כיצד להקל – לפנינו "משנת תוספתא" המסבירה את הכללים של רבי עקיבא16ראו למשל משנה, יומא פ"ח מ"א; פ"ב מ"ה-מ"ז; סוכה פ"ד מ"א - פ"ה מ"א, ועוד.. ועוד, בעיקרה היא משנה עקרונית המעלה את כל הסעיפים שהכוהן צריך לבדוק, ומן הסתם היא נשנתה לגופה, ורק בשלב העריכה היא הוצגה כפרשנות לכלל שבמשנה הקודמת. המשנה מפרשת ש"להקל" משמעו שראיית הכוהן את הנגע אתמול הייתה מטמאת את האיש, וראיית הכוהן שנדחתה להיום מטהרת אותו; והיפוכו הוא משמעו של "להחמיר". כאמור, אפשר לפרש את המשנה הקודמת גם בדרך אחרת, אבל פירוש זה מאפשר למשנה למנות את כל סימני הטומאה והטהרה. היה בו שיער לבן – והכוהן היה צריך לטמאו, והלך לו שיער לבן – ולכן הכוהן צריך לטהרו; היו – שערות לבנות – והכוהן היה צריך לטמאו, והשחירו – ולכן הכוהן צריך לטהרו;אחת שחורה ואחת לבנה – בכתב יד פרמא ובדפוס "אחת לבנה ואחת שחורה" – והכוהן היה צריך לטמאו בשל השערה הלבנה, והשחירו שתיהן – ולכן הכוהן היה מטהר אותו;ארוכות – והכוהן היה צריך לטמאו, והקצירו – ולכן הכוהן צריך לטהרו;אחת ארוכה ואחת קצרה – והכוהן היה צריך לטמאו, והקצירו שתיהן – ולכן הכוהן צריך לטהרו; ניסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן – בשבת, היה הכוהן מטהרו, הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן – ביום ראשון, היה הכוהן מטמאו. בפיסקא זו הסדר הוא שהטהרה קודמת לטומאה,או חלקן – או שפרח השחין באמצע הבהרת וחילק אותה לשתיים, הכוהן היה צריך לטמאו; השחין ומחיית השחין והמכווה ומחיית המכווה והבוהק – ארבעת הראשונים הם סימני טומאה. אם אלה עלו ביום ראשון, היה הכוהן צריך לטמאו – אבל בוהק הוא אחד מסימני הטהרה (ויקרא יג לט). השחין והמכווה נזכרים במפורש בתורה כאחד הנגעים (ויקרא יג יח-כג; כד-כח). שחין הוא מחלת עור ידועה הגורמת לפריחה ולאבעבועות (להלן פ"ט מ"א). המכווה היא דלקת שנגרמה מכווייה: "איזו היא המכווה? ניכווה בגחלת או ברמץ וכל שהוא מחמת האש, זו היא המכווה" (להלן פ"ט מ"א, ושם נדון בה במפורט). מִחיָה היא הבשר העולה ומתהווה על הנגע. התורה מבחינה בין מחיית השחין ומחיית המכווה, כלומר, במצב הביניים לפני היעלמות הנגע. המחיה נזכרת רבות במסכת נגעים ומשמעה דלקת או אדמומית המופיעות אחרי ריפויה הראשוני של הכווייה. נראה שבוהק הוא עור מבריק המציין שהדלקת נתרפאה. כאשר הכוהן רואה בוהק, הוא מטהר את האדם. פירוש ופיסוק המשנה הוא אם הקיף השחין את שתי השערות, או שחלק אותם. וכן אם חילק ארותן השחין, ומכיית השחין וכו'.
היתה בו מחייה – הכוהן היה צריך לטמאו, והלכה לה המחייה – הכוהן מטהרו, היתה מרובעת – המחיה, הכוהן מטמאו, ונעשת עגולה או ארוכה – הכוהן אינו מטמאו, משום שהמחיה השתנתה. מבוצרת – טמא, ונעשת מן הצד – טהור. מבוצרת משמע שהמחיה נתונה בתוך הנגע, כלומר הבשר החי מוקף בנגע. כן שנינו בתוספתא: "או שהיתה בו בהרת מלמעלה למטה כמין פסיקא של בשר חי חוגרתו באמצע – טהור, שנאמר 'ומחית בשר חי בשאת' עד שתהא מחייה מבוצרת בתוך השאת" (פ"ב הי"ג, עמ' 620)17ראו עוד תוס', בכורות פ"ד ה"א, עמ' 538..
