מראות נגעים – התורה מצווה "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, וראה הכהן" וכו' (ויקרא יג ט-י). מכאן התפתח המונח המקראי "מראה הנגע", והמונח של חז"ל "מראות נגעים" הוא למעשה ריבוי של היחיד המקראי. שנים שהן ארבעה – שני אבות, הנזכרים בתורה, ולכל אב יש תולדה מדרבנן. המשנה פותחת בפתיחה מספרית. משנת שבועות (פ"א מ"א) ריכזה את כל המשניות שפתיחתן המספרית היא "שתים שהן ארבע", וביניהן מנויה גם משנתנו. להלן (מ"ד) נראה שספירה זו שנויה במחלוקת.
הפתיחה המספרית הייתה חשובה לקדמונינו משום שהם שנו את המשניות בעל פה, והמספרים שימשו כלי עזר חשוב ביותר לזיכרון. ייתכן שהייתה פעם משנה קדומה שרבות ממשניותיה היו סדורות בצורה מספרית, או לחילופין שהייתה זו שיטת עריכה של בית מדרש מסוים, אך לאו דווקא שיטת עריכה קדומה. ואכן למשניות המספריות אופי מסכם של כלל, ועל כן סביר יותר שזו שיטה מאוחרת. הירושלמי מייחס את המבנה המספרי לתקופת הסופרים "שעשו את התורה ספורות ספורות" (שקלים פ"ב ה"א, מח ע"ג). זו עדות לשיטת העריכה ולכך שאמוראים הכירוה והכירו בייחודה, עם זאת אין ללמוד מכאן על הכרונולוגיה של השיטה1אורבך, סופרים, פיתח שיטה שלמה על תקופת הסופרים כתקופת היסוד של תורה שבעל פה. לא כאן המקום לפתח את הנושא, אך להערכתנו המונח "סופרים" בספרות חז"ל, כמתייחס לחכמי העבר, רווי תפיסות סטראוטיפיות ואינו משקף זיכרון היסטורי רֵאלי. עסקנו בכך בהרחבה במבוא לפירוש המשניות, ובפירושנו לערלה פ"ג מ"ט. פרק ג בנדרים פותח אף הוא בפתיחה מספרית, ובשתיים מהמשניות המפרשות את הפתיחה נחלקו בית שמאי ובית הלל (מ"ב ומ"ד). אין אלו פירושים המאוחרים לפתיחה המספרית, אלא הפתיחה היא סיכום מאוחר של המחלוקות במשניות הקדומות. הרחבנו בכך בפירושנו לנדרים.. כפי שראינו בפתיחה של מסכת תרומות יש בהמשך המשנה כפילויות, ונראה שגרעין המשנה כלל רק את ההלכה עצמה, ללא הפתיחה המספרית. בשלב עריכה מאוחר יותר נוספה הפתיחה המספרית, וכך נוספו בה כמה מילים מיותרות. גם משנת נדרים (פי"א מ"י) עברה עריכה מאוחרת; המשנה פותחת במספר, "תשע נערות נדריהן קיימין", אך היא מכילה מקרים ברורים שכבר התלמוד חש בייתורם: "אמר רבי יוחנן שתים הן ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים, וכרבי יודה שלש" (ירו', נדרים פי"א ה"י, מב ע"ד), הרי שלמעשה לפנינו רק שניים או שלושה כללים במשנה. אין ספק שמשנת נדרים מנוסחת בכבדות, שהרי ניסוח הכללים שהתלמוד מציע פשוט וברור יותר, אין זאת אלא שהרשימה לא נוצרה כיחידה אחת אלא להפך: כל מקרה נדון לגופו ובהקשר מקרי כלשהו (כאשר התרחש), ורק בשלב מאוחר יותר נערכה המשנה. המשנה מנתה את כל הדוגמאות שהכירה מהמקורות שלפניה, ולא חשה לכך שניסוח מדוקדק היה מצמצם את מספר המשניות. הכלל ההלכתי שאליו רומז התלמוד נוסח ונקבע מאוחר עוד יותר, לאחר עריכת המשנה.
