כיצד להחמיר לא היה בו שער לבן ונולד לו שיער לבן היו שחורות והלבינו אחת שחורה ואחת לבנה והלבינו שתיהן קצרות והאריכו אחת קצרה ואחת ארוכה והאריכו שתיהן נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין לשתיהן או את אחת מהן או חלקן השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק – כל אלו אם חילקו את הנגע, והלכו להם לא היתה בו מחיה ונולדה לו מחיה היתה עגולה או ארוכה ונעשית מרובעת [מפוזרת ] – נוסף בשוליים, ושמא מקומה של "מפוזרת" לאחר "מבוצרת", כמו בדפוסים? מן הצד ונעשת מבוצרת – בחלק מכתבי היד הטובים ובדפוסים נוסף: "מפוזרת", וניתכנסה ובא השחין ונכנס לתוכה הקיפה או חלקה או מיעטה השחין ומחיית השחין והמכוה ומחית המכוה והבוהק והלכו להן לא היה [בו ] – נוסף בצד, פיסיון ונולד בו פיסיון השחין ומחית השחין [ו ]המכווה ומחית המכוה והבוהק חולקין בין האום לפיסיון והלכו להן הרי אלו להחמיר – כל סימני הטהרה והטומאה הוסברו במשנה הקודמת, ברם משנתנו חוזרת כאן על דברי קודמתה כדי להדגים את מצב הנגע בשבת, ולוּ התקיים הביקור בשבת הוא היה מוביל לטהרה, אך דחיית הביקור לאחר השבת גרם להחמרה. ואכן, שתי המשניות משדרות שמועד הביקור יש בו שרירות מסוימת: ביום אחד האדם טמא ולמחרתו הוא טהור, והכול מותנה במועד המקרי למדי של הביקור.
גם הרשימה במשנה הקודמת הייתה ארכנית וחוזרת על עצמה. כך, למשל, רשימת הנגעים (שחין, מחיית השחין, מכווה וכו') חוזרת על עצמה. במשנתנו החזרה כפולה ומכופלת. הסגנון הארכני והחזרות אופייניים למשנת נגעים. הם מופיעים במשנה זו הרבה יותר מבמסכתות אחרות. כל אלו סימניה של עריכה שונה וייחודית למסכת.
הרשימה במשנה ו מועברת ממשנה ה. שם מדובר בשערות לבנות, שהן סימן טומאה, ולמחרת אירע להן משהו הפוגם בסימן הטומאה, ולכן המצורע טהור; ואילו במשנתנו מדובר בשתי שערות שחורות המשמשות סימן טהרה, ולמחרת אירע להן משהו שפגם בהן, ולכן המצורע טמא. ברם אגב הרצף הועברה גם ההלכה של "חלקן השחין, ומחית השחין, והמכווה, ומחית המכווה" – אמנם המחיה או השחין פוגעים ברצף השערות הלבנות או השחורות ומבטלים את היותן סימן טהרה או טומאה, אבל המחיה והשחין עצמם הם סימן טומאה כשלעצמם, ואין כאן מקרה של החמרה אלא של הקלה, שאם הנגע מחלק ביום הדחייה של הביקור הראשון, הוא טהור. על כן נראה שהרשימה הועברה במלואה מהמשנה הקודמת, ללא אבחנה בפרטים. על תופעה דומה נעמוד להלן (פ"ח מ"ז).
