משנתנו פותחת בדין קרחת וגבחת. הדין נדון במקרא. בעצם קרחת וגבחת דינן כבהרת, אלא שהן מתוארות כ"נגע לבן אדמדם" ולעומת זאת הבהרת היא לבנה (פ"א מ"א). אבל גם בבהרת הוסיפו חכמים (פ"א מ"ב) את ה"פתוך", שהוא גרעין דלקת אדומה בתוך הנגע הלבן. בדיוננו במשנה זו עמדנו על כך שתוספת זו איננה במקרא, והתחבטנו אם היא באה מתוך דרשת הכתובים העוסקים בשחין, מכווה וקרחת, או שהיא באה מתוך הידע הרפואי. בסך הכול דין קרחת זהה לדין בהרת, אלא שנוסף שהתקרחות הראש או הזקן כשלעצמם אינה מטמאת. הקרחת היא, אפוא, מחלת עור בשערות. כך נאמר במקרא (ויקרא יג):
(מ) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא.
(מא) ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא.
(מב) וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם צרעת פרחת הוא בקרחתו או בגבחתו.
(מג) וראה אתו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר.
הקרחת והגבחת מיטמות בשני שבועות בשני סימנין במחיה ובפיסיון – כמו הפתיחה לשחין, למכווה ולנתקים (פ"ט מ"א, פ"י מ"א) כך גם משנתנו היא חזרה על משפט שנאמר לעיל (פ"ג מ"ו). לעומת זאת נגעי בגדים (פי"ב מ"א) ונגעי בתים (פי"ג מ"א) אינם נפתחים בפתיחה זו. איזו היא הקרחת אכל נשם – לא נוקד, סך נשם – לא נוקד. ניכר שהמעתיק לא הבין וחשב שהוא שוגה. אבל נשם הוא שם עצם, ויש לנקדו נֶשֶם. נראה שהכוונה לתכשיר כלשהו הגורם לנשירת שערות. כנראה היה להם תכשיר הנלקח דרך הפה (אכל) או נמרח כמשחה (סך) ומטרתו הייתה לגרום לנשירת שערות או להתחדשותן, כלומר הסרת השערות החולות והצמחת שער בריא חדש. לא היה זה בהכרח תכשיר יעיל, בקנה מידה של ימינו, אבל הם סברו שזו סיבה לנשירת השער. מכה שאינה ראוייה לגדל את השיער – האיש ספג חבטה או נפצע בפצע הגורם לנשירת שער ולעיכוב בצמיחתו. לא ברור לשם מה נאמרה המשנה. האם כוונתה שכל קרחת אחרת מטמאת, ורק אם יש סיבה לנשירת השער אין הנשירה מטמאת? האם מי ששערו נושר מסיבות אחרות (עקב גילו, או עקב מחלת עור סמויה) הוא טמא? המשנה באה להדגיש כנראה שאם יש בראש שער הרי זה נתק, ואם הוא קירח הרי שזה נגע בקרחת. ההלכות של קרחת וגבחת קצרות ואין בהן פרטים רבים, אבל ייתכן שבפועל היה הבדל בין הלכות נגע בקרחת ונגע בשער בפרטים שונים, ובעיקר אפשר שאין פסיון מקרחת לשער הראש. כל אלו הסברים, וההבחנות הללו לא נדונו במפורש במשנה. אבל מהתוספתא ברור שאכן אין קרחת מצטרפת לנתק או לשחין (פ"ד הי"א, עמ' 623), זאת אף שהאבחנות הרפואיות בנות זמננו רואות במחלת עור הפוקדת ראש קירח או ראש שעיר אותה מחלה.
בספרא נאמר: "יכול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא? תלמוד לומר קרחת וגבחת, מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שיער, אף גבחת שאינה ראויה לגדל שיער, מנין? אכל נשם סך נשם? תלמוד לומר 'קרחת' קרחת ריבה, 'ואם מפאת פניו ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא' " (תזריע, פרשת נגעים פרק י ה"ו, סז ע"ג-ע"ד). "חולי" הוא המקבילה למכה, ולא חולי סתמי שהוא בבחינת "בידי שמים". אם כן, קרחת שנוצרה מסיבה בלתי ברורה וצמח בה נגע היא קרחת, ואם השער נשר עקב פגיעה בידי אדם אין זה נגע בקרחת, וכמובן גם לא נגע בשער הראש.