במשנה ד בהמשך נחלקים חכמים אחרים ומציעים מראות נגעים במספרים גדולים יותר. החכמים החולקים מקבלים את האבות שבתורה, בהרת ושאת, אבל מגיעים לאבחנות משנֶה נוספות בתולָדות בצבעי המראות. החולקים מהווים קבוצה חריגה בספרות חז"ל, כולם נמנים עם ראשוני דור יבנה, המאוחר שבהם הוא רבי ישמעאל. עקביא בן מהללאל ודוסא בן הרכינס עוד פעלו בימי הבית. ביבנה נמנה כבר רבי דוסא עם זקני הדור, והוא לא השתתף באופן פעיל בישיבות בית המדרש2ראו פירושנו ליבמות פ"א מ"ד.. דומה, אפוא, שהקביעה בדבר החלוקה לשתיים היא קדומה, מראשית דור יבנה לכל המאוחר. על זמנה וטיבה אפשר ללמוד ממסורת אחרת המופיעה בתוספתא ובתלמודים למשנתנו. מעטות המסורות המלמדות על דרכי הניסוח, הטיעון והוויכוח המקוריים של קדמונינו, וזו אחת החשובות שבהן:
אמר רבי יוסי שאל יהשע בנו של רבי עקיבא את רבי עקיבא. אמר לו: מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבע? אמר לו אם לאו מה יאמרו? אמר לו יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא'. אמר לו ללמד שמצטרפין זה עם זה. אמר לו יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה'. אמר לו ללמדך שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים (תוס', פ"א ה"א, עמ' 617; ירו', שבועות פ"א ה"א, לב ע"ד; בבלי, שם ו ע"א). בנו של רבי עקיבא שאל את אביו למה המשנה מנוסחת בצורה מספרית, ואכן למעשה אין כאן חלוקה של שניים כפול שניים אלא ארבע רמות. ניכר שרבי עקיבא מתקשה בהבנת השאלה, ולבסוף מתרץ שהניסוח בא ללמד מסר צדדי נוסף, שכל מראות הצבעים השונים מצטרפים זה לזה, כפי שאכן קובעת המשנה להלן (פ"א מ"ג). אלא שהסבר זה אינו מספק, עדיין ניתן היה לנסח את הדברים בדרך אחרת, ללא התחכום המספרי, ובמפורש. על כן מסיק רבי עקיבא מהניסוח מסר נוסף בעל חשיבות תאולוגית חברתית: הכוהן המורה את ההלכה צריך לדעת את כל פרטיה ואי אפשר לסמוך על מי ש"מתמחה" רק בחלק מההיבטים.
לענייננו ברור שכבר רבי עקיבא הכיר את הפתיחה המספרית "מראות נגעים שנים שהן ארבעה". בתשובתו רבי עקיבא מסביר שאמנם הכוהנים מבצעים את מעמד הטהרה או הטומאה, אך לשם כך עליהם להיות מומחים ולהכיר את ההלכות "שלנו" כפי שחכמים קבעון. מסר היררכי ממסדי זה נדון על ידינו במבוא למסכת, ובמסגרת זו נתמקד בשאלת העריכה המספרית.
הדיון בין רבי עקיבא ובנו על מהות המספרים (תוס', פ"א ה"א, עמ' 617) הוא "דו שיח של חרשים". רבי יהושע שואל שאלה ספרותית על סגנון המשנה, ורבי עקיבא מחפש תשובה של תוכן. ברור שאין לרבי עקיבא תשובה מוכנה, שכן שתי התשובות הראשונות שלו נדחות. רבי עקיבא אינו עונה את התשובה הסגנונית הפשוטה, זו המוצעת בראשית פירושנו למסכת, שהעורך בחר בפתיחה סגנונית מטעמי זיכרון ומטעמי מבנה. שכן המשנה אומרת ארבעה, וחכמים אחרים מציעים מספרים אחרים שהם כפולות אחרות של ארבעה (12, 16, 36, 72), על כן פתיחה מספרית מתבקשת במקרה זה. רבי עקיבא אינו מסתפק בהסבר פשוט זה, הוא גם אינו מוכן לשקול שינוי הסגנון, הוא מחפש הסבר תוכני ומוצא אותו במעין דרשה למשנה המגלה רובד נוסף שאיננו פשט המשנה. דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, ובהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות3ראו פאה פ"ד מ"א; פ"ה מ"ו; ויקרא רבה, פ"ג ז, עמ' עב.. התוכן ההלכתי של המשנה (ומקבילותיה) נקבע, כאמור, בראשית דור יבנה, והיא סוגננה בצורתה הנוכחית עוד בדור יבנה או קודם לכן. מצד שני שותפים למשנה רבי מאיר מדור אושא וחכמים, שהם כנראה בני דורו. על כן יש לומר שהניסוח הקדום כלל רק את המשפט "מראות נגעים שנים שהן ארבעה", ואת הדעות המונות מספרים גבוהים יותר. אם כן, חכמי דור אושא מוסרים את הניסוח הקדום ומוסיפים את רשימת המקרים השנויים במחלוקת. מכיוון שלעיל קבענו שהפתיחות המספריות מאוחרות, נמצא שהדבר נכון לפתיחה של מסכת שבועות ולפתיחות אחרות (תרומות, נדרים) אך אינו נכון לגבי מסכת נגעים.