מטבע הלשון "להקל ולהחמיר" מופיע בהלכה אחרת הקרובה למשנתנו, בנוגע לחול המועד: "רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה18ואמנם מצויות נוסחאות שאינן גורסות "כתחילה" (א, גט, ל, ד"ו ועוד), וכן לא גרסוה רוב הראשונים. להקל, אבל לא להחמיר. וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר" (משנה, מועד קטן פ"א מ"ה), ובתוספתא: "רואין את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר, דברי רבי מאיר, רבי יוסה אומר אין נזקק לו להקל ואין נזקק לו להחמיר. אמר רבי, נראין דברי רבי מאיר במוסגר ודברי רבי יוסה במוחלט" (שם פ"א ה"ח; בבלי, שם ז ע"ב)19בבבלי מוסיף רבא: "בטהור כולי עלמא לא פליגי דלא חזו ליה" (ז ע"א), כלומר, אם נתגלו סימני נגע ברגל הכול מודים שאין הכוהן רואהו, ואין היגיון לראותו בתחילה כדי להקל. מכל מקום, ברור שהבבלי לא גרס "טהור" במשנה. בירו', מועד קטן פ"א ה"ה, פ ע"ג, מתנהל דיון בברייתא, ושם מוסיף רבי עקיבא את ערב הרגל.. במשנה ובתוספתא שלוש דעות: רבי מאיר רוצה להקל, ומתיר לכוהן לראות נגעים בחול המועד אם התוצאה תקל על הנגוע. הווה אומר, עוד בטרם הראייה הכוהן יודע, או אחרים יודעים, מה תהיה ההחלטה. ברור שאף אחד אינו יודע מה יצמיח יום ומה תהיה ההחלטה מחר או אחרי הרגל, אבל יודעים מה יחליט הכוהן היום; ולכן אם יש סיכוי ממשי להקל על הנגוע רואים נגעים בחול המועד. חכמים הם רבי יוסי שבתוספתא, ולדעתם אין רואים נגעים כלל. ההבדל בין המשנה והתוספתא הוא שבמשנה רבי מאיר מדבר על ראייה כתחילה (כך לפי חלק מהנוסחאות), כלומר ראייה ראשונה, ואילו התוספתא מדברת על ראייה בכלל, כלומר גם על ראייה שנייה או שלישית. על בסיס הדקדוק בניסוח התוספתא מציע רבי, כדרכו, הצעת פשרה. נראים דברי רבי מאיר במוסגר (או בתחילה) שאכן שתי האופציות פתוחות לפני הכוהן וניתן להחליט אותו (לטמאו), או לטהרו, או להסגירו; ונראים דברי רבי יוסי במוחלט. לרבי יוסי ייתכנו רק שני מצבים, או שמצבו של הנגוע ישופר או שלא ישופר, אך אין כאן פוטנציאל של החמרה כלל. רבי מקבל אפוא עקרונית את שיטת רבי מאיר שיש לראות נגעים בחול המועד רק במגמת הקלה, אבל אין הוא מחייב שטיב ההחלטה יהא ידוע מראש.
ההלכה שאין רואים נגעים בחול המועד היא פיתוח של ההלכה שבמשנתנו, ואנו נדון בה שנית להלן (פ"ג מ"ב). כאן נציין שהמינוח "להקל ולהחמיר" במשנתנו משמעו נכונות לקבל את השינויים העתידיים בעקבות הדחייה ולהכיר בהם כנתונים רפואיים-הלכתיים תקפים, ואילו במועד קטן משמעו להקל בדינו ביום הראייה או להחמיר בדינו ביום הראייה. לפנינו אותו מינוח במשמעויות שונות במקצת, ובמבוא למסכת עמדנו על כך.
מכל מקום, למשנה ברור שרק עובדות שהתגלו לעיני הכוהן ביום הבדיקה הן רלוונטיות לנגע, כל שאר המידע איננו חשוב. אם הבהרת פשתה או נעלמה וחזרה, אין לכוהן אלא מה שעיניו רואות. הלכה זו חוזרת גם במשניות אחרות (פ"ג מ"א). אבל בספרא שנינו: " 'ואם פשה תפשה בעור' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'וראהו הכהן ביום השביעי, ואם פשה תפשה בעור', שיכול אין לי אלא פיסיון מטמא אלא בשביעי בלבד? שמיני תשיעי עשירי מניין? תלמוד לומר 'תפשה', 'ואם פשה תפשה' " (תזריע פרשה ד ה"ו, סד ע"ד). אם כן ההלכה שבמשנה מובאת בספרא כ"הוה אמינא" והיא נדחית, וכל פסיון נאמן גם אם לא נצפה בימי הביקורת הרשמיים. זה אחד מהמקרים הבודדים שבהם הספרא חולק על המשנה. כן חולקת המשנה להלן (פ"ח מ"י) על משנתנו. במשנה שם דוגמאות אחרות להפסד ורווח הנובעים מהקדמת הבדיקה, וכפי שהראינו (לעיל בסמוך) משנתנו ומשנה ה נובעות ממקור עריכה שונה מאשר המשנה בפרק ח.