[ו ]איזו היא הקרחת – המשנה מבררת היכן הקו המפריד בין קרחת לגבחת. השאלה אינה קשורה רק לדיני נגעים, או להלכות אחרות, אלא היא שאלה "לשונית-פיזיולוגית" בפני עצמה. היא חשובה גם להבנת הפסוק, אך יש לה גם משמעות הלכתית (להלן). מן קודקוד [ו ] השופע לאחוריו עד פיקה שלצואר – הפיקה של הצוואר היא מאחורי הצוואר לכיוון הגב, מה שמכונה בתוספתא "מאחריו מפיקה של פירקא", [ו ]איזו היא גבחת מקודקוד [ה ]שופע לפניו עד כנגד שער מלמעלן – הגבחת היא שער הראש מהקודקוד לכיוון הפנים, עד גבול השער. המשנה יכולה הייתה לומר שהקרחת היא עד הגבחת, אך שתי ההגדרות לא נאמרו בהכרח זו בזיקה לזו. הקרחת והגבחת אינן מצטרפות זו עם זו – "פריחה בכולו" היא רק באחת מהן, וחצי גריס באחת וחצי גריס בשנייה אינם מצטרפים. ואינן פוסות מזו לזו – אם יש נתק בקרחת ופשה לגבחת אין זה פסיון אלא נתק חדש. חכמים רואים בעור יחידות שונות, כמו בשער הראש והזקן. למעשה שתי ההלכות של צמדים אלו זהים. רבי יודה [אומר ] – נוסף בצד בידי המעתיק הראשון,אם יש שער ביניהן אינן מצטרפות ואם לאו הרי אילו מיצטרפות – אם יש רצף שער הרי שהוא יוצר חיבור. במשנה הקודמת קבע רבי שמעון ששער הראש והזקן אינו מצטרף, ועתה משתמע שהשער מצטרף, ורק אם אין רצף שערות אין חיבור. על כן שיערנו כבר במשנה הקודמת שלדעת רבי יהודה שער הראש והזקן מצטרפים, גם לטהר בבא כולו פורח (דבר הנאמר במפורש) וגם בפסיון. המשנה הקודמת שקבעה שאין מצטרפים היא לדעת רבי שמעון בלבד. הגבול בין קרחת לגבחת חוזר במקורות (ספרא תזריע, פרשת נגעים פרק י ה"ז-ה"ח, סז ע"ג), ובספרא יש גם חזרה על הדין במשנה שאין פסיון מזה לזה.
התוספתא חוזרת על ההלכה שבמשנה בקיצור (פ"ד ה"ט, עמ' 623). היא מדגישה שקרחת וגבחת הן אותו סוג של נגע. בספרא מתנהל דיון ארוך יותר על הקרחת והגבחת – האם היא מטמאת במחיה, והאם היא מטמאת בפתוך (תזריע, פרשת נגעים פרק יא ה"א-ה"ח, סז ע"ג). מחלוקת מתעוררת רק לגבי השאלה האם הקרחת מטמאת בפתוך. הדיון הוא ספרותי, האם סימני הטומאה בבהרת ובשחין חלים על טומאת קרחת וגבחת.
בתוספתא יש הגדרות שונות במקצת: "ואיזהו הראש, ואיזהו הזקן? מן הפרק של לחי ולמעלה זה הוא הראש, מן הפרק של לחי ולמטה זה הוא זקן. מלפניו מותח את החוט מאוזן לאוזן, כל שמן החוט ולמעלה זה הוא הראש, מן החוט ולמטה זה הוא זקן. מאחריו מפיקה של פירקא ולמעלה זה הוא הראש, זה מפיקה של פירקא ולמטה אף על פי שמגדל השיער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר. מלפניו מחוליה של גרגרת ולמעלה זה הוא זקן, מחוליה של גרגרת ולמטה אף על פי שהוא מגדל את השיער הרי הוא כעור הבשר לכל דבר. אלו סימני הראש והזקן ליטמא בנגעין וליטמא בנתקין וליטמא בשחין ובמכוה ובקרחת ובגבחת ומשם תער לא יעבר על הראש7הכוונה לגילוח הנזיר., אבל על הזקן אין חייב אלא על שיבלת של זקן בלבד" (פ"ד הי"ב, עמ' 623). ההגדרה בתוספתא שלמה יותר וכוללת את כל חלקי הראש (מלפנים ומאחור). מעניינת ההדגשה, הבלתי רגילה, שכל אלו הן הגדרות לעניין נגעים, אבל לעניין גילוח נוהגות הגדרות אחרות. בפועל, בספרות ההלכה, התעלמה גם ההגדרה לגבי גילוח הזקן מהגדרות התוספתא8ראו ליברמן, תוספת ראשונים על אתר..
כפי שהראינו יש בפרק סדרת כפילויות, וכאילו במשנה שתי סדרות:
משניות הפרק