במשנה מוצגים שלושה מקרים, ומספרנום להבהרת ההלכה:
1. בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם – כפשוטם של דברים צאצאיות של הגבר שהוא חלל לא תוכלנה אף פעם להינשא לכהונה – בתו וכן בת בתו וכן הלאה. להלן נבחן את הפירוש הזה הנראה סותר את ההמשך.
2. ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה – החללה שאמהּ הפסולה לכהונה התחתנה עם ישראל, ונולדה לה בת שהיא נכדת חלל, נכדה זו כוהן כשרה לנישואין עם כוהן, ככל בת ישראל. לפי המשנה בפרק הקודם (מי"ג) אם יש קידושין ואין עבירה הוולד הולך אחר האב. לישראל מותר לשאת את החללה, ולכן אין כאן עבירה, והבת מתייחסת אחר האב, על כן היא בת ישראל לכל דבר. במקרה הקודם הנישואין בין הכוהן והגרושה (אלו שמהם נולדה בת החלל) הם בעבירה. במקרה כזה הוולד הולך אחר הפגום (פ"ג מי"ג), ולכן היא חללה. הספרא גורס רק "בת חלל זכר פסולה מן הכהונה" (ספרא אמור, פרק ב ה"ט, צה ע"א), בלי "לעולם", ואפשר שהתכוון לשלול את הפסול לעולם ולהכשיר את הנכדה.
ההמשך "ישראל שנשא חללה" מיותר. גם ההמשך "חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה" מיותר, ואכן הבבלי מתרץ שהמקרים הובאו רק כהשלמה תיאורטית "איידי דתנא רישא תנא סיפא".
פירוש הבבלי קשה, הוא מתאים כדרשה בתורה, אך למה המשנה מדברת בלשון 'לעולם'. יתר על כן אם מלכתחילה התכוונה המשנה לאסור רק שלושה דורות? בחנו את משמעות המילה 'לעולם' במשנה, ו'לעולם' היא מתכוונת ל'תמיד' ולא לשלושה דורות. כדוגמה תשמש המשנה בכתובות פי"ב מ"ד: "כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם. כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים". "לעולם" משמעו כל ימי חייה. בניגוד ל"עשרים וחמש שנים". ברם, מצאנו שלעתים "לעולם" איננו במשמעות של זמן, אלא בכל מצב, לחלוטין כמו "ולעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח" (פאה פ"א מ"ו). או "כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים רבי יהודה אומר לעולם הוא תורם מן היפה" (תרומות פ"ב מ"ו). "לעולם" הוא תמיד, בכל מצב, ולא במשמעות של זמן. וכן "ובית הלל אומרים לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה" (ערלה פ"ב מ"ד). "לעולם" זה בא להבהרת ההלכה והדגשתה, יש לו משמעות של זמן, אך עיקר המשמעות היא ההחלטיות של ההלכה. דוגמה נוספת היא משנה מסוף הפרק: "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה" אין כאן משמעות של זמן, אלא של החלטיות. וכן בערכין פ"ב מ"ה "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה ומוסיפין עד לעולם", "לעולם" משמעו עד אין סוף, לא במשמעות של זמן.92וכן "הנחש מועד לעולם" (בבא קמא פ"ד מ"ד).
אם כן ברישא בת חלל פסולה לחלוטין (ואין להקל בכך בשום פנים), ובסיפא נקבע שהפסול מוגבל לשלושה דורות.
אבל הירושלמי (סה ע"ד) הילך בדרך שונה:
1א. רב המנונא בשם רב בת בת בת לעולם. 1ב. ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל 'בעמיו' מה בעמיו שנאמר להלן זכרים אסורין ונקיבות מותרות. אף בעמיו שנאמר כאן זכרים אסורין ונקיבות מותרות. 2. מה נפק מביניהון כהן שבא על הגרושה והוליד בן והלך הבן והוליד בן ובת. על דעתיה דרב בן ובת, בן ובן, בת ובת אסורה. על דעתיה דרבי יוחנן בת בן אסורה, ובת בת מותרת. 3. מתניתא פליגא על רב: ישראל שנשא חללה בתו כשירה לכהונה פתר לה חללה מבנה.
