ניראה בשתי העומד – בחוטים המתוחים בשתי עומד, האריג טהור – מה שכבר נארג טהור. מה שנאמר במשניות הקודמות הוא על טומאת החוטים של השתי, אבל האריג וחוטי השתי נחשבים לבגדים אחרים. אין להלכה זו סיבה, ולכאורה אין הבדל בין טומאת חוטי השתי עצמם לטומאת האריג הארוג. ניראה באריג השתי העומד טהור – השתי המתוח והאריג הארוג נתפסים כבגדים נפרדים. אבל בתוספתא: "שתי כל זמן שהוא עתיד לארוג חבור לאריג, גמר מלארוג אינו מטמא אלא שהוא עתיד לפצע" (פ"ה הי"ב, עמ' 624). ההלכה מסייגת או חולקת על המשנה. האריג הוא חיבור לשתי, אבל רק כשיש כוונה להמשיך לארוג לאורך השתי. אבל אם סיימה האורגת את האריג חוטי השתי אינם חלק מהאריג, אלא עד המקום שהיא עתידה לחתוך את החוטים. הלכה זו מתאימה לאווירת ההלכות הקודמות, אבל היא נראית יותר כפרשנות מסייגת מאשר חלק מההלכה המקורית.
ניראה בסדין שורף את הנומין – בסוף האריגה חותכים את חוטי השתי ונותרים קצוות פתוחים (נימים או נימין). בשלב זה ניתן לתפרן לבגד, או להשאיר את הקצוות מתדלדלים. בסדין נהגו להשאירם פתוחים. נראה שהנימים שימשו לקשירת הסדין, ועד אורך מסוים (שש אצבעות) הן היו חלק מהסדין ושימשו לצורכו (כלים פכ"ט מ"א). נראה בנומין הסדין טהור – הנימים הן שוליים לבגד ומטמאות את גוף הבגד. משנתנו מחדשת שמה שקובע את ההלכה איננו רק החיבור, אלא החשיבות. חוטי השתי, כמו גם הנימים, הם משניים לבגד הארוג ("אין טפל גורר את העיקר"40הביטוי מופיע בספרות בקשר להלכות אחרות כגון משנה, ברכות פ"ו מ"ז; כלים פי"ט מ"י; פכ"ב מ"ז ועוד. בלשון בעל חסדי דוד לתוספתא הבאה). כל השאלה של גרירת נגע מבגד לבגד, הגדרת הבגד האחד, הגדרת החיבור והיחס שבין טפל ועיקר הם פיתוחים אופייניים של תורה שבעל פה.
בתוספתא: "1. בגד שנראה בו נגע ועשאו שתי, שתי ועשאו בגד, יראה כתחלה. 2. נראה נגע בנימין, הסדין טהור. פשה מן הנימין לנימין, הסדין טמא. 3. בסדין טהורות. 4. וכשהוא שורף את הבגד שורף את הנימין עמו. 5. וזהו כללו של דבר, כל המטמא במת מטמא בנגעים, וחומר בטומאת מת מטומאת נגעים, 6. שהכל מטמא במת ואין הכל מטמא בנגעים. חבורין לטומאת מת, ואין חיבורין לטומאת נגעים. 7. חומר בנגעים שהנגעים מטמאים בעצים ובאבנים ובעפר ובשתי ובערב, מה שאינו כן בטומאת המת" (פ"ה הי"ג, עמ' 624). נפתח בכלל השנוי בשיטת העריכה של "חומר בזה מבזה" (5). הכלל לא נוסח בהקשר של משנתנו, אלא בהקשר כללי. חלקו הראשון קובע שאין חיבור בטומאת נגעים. "חיבור" פירושו שמה שמחובר לחפץ שנטמא, והוא לצורך החפץ, טמא עמו41למרות הכתוב יש הבדל בין טומאת מת לטומאת נגעים. כך, למשל, המקציע (חותך בגד למטליות קטנות) בנגעים