בנוסף לפתיחה המספרית המשנה בנויה בצורה ריבועית. יש בה ארבעה מקרים המורכבים משני מצבים (בהרת ושאת) ובכל אחד מהם שני גוונים (בהיר יותר וכהה יותר), וכך נוצרת משנה "מרובעת". משניות מרובעות הן שיטת עריכה מקובלת וכמוה משניות רבות, חלקן בתחילת מסכת או בתחילת פרק או בתחילת עניין4כגון פרה פ"ד מ"א; בבא בתרא פ"ה מ"ו; אבות פ"ה מ"י, ועוד..
בהרת עזה כשלג [ו ]שנייה לה כסיד ההיכל והשאת כקרום ביצה ושנייה לה כצמר לבן דברי רבי מאיר – הנגעים מתחלקים לשניים: לבהרת ולשאת, וכל אחת מהן מתחלקת לשני גוונים של לובן. כפי שנראה בראשית המשנה הבאה, התואר "עז" הוא ניגודו של "כהה". עזה כשלג, כלומר צבע בהיר חזק. וחכמים אומרים השאת כצמר לבן ושנייה לה כקרום ביצה – המחלוקת היא בצבעי השאת, איזה הוא צבע לבן חזק יותר, וזו מחלוקת על המציאות. כפי שהסברנו אין לחלוקה משמעות הלכתית, שכן צבעי הלבן מתחלקים לאין סוף גוונים, וחכמים מונים את שני הגוונים העיקריים או את טווח הגוונים שהוא עדיין מטמא.
דברי התנאים החולקים צמודים כמובן ללשון הפסוקים בספר ויקרא יג: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמֹק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו" (ב-ג). הפסוקים מדברים על שלושה נגעים – שאת, ספחת ובהרת, ועל שני סימנים – צבע לבן ונגע עמוק. משנתנו מדברת על שני נגעים, על שאת ובהרת בלבד, ועל סימן אחד בלבד: הגוון הלבן הנדרש. בתחום זה של הצבע מציעה המשנה גוונים נוספים, ארבעה סוגי לבן. עומק הנגע יידון במשנה הבאה.
הסיכום במשנה מעיד על יצירה עצמאית בתר-מקראית. זהו פיתוח הצמוד ללשון המקרא ואינו חורג מפרשנות למונחים המקראיים. התנאים בחרו לוותר על הטיפול בספחת, וצירפו אותה לשני הנגעים האחרים. הם ראו בספחת סוג פחות חמור של שאת (להלן פ"ז מ"ב), שאת שהפכה למספחת – טהורה (ויקרא יג ו), ברם אם המספחת פשתה בעור היא מטמאת (שם ח). כן אומר המדרש במפורש: "ספחת זו שני לבהרת... מה לשון ספחת טפילה, שנאמר ספחיני נא אל אחת הכהונות" (ספרא, תזריע, פרשת נגעים, פרק א ה"ד, ס ע"א). הדרשה האחרונה חוזרת גם בתלמודים (ירו', שבועות פ"א ה"א, לב ע"א; בבלי, סוטה ה ע"ב), ובלשון הבבלי: "ולספחת – ספחת טפילה לשאת" (שבועות ו ע"א).
ההכרעה שלא לראות בספחת גוון עצמאי היא החלטה של ארגון החומר ועריכתו.
