הנצרך לצבוע בגד קטן כסבכה, שהיא מעין רשת שנועדה לאיסוף השערות. בפסיפסים מן הארץ ומן העולם נראים נשים וגברים ששערם אסוף ברשת מעין זו (איור מס' 23). פי הסבכה הוא הרצועה המקיפה אותה, ודרוש רק מעט צבע לצביעתה. אולם
הלשון "פי סבכה" שבתוספתא נראה משובש, שהרי קשה להבין כיצד ניתן לצבוע את פי הסבכה בפני עצמו כשהוא חלק מן הבגד, והדבר עולה גם בהמשך המשנה, כפי שהראינו בפירושנו לשבת פ"ו מ"א.
אם כן, השביס הוא רצועה המקיפה את הראש ומהדקת את השביס לשערות (שביס של סבכה).
ומטפחות ספרים – בד שעוטפים בו ספר תורה. "ספרים" הם בדרך כלל ספרי קודש. בימי המשנה נהגו לגלול את ספרי המקרא על מטפחות (משנה, מגילה פ"ג מ"א). בבבלי סנהדרין (ק ע"א) מסופר על שני אמוראים שהתקינו מטפחות לספרים בבית מדרשו של רב יהודה, וכשהגיעו למגילת אסתר אמרו שמגילה זו אינה צריכה מטפחת שכן לא ראו במגילת אסתר ספר מספרי המקרא49ראו במבואנו למסכת.. מטפחות הספרים נזכרות בספרות התנאית בהקשרי הלכה שונים50משנה, כלאים פ"ט מ"ג; מועד קטן פ"ג מ"ב, ועוד., והיו חלק מן הציוד של בית הכנסת (איור 24, איור 25).
וגינגילון – בדפוס "וגלגלון", ובכתבי היד נוסחאות שונות. הגינגילון בהקשר של משנתנו נראה כסוג של אריג. בערוך השלם מוצעים פירושים מספר: אבנט, בלטינית girdella, שהתגלגל בשפות שונות עד ה"גרטל" המוכר ביידיש, והצעות נוספות51קרויס במילונו הציע שזו רשת (כמו סבכה, מיוונית Γαγγλίον)..
הגינגילון הוא ספק בגד, שכן שנינו: "מנין גדול צבוע, גדול לבן, קטן לבן קטן צבוע, עד שתהא מרבה, להביא שביס של סבכה וגינגילון" (ספרא, מצורע פרשת זבים, פרשה ב ה"ד, עו ע"א; שמיני פרשה ד ה"ט, נא ע"ג). הגינגילון אינו בגד ואינו מטמא טומאת מדרס, כי אי אפשר לשבת עליו.
במשנה שנינו: "כל החוצלות טמאות טמא מת, דברי רבי דוסא, וחכמים אומרים מדרס. כל הקליעות טהורות חוץ משל גלגילון, דברי רבי דוסא, וחכמים אומרים כולם טמאות חוץ משל צמרים" (עדיות פ"ג מ"ד). קליעות הן חוט שזור ומלופף, והשאלה היא האם הן כלי. אבל קליעות של צמרים הן חוטים הקלועים יחדיו לפני טווייתם (למכירה בכמות גדולה), והם בוודאי בבחינת כלי, ומקבלים טומאה. בתוספתא שעל משנה זו נאמר: "כל החוצלים בין של שעם ובין של שק ובין של צפור52שער זנבות סוסים. ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 48. רבי דוסא אומר טמא טמא מת וחכמים אומרים מדרס" (כלים בבא בתרא פ"ד הי"ד, עמ' 594). אם כן הגינגילון (גלגלון) שייך לקבוצה של רצועות הנשנית בהמשך משנת נגעים. ורצועות מנעל וסנדל שיש בהם [רוחב ] – נוסף בשוליים, כגריס הרי אילו מטמין בנגעים – הם בבחינת בגד. אבל במשנת כלים שנינו: "[ו]של רצועות ושל סנדלים טהורה מכלום" (פכ"ד מי"ב), כלומר הסנדל עצמו טמא, אך הרצועות הקושרות אותו לרגל טהורות כשלעצמן (כשהן מנותקות) (איור 26). רצועות סנדל אינן כלי, וכן תקבע המשנה בכלים בהמשך (פכ"ו מ"ט). כמו כן: "תלמוד לומר כלי יצאו רצועות סנדלים שאינן כלי" (ספרא
