לא ילמד רווק סופרים – סופר הוא המורה בבית הספר היהודי שלימד מקרא את הילדים.126ראו אלבק בהשלמותיו, עמ' 415, והדברים ידועים וברורים שאין "סופר" אלא מורה בית הספר. בבית הספר השתתפו ילדים קטנים, בנים בלבד. דומה שהחשש העיקרי היה מפני משכב זכר שייזום המורה עם תלמידיו. ואכן, במשנה הבאה ובתוספתא יש הרחבה של אותה הלכה: "רבי יהודה אומר: רווק לא ירעה בהמה דקה, ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת. וחכמים אמרו: לא נחשדו ישראל על כך" (פ"ה ה"י), או "חכמים מתירין" (המשנה הבאה). רצף ההלכות עוסק בחשש ממשכב זכר וממשכב בהמה. כאמור חכמים חולקים, ולא ברור האם הם חולקים על כל ההלכות (כולל זו שבמשנתנו) או שמא הם חולקים רק על ההלכה האחרונה. הבבלי מסרב לקבל את ההסבר של חשש ממשכב זכר, שהרי "לא נחשדו ישראל על משכב זכור" (פב ע"א), על כן הוא מעלה חשש אחר, שהרווק ייצור קשרים עם אמותיהן של ילדי בית הספר.
בית הספר היה מוסד מקובל ורווח בעיר היהודית.127ספראי, בשלהי, עמ' 190-171; ספראי, הקהילה היהודית, עמ' 62-54; אברבך, החינוך. בדרך כלל מתואר האב כמי שמביא את הילד לבית הספר. כך, למשל, מסופר על ריש לקיש ועל רבי יהושע בן לוי (אמוראי ארץ ישראל) ועל חכמים (בבליים) אחרים שהביאו את בנם לבית הספר (בבלי ל ע"א). המשנה לעיל גם היא מציגה את מצוות החינוך כמוטלת על האב (פ"א מ"ז), אם כי מבחינה הלכתית אם האם מלווה את הילד לבית ספר הרי שהאב מילא את חובתו בוודאי.
דומה שהסבר הבבלי מאולץ. התלמוד מתנער מהחשש למשכב זכר, וכאמור גם חכמים חולקים על רבי יהודה, ואינם חוששים לכך, אבל המשנה חוששת ומחמירה, לדעתנו לא בגלל חשש עם האם, אלא בגלל החשש ממשכב זכור עם הילדים. למען ההבהרה, למשנה שתי אפשרויות לפרשנות. האחת החשש מפדופיליה, והשני חשש מניאוף עם האם. הבבלי מעדיף אמנם את החשש השני, אך להערכתנו החשש הראשון סביר יותר. החשש מציאותי יותר בתנאי העולם הקדום, וגם מתוך ההיכרות של המחקר הרב עם תופעת הפדופיליה הפנים גברית.
משכב זכר ומשכב בהמה, כמו גם פדופיליה פנים גברית הן תופעות שזכו להד מועט בספרות המסורתית. דומה שאבותינו הקדומים לא האמינו עד כמה תופעה זו נפוצה. הדורות שעברו (בכל החברות) הכירו את סכנת הניאוף ואת תדירותה, אך פחות חשו בתופעת הפדופילה. עם התעוררות העניין בחיי המין בעידן המודרני זכו תופעות אלו לתשומת לב רבה במחקר. מבחינתם של חכמים המדובר בחטא ובתועבה שאין אליהם כל הבנה. זאת בניגוד לגישה הסלחנית, ואפילו האוהדת, בספרות היוונית־רומית. במסגרת זו נסתפק במדרש הלכה המדגים את התיעוב והאיסור:
איש להוציא את הקטן. 'אשר ישכב את זכר' אף הקטן במשמע. "משכבי אשה" מגיד הכתוב ששתי משכבות באשה, רבי ישמעאל אומר הרי זה בא ללמד ונמצא למד. "מות יומת" בסקילה. אתה אומר בסקילה או באחת מכל מיתות שבתורה? תלמוד לומר "דמיהם בם", ולהלן הוא אומר "דמיהם בם". מה דמיהם האמור להלן בסקילה, אף כאן בסקילה. עונש שמענו אזהרה לא שמענו? תלמוד לומר "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" אין לי אלא אזהרה לשוכב, אזהרה לנשכב מנין? תלמוד לומר "לא יהיה קדש בבני ישראל". ואומר "וגם קדש היה בארץ". רבי עקיבא אומר "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" קרי ביה תשכב. רבי חנינא בר אידי אומר: משכב זכר והבהמה היו בכלל כל העריות, והרי הכתוב מוציאן מכללן וקוראן 'תועבה'. לומר מה אלו ערוה שחייבין על זדונה כרת, ועל שגגתה חטאת, ועליה גלו כנעניים, אף כל ערוה שחייבין על זדונה כרת, ועל שגגתה חטאת, ועליה גלו כנעניים (ספרא קדושים פרק ט הי"ד, צב ע"ב).
הפרשנות התלמודית (ירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז, כה ע"א; בבלי נד ע"ב), כאילו לא ייתכן שעל כך דיברה המשנה, משקפת כנראה יותר תקווה מאשר פרשנות. עמדתם של חז"ל כלפי סטיות אלו היא חד משמעית, אך העיסוק בהן מועט יחסית לתופעת הניאוף.
איננו יודעים, כמובן, עד כמה הייתה התופעה נפוצה; חוקרים מודרניים רואים בכך נטייה מוּלדת ולפיכך יש לצפות שכך היה גם בעבר. אין לנו סיפורים מפורשים על התופעה, אך חז"ל מאשימים שחורבנות העבר נגרמו בשל משכב זכר. יש לכך אף רמז בתורה, "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא. ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא. אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה". מן הסתם, כרגיל בספרות חז"ל, אין זו רק פרשנות למונחים "תועבה" ו"קדש היה בארץ" אלא בעיקר רמז להתנהגות בימיהם והטפה נגדה (ספרי דברים פיסקא שיח, מהד' פינקלשטיין עמ' 364; בבלי סנהדרין פב ע"א ואולי גם מכילתא דרשב"י י"