מכונסת – אם הייתה המחיה מכונסת, הכוהן מטמאו, ונתפזרה – הכוהן מטהרו, ובא השחין וניכנס לתוכה [ה ]קיפה חלקה או מיעטה השחין ומחיית השחין והמכווה ומחיית המכווה והבוהק – אם אחד מחמשת הסימנים הללו – השחין ומחיית השחין והמכווה ומחיית המכווה והבוהק – נכנס לתוך המחיה, או הקיף או חילק או מיעט אותה, כלומר פגע בשיעור המחיה, הכוהן היה צריך לטהרו. היה בו פיסיון – אם הנגע פשה היה הכוהן צריך לטמאו, והלך לו פיסיון או שהלכה לה האום – או שיש פסיון אבל "האום" שלו – כנראה מרכז הבהרת עצמה – נעלמה ביום הביקור, הכוהן מטהרו, שכן הליכתה היא מסימני הטהרה. ואכן הירושלמי מבחין: "תמן בשהלכה לה האום, ברם הכא בשהלכו להם הסימנין, והאום קיימת" (מועד קטן פ"א ה"ה, פ ע"ג). אם כן היעלמות הבהרת היא סימן פטור, אבל אם הסימנים לבדם נעלמו והבהרת קיימת, חשש הטומאה בעינו עומד.
או שניתמעטה – האום ביום שהביקור נדחה אליו,אם אין בזה ובזה כגריס – ואין באום ובפסיון כשיעור גריס, היינו שהנגע התמעט עד שאיבד מגודלו המינימלי, הכוהן מטהרו. בגודל המינימלי נדון להלן פ"ד מ"ה, ובאום נדון בהרחבה להלן פ"ד מ"ט ומ"י.
השחין ומחית השחין המכווה ומחיית המכוה והבוהק – חמישה אלו: חולקין בין האום לפיסיון –יוצרים מחיצה בין האום (הבהרת עצמה) לפסיון, והכוהן מטהר את המצורע. הרי אלו להקל – כל אלה הם מקרים שבהם היו במצורע ביום הביקור המתוכנן סימני טומאה, וביום הביקור הנדחה נעלמו סימני הטומאה, או שצצו סימני טהרה.
כאמור המשנה מונה את הסעיפים שאותם צריך הכוהן לבחון. יחד עם המשניות הקודמות בידינו רשימה ארוכה למדי:
1. סוג הנגע – בהרת, שאת, שחין, מכווה, מחיית השחין, מחיית המכווה (בהמשך נשמע גם על קרחת וגבחת).
2. הצבע – גוון הלבן.
3. פתוך – נקודת אודם, שינויים בגובה העור בנגע.
4. פסיון – התפתחות הנגע מטמאת, התמעטותו גורמת לטהר את הנגוע.
5. שער לבן מטמא, שער שחור מטהר.
6. שער ארוך מטמא, קצר מטהר. צמיחת השער היא כמעין פסיון.
7. בוהק הוא סימן טהרה.
8. נגע מרובע – סימן טומאה, נגע ארוך או עגול סימן טהרה.
9. נגע סגור טמא, נגע מפוזר או כמעין עיגול פתוח טהור.
10. גודל מינימלי של הנגע – כגריס.
11. נוכחות של אום היא מסימני הטומאה, ולפי פירושנו זו עיקר הבהרת עצמה (להלן פ"ד מ"ט).
מובן שאפשר לסדר רשימה שתכלול רק תשעה סעיפים, או מספר קרוב. יצוין שרק שלושה סעיפים (10-8) הם תורה שבעל פה – היתר פרשנות מקראית. ברם, העיקר חסר במשנה: מה קורה כאשר יש בנגע סימני טהרה וטומאה כאחד? כאשר הנגע פשה, אבל נעשה ארוך? כאשר צמח שער שחור, אבל הפתוך נעשה חזק ונפוח יותר? היעדר דיונים מסוג זה רגיל במשנת נגעים, והוא בניגוד לדרכה של תורת חז"ל בכללותה.
אנו נחזור למשנה להלן (פ"ח מ"ז), ושם נציע מבט אחר על שתי המשניות שלנו (מ"ה-מ"ו).