השאלה העולה במשנתנו היא האם בגוונים המוצעים נקבעו טווחי הצרעת, כלומר שמה שכהה יותר או בהיר יותר איננו מטמא, או שזו חלוקה סכמתית של הגוונים ובעצם אין לה משמעות הלכתית: כל שצבעו לבן טמא, ודברי המשנה משקפים רק את תרבות ההבחנה בצבעים של חכמים ושל התקופה. אנו נוטים לפרשנות השנייה, שכן קשה להאמין שלבן בהיר מאוד אינו מטמא. גם המיון בין בהרת לשאת אין לו משמעות. לפיכך הבבלי מציע חלוקה של אבות ותולדות (שבועות ו ע"א-ע"ב), אבל גם לחלוקה זו אין משמעות הלכתית. בסך הכול יש לפנינו ארבע רמות של צבע שלחלוקה הפנימית ביניהן אין משמעות הלכתית אלא של תהליך החלמה "רפואי" בלבד.
בסך הכול מוצגות במשנה ארבע רמות של לובן: שלג, סיד היכל, קרום ביצה, צמר לבן. בפירושנו למשנה ג נראה שחלוקה זו אינה מוסכמת על הכול, ויש גם דעה אמוראית שלפנינו שתי מערכות נפרדות: שלג וסיד ההיכל מזה, וצמר לבן וקרום הביצה מזה, וסיד ההיכל בהיר פחות מקרום ביצה. לדעה זו המחלוקת דומה למחלוקת רבי מאיר וחכמים, יש בה אי הסכמה על מידת הבוהק שבכל גוון. אולם לאמִתו של דבר סיד ההיכל, כמו הצמר הלבן, אינם גוונים קבועים. הבבלי מסביר: "מאי צמר לבן? אמר רב ביבי אמר רב אסי: צמר נקי בן יומו שמכבנין בו למילת" (שבועות ו ע"ב). ההסבר אינו מגדיר במדויק את הגוון, ולכל כבשה גוון שונה במקצת. זאת ועוד, בדור אושא לא ידע כבר איש מה היה הגוון המדויק של סיד ההיכל. החלוקה היא אפוא ספרותית יותר מהלכתית-מעשית. בתנאים אלו ברור שהמשנה אינה מעניקה כלי עזר להגדרת הנגעים, אלא היא מחלוקת ספרותית. ההיזקקות לגוון של צבע המקדש נוסחה מן הסתם כשבית המקדש היה קיים, או שזיכרונו עדיין היה מוחשי. המשנה שייכת לקבוצה קטנה של דוגמאות מחפצי המקדש כמו "מקדח גדול של לשכה" (משנה, כלים פי"ז מי"ב; אהלות פי"ג מ"א; פ"ב מ"ג); עמדנו על כך בפירושנו לסוכה פ"א מ"א (ותוס', עירובין פא ה"א), וכן על הקביעה שלשכות ההיכל הן דוגמה לרשות הרבים לטומאה (טהרות פ"ו מ"ו).
המשנה אינה קובעת שגוון לבן אחר אינו מטמא, אבל בתוספתא אנו מוצאים את שתי ההגדרות: "...ובלבד שיהא מארבע מראות. המחייה מטמא בכל מראה אפילו לבנה בשחור ושחורה בלבן, ושער לבן מטמא בכל מראה לבן ואפילו במראה סיבות5שער סיבה הוא שער שיבה, לבנבן או לעתים אפור., אלא ששער לבן והנתקין מטמאין בכל מראה אפילו לבנים בשחור ושחורים בלבן, ומטמאין בשיער צהב דק שמראיו כתבנית הזהב" (פ"א ה"ד, עמ' 618). לכאורה המשפט הראשון מגביל, לבן מטמא רק אם הוא מארבעת המראות, אבל ההמשך מלמד שכל גווני הלבן נכללים ומטמאים, אפילו כשער שיבה שהוא לעתים אפור. ברם התוספתא אינה מציינת סתירה בין שתי ההגדרות, ודומה שהיעדר דיון בסתירה שבין שני הניסוחים הוא מהראיות למצב ההיולי של דיוני תורה שבעל פה בנושא.
להלן בפ"ז מ"ב נראה פירוש אחר לארבעת מראות הנגעים. הארבעה הם שאת ובהרת, ולכל אחת מראה בהיר יותר המכונה "מספחת". משנתנו מוגדרת כשיטת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, והיא בשיטת רבי אליעזר, והפירוש השני מיוחס לחכמים.