טמא כבר בשיעור טפח על טפח (משנה, כלים פכ"ז מ"ה) ובנגעים רק בשלוש על שלוש (תוס', כאן פ"ה הט"ו, עמ' 625).. משניות רבות עוסקות בהגדרת חיבורי טומאה ואורכם, כגון אורך הידית של קרדום שנטמא (ראו פירושנו לפ"ב מ"ד), או נימי הסדין (לעיל). בנגעים אין כלל חיבור. לעומת זאת יש בטומאת נגעים חומרה אחרת והיא הטומאה בשתי ובערב, או בעפר (נגעי בתים – 7). על כן נקבעה ההלכה שכל פסיון מנימים לסדין ומסדין לנימים איננו מטמא (2). אבל אם פשה מנימים לנימים שאין ביניהן מגע ישיר42אפשר שמדובר בנימים בצד השני של הסדין (רמב"ם). הרי הפסיון מעיד שהבגד עצמו מנוגע, אחרת לא היה הנגע "קופץ" לנימים אחרות. אבל אם פשה הנגע בסדין, הנימים טהורות, בניגוד למשנה (3). משפט אחרון זה מנוסח בקיצור, והר"ש לא גרסו. עד כאן לעניין פסיון. אבל אם יש נגע בסדין ועליו לשרפו – שורף את נימיו אתו (4). הלכה זו סותרת את ההלכה הקודמת ומתאימה למשנה. אפשר שההלכה הקודמת עסקה בפסיון ואילו הלכה 4 ומשנתנו בשרפה, וההסבר קשה. דומה שלפנינו הדגמה של חוסר עקיבות הלכתית. הרי התוספתא קבעה שאין חיבור בנגעים, ובכל זאת לעניין שרפה יש כאן חיבור.
חלוק שניראה בו נגע מציל את האומריות שבו – אִמרה היא מכפלה של בגד. כך, למשל, מסופר שמשה עבד במקדש בחלוק לבן, והיו אמוראים שהוסיפו "שאין לו אמרה", כדי שלא ייחשד43בבלי, תענית יא ע"ב; עבודה זרה לד ע"א, וראו פירושנו לשקלים פ"ג מ"ב. , ובירושלמי נזכרים אמצעי זהירות נוספים (שקלים פ"ג מ"ב, מז ע"ג). לא כל אמצעי הזהירות נועדו רק לשם זהירות וחשש רֵאלי, וחלקם הם ממרכיבי המעמד הציבורי44דוגמה לכך היא השימוש בכלי זהב וכסף במעמד הפסח, וראו פירושנו לפסחים פ"ה ה"ה. לא תמיד הספיקה הזהירות, וכנראה היו גם מקרים של גניבת כלים מהמקדש. ראו משנה, סנהדרין פ"ט מ"ו. וחלק מהאתוס של פשטות וצניעות. האִמרה תפורה לבגד, אך איננה חלק מהותי ממנו. אפילו הן ארגמן – הארגמן היה יקר ביותר, והוא עיקר החלוק, ואף על פי כן איננו חלק מהבגד. בחלוק עם פסי ארגמן הילכו רק פקידי שלטון בכירים, והוא סמל סטטוס ומעמד בעולם הרומי. הארגמן כמובן איננו מקבל טומאה, כבגד צבוע. בספרא מצויה דרשה מיוחדת לכך (תזריע, פרשת נגעים פרק טו ה"ב, סט ע"א).
דיני חיבור בנגעים הם בלתי אחידים. התוספתא הקודמת קבעה שאין חיבור טומאה בנגעים, אבל בהלכה אחרת שם הניחה שיש חיבור בנגעים. במשנה נקבע שהחיבור הוא חד-סטרי, רק מהעיקר לטפל ולא ההפך, ובמשנתנו תפירה איננה חיבור. כנראה באופן עקרוני אין חיבור לנגעים, אך החמירו במקרים מסוימים שבהם חשו חרדה מהקולה הרבה שנגרמת על ידי החלטה זו.
כל הדיון במשנה איננו מדברי תורה, אלא הוא תורה שבעל פה.