שמיני, פרשה ו הי"א, נג ע"ב), וכן לנגעים (ספרא תזריע, פי"ג ה"י, סח ע"ג-ע"ד). מסורת משנת נגעים עומדת אפוא בניגוד לכל המסורות האחרות, ובעיקר בניגוד לעיקרון מרכזי שמה שאינו כלי אינו מקבל טומאה, ובניגוד מה לעיקרון שני שחפץ ללא כלי קיבול איננו כלי53כלל זה פחות מקיף ויש כלי עור, כשטיח, שמקבלים טומאה. ראו למשל משנה, כלים פכ"ג מי"ב.. במבוא הצענו כהשערה שמשנת נגעים משקפת את תורתם של הכוהנים, או שקיעים מתורתם של הכוהנים בדורות התנאים (לאחר ימי בית שני – ללא קשר לצדוקים שפעלו בימי הבית השני). אם כן הרי שלפנינו פרט נוסף מתורתם, והוא מתאפיין בהחמרה ובאי הבחנה בדקויות המשפטיות: כלי או לא כלי, כל דבר מטמא.
סגוס – סגוס נזכר לעתים כ"סגוס" בלבד ולעתים כ"סגוס עבה" (משנה, אהלות פי"א מ"ג; בבלי, נדרים נה ע"א). במקורות נזכר הסגוס כאריג שאיננו בגד, ולפי ההקשר הוא שמיכת צמר עבה לחימום בלילה: " 'כסותך', פרט לכר, 'כסותך', פרט לסדין, 'תכסה', פרט לסגוס" (ספרי דברים, רלד, עמ' 267). במדרש אחר הוא נזכר ככלי אופייני ללילה, בניגוד למחרשה שהיא "כלי יום"54מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כב כה, עמ' 272; ספרי דברים, רעז, עמ' 295, והשוו בבלי, נדרים נה ע"א., והמתרגם היווני תרגם שמיכה כסגוס (שופטים ד יח)55ראו ערוך השלם, כרך ו, עמ' 21-20.. עם זאת, המדרש מגדיר את הסגוס ככלי המשמש לשכיבה ולמלאכה כאחת: "...או יכול שאני מוציא הסגוס והרדיד... תלמוד לומר 'כל משכב' ריבה. מה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו? אחר שריבה הכתוב מיעט, מרבה אני את אילו שהם משמשים שכיבה עם מלאכתם, ומוציא אני את אילו שאינן משמשים שכיבה עם מלאכתם" (ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ב ה"ד, עה ע"ג), וזו היא ששנינו שיוצאים בסגוס עבה "מפני הגשמים" (בבלי, נדרים נה ע"ב). הסגוס הוא אריג, ועל כן יש לו נימים (משנה, כלים פכ"ט מ"ג), הלוא הם "זנבות" חוטי השתי לאחר שנחתכו מ"מסכת" האריגה. כן משמע גם ממשנתנו.
במקורות הרומיים ידוע בגד חיצוני בשם סגום (sagum), והוא מעיל עבה חיצוני56קרום, תלבושת, עמ' 52.. יש קשר לשוני בין השניים, אך כאמור הסגום הוא לבוש לכל דבר, והסגוס שמיכה ששימשה בעיקר לכיסוי בשעת השינה, ורק לעתים ובדוחק כבגד ליום קר וגשום במיוחד. פרשה זו של זיהוי הסגום משמשת דוגמה לבעיה מתודולוגית בזיהוי כלים ומתקנים קדומים. לפנינו שני פירושים קרובים, אך סותרים. האחד עולה מתוך ההקשר הלשוני ליוונית או ללטינית, והאחר מתוך עיון במקורות. אנו מעדיפים את המשתמע מהמקורות, מתוך ההנחה שייתכן שמילה שבשפה הקלסית שימשה לבגד אחד קיבלה במזרח, או בארץ יהודה, משמעות ייחודית.
המשנה באהלות (פי"א מ"ה) קבעה שכלי גבוה מעל הקרקע טפח מצטרף עם הגג להוות "אוהל". הלכה זו נאמרה באהלות גם במקומות נוספים (פ"י מ"ו-מ"ז). הסגוס העבה, ואולי גם המקופל (להלן), גובהם למעלה מטפח, אבל התנאי איננו גובה הכלי אלא שמתחתיו יהיה חלל בגובה טפח שייצור אוהל בפני עצמו, על כן הסגוס העבה איננו אוהל ואיננו מצטרף עם הגג. שניראה בו נגע רבי אליעזר בן יעקב אומר עד שיראה באריג במוכין – כמו בדין טומאת מת הסגוס נחשב כשני בגדים, והארג והמילוי הם בגדים שונים (אהלות פ"י מ"ו-מ"ז).
החמת – החמת היא נוד מעור ששימש בדרך כלל לאגירת מים בעת מסע57בראשית כא ב; משנה, כלים פי"ז מ"ב., והתורמל – תרמיל של עור או בגד קשיח, ניראין כדרכן – ואין צורך לפשפש בעמקיהם, כמו הסגוס ובגדים עבים אחרים. תורמל וחמת מופיעים יחדיו ככלי עור (כלים פט"ז מ"ד), ודנו שם בטיבם. בהקשר שלנו אין חשיבות להיותם כלי עור דווקא, אלא שכנראה אחד מהם גרר את זולתו. ופוסה מתוכו לאחריו ומאחריו לתוכו – הלכה זו נאמרה על החמת והתורמל. אמנם אין צורך לפשפש בקרביהם, אך הם כלי לבוש אחד. קצת קשה מדוע החמת והתורמל נחשבים לבגד, ונראה שלא זה התנאי ההכרחי. אשר לסגוס, ייתכן שגם בו אין צורך לפשפש בקרביו, וייתכן שהוא כבגד אחד, אבל מצטרף בכך לתורמל ולחמת.
בתוספתא נאמר: "רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר המת58חמת בחילוף ה-ח. ותורמל שנראה בהן נגע מושיבן כדרכן ורואה את נגען. רבי אליעזר בן יעקב אומר הבורסין, והברתסין, והפירמליאות, והחמולות, והלבדין, והסנסון, והכרים, והכסתות אין מצטרפין בנגעים עד שיראו באריג ובמוכין" (פ"ה הי"ד, עמ' 624). הסגוס מצטרף אפוא לסדרת בגדים עבים, שהם אמנם בגד אחד (כמו אחת ההצעות שהצענו לעיל) אבל אין צורך לפשפש בקרביהן. הרשימה כוללת את הבגדים האופייניים כבגדים עבים רגילים. בכתב יד קופמן של משנת כלאים: "הב[י]רסים והברדסים" (פ"ט מ"ז). במילה "בירסים" נמחקה האות י' בקו, וכן ברוב עדי הנוסח "ברסין" או "ברסים", אבל ב- ג5 , ג6 "הבירסין", וכנראה זה הנוסח שאותו תיקן מעתיק כתב יד קופמן. בכתב יד ל לכלאים: "הבורסין".
במסכת שמחות שנינו: "קרע את הברסים, ואת הברדסים, ואת הפולמוט, ואת הנפש, ואת השלל, ואת החריד לא יצא" (שמחות פ"ט הי"ח, עמ' 175). לא נעסוק כאן בפרטי הרשימה, אך משמע ממנה שהבגדים הללו או שהם בגדים חיצוניים ולא בגדי הלבוש ממש, או שהם חלקים מצורפים לבגד. "שלל", למשל, היא כנראה תפירה זמנית וארעית (ירו', מועד קטן פ"ג ה"ה, פב ע"ב; בבלי, כו ע"ב ועוד).
הבירוס נזכר כבגד בלתי מכובד שהלבוש בו אינו רשאי לקרוא בתורה בציבור59תוס', כלאים פ"ד ה"ל; ספרי דברים, רלד, עמ' 267, כך יש כנראה לגרוס שם.. יפה פירש ליברמן בעקבות קודמיו שהכוונה לבירוס (ί) שהוא מעין סוודר קצר ללא שרוולים. בתוספתא אחרת שנינו: "אלו הן העבין ואלו הן הדקין (צריך להיות 'הרכין'60ראו משנה, כלאים פכ"ח מ"ח.): כגון הבורסין, והברתסין, הפמליאות, והחמילות, והלבדין, והסנסין, הן העבין. השירין והסורקין והכולך והפיליון של ראש..." (תוס', כלים בבא בתרא פ"ה הי"א, עמ' 595)61בעל חסדי דוד גרס, או תיקן, "ואלו הן הדקין השירין...".. אם כן אלו הם שני בגדים חיצוניים עבים במיוחד שאינם נלבשים על הגוף אלא מעל הבגדים הרגילים (איור 27).
החמילה היא כנראה ה-amiculum הרומי שהוא הבגד החיצוני (מעין מעיל של הנשים), כרגיל זה בד מלבני ארוך שפיתלו סביב הגוף והראש כאחד (איור 28).
החמילה או החמולה נזכרת במעט מקורות נוספים. בברייתא שצוטטה לעיל החמילה נמנית עם הבגדים העבים. ההלכה עצמה סבוכה62במשנת כלים פכ"ז מ"ב נאמר שכל בגד שנותרה ממנו חתיכה שגודלה שלושה על שלושה (טפחים) מטמאת טומאת מדרס (אם טמא מת ישב עליה ולידו טהור – נטמא הטהור), ובשק הגודל המינימלי ארבעה על ארבעה טפחים. על כך מוסיפה המשנה שהבגדים העבים אין בהם שלושה על שלושה, ומסתבר שהכוונה שאין בהם דין זה, ורק חתיכה גדולה יותר (או בגד שלם) מטמאת בטומאת מדרס. במשנה שם (פכ"ח מ"ח) נאמר שהבגדים העבים אינם מטמאים מדרס, ומשפט זה באה התוספתא לפרש. אנו תפילה לבורא עולם שיזכנו לפרש משניות אלו על בוריין. , אך לענייננו ברור שהחמילה נמנית עם הבגדים "העבים".
הרשימה כוללת בגדים עבים וגסים ששימשו להגנה מפני גשם, ולבשו אותם מעל הבגדים הרגילים63ראו פירושנו לכלאים פ"ט מ"ז, ושם הוברר כי אלו בגדים חמים במיוחד שיובאו לארץ מחוץ לארץ.. אם כן החמולה היא בגד עבה במיוחד. עם זאת היא בגד, ודינה שונה מזה של שק (משנה, כלאים פכ"ז מ"ב). בכלל הרשימה בתוספתא כלים קרובה למשנתנו.
ה"סנסון" שבתוספתא למשנתנו הוא מן הסתם הסגוס הנזכר במשנתנו, והפירמל הוא אולי ה- flammeum, מעיל החתונה של כלה עשירה. אלא שלא ידוע שהיה עבה במיוחד64קרום, תלבושת, עמ' 52..
ההלכה במשנתנו קשורה למסכתות כלאים, כלים ואהלות, אך היא מותאמת לנושא שלנו ויש לה משמעות מיוחדת בענייני נגעים. המשנה ארוגה, אפוא, בתוך הלכות חז"ל בנושאים אחרים. היא משתמשת ומדגימה את ההלכה בעזרת רשימת בגדים שהם קבוצה ספרותית בפני עצמה.