אם כן שני האמוראים מסבירים את הרישא ש"פסול" הוא פסול לעולם. לדעת רב כל צאצאי חלל פסולים לעולם. ועל כך מקשה הירושלמי מהמשפט השני במשנה. ומתרץ שבסיפא המשפט "ישראל שנשא חללה" משמעו חללה מבנה. כלומר היא בת ישראל כשירה שנישאה לחלל ולכן בנה חלל. אך לאחר שתתגרש או תתאלמן, היא חוזרת לכשרותה. צריך לומר שהתירוץ קשה.
לדעת רבי יוחנן ההבדל בין הרישא לסיפא ברור. צאצאי החלל מהדור השני מתחלקים. הבנות כשירות והוא שנאמר בו "כשירה לכהונה", והבנים אסורים לעולם.
ההבחנה של הירושלמי מצויה בספרי זוטא יח יא (עמ' 294). לדעת המדרש דין בנות החללה כדין בנות החלל אך היה מקום להבחין בין השתיים. ולכן נדרש פסוק נפרד לכל אחת מהן (לבת מבן חלל ולבת מבת חללה). אם כן בעל ספרי זוטא יחלוק על משנתנו אך מבחינה פרשנית המשנה ברורה. רישא בת הבן החלל. והסיפא בבת החללה.
שני המשפטים במשנה משתמשים במינוח אחר, בראשון "בת חלל" ובשני "חללה". לדעת רב ההבדל ברור 'חללה' איננה בת חלל. לרבי יוחנן ההסבר מעט קשה יותר. לשיטת הבבלי אין להבדל זה הסבר.
מן הראוי לומר שגם רב וגם רבי יוחנן הרשו לעצמם, לעתים, לחלוק על המשנה, והתלמוד הירושלמי איננו מנסה לתרץ את הסתירה ורואה בכך מחלוקת לגיטימית. אבל במקרה זה מוצעת פרשנות הפותרת את המשנה לדעת כל אחד מהאמוראים. הבבלי מביא גם את עמדתו החולקת של רבי יהודה בן דוסתאי, שחולק על ההלכה ש"חלל שנשא בת ישראל – בתו פסולה", שכן הוא אומר שבנות ישראל הן מקווה טהרה לחללים. אפשר שעמדתו קרובה לדעת רבי יוחנן. אך קיצונית ממנה. לדעת רבי יוחנן רק בנות הדור השלישי כשרות. ולדעת רבי יהודה בן דוסתאי גם בת החלל כבר תהיה ראויה לכהונה.
התוספתא93בכתב יד ערפורט מיוחסת עמדה זו לרבי. מדגישה שבכל מקרה נישואין לגבר בן ישראל מכשירים את ולד החללה או הגיורת או אף שבויה ושפחה; הניסוח הוא "נמצאו ישראל מקוה לכהנים" (תוספתא פ"ה ה"ג). זו, כאמור, שיטת רבי יהודה, שרק ולד ישראל זכר נחשב ישראל (והבת כשרה לכהונה). במשנה הבאה יחלקו בכך תנאים נוספים.
3. וחלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה – יש קידושין ואין עבירה והוולד מתייחס אחר האב, ופסול. למעשה חוזרת בבא זו על ההלכה שבבבא הראשונה. מבחינה ספרותית מתאימות הלכות 3-2 זו לזו, כתקבולת ניגודית:
לעומת זאת, הבבא הראשונה אינה מתאימה לסכמה ספרותית זו. נראה כי עיקר הדין מוצע בהלכות 3-2 ואילו הלכה 1 נוספה כדי להדגיש את רב־דוריות האיסור, "לעולם".94זאת בהיפוך מהצעת הבבלי שמשמעותה שהלכה 3 היא בעצם מיותרת ונועדה רק למנוע טעות הבנה. בלשוננו משמעות ההצעה היא שהלכה 3 היא תוספת ספרותית. ואכן, בתוספתא מופיעה הלכה 1 ללא הלכות 3-2 ומיד לאחריה עמדת רבי יהודה המשווה בין בת גר זכר לבת חלל זכר, נשוא הלכה 1. אפשר שהרישא היא מקור בפני עצמו, ושתי הפסקאות שאחריה נשאבו ממקור המנוסח אחרת. ייתכן, כמו כן, כי הנוסח ברישא ("בת חלל זכר") נבחר כדי להתאימו לדברי רבי יהודה שלהלן.
רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר – בת הגר כבר נולדה כיהודייה, ואף על פי כן היא כבת חלל, אסורה לכהונה. אם הבת תתחתן עם בן ישראל תהפוך בתה לבת לישראל, ובכך תוכשר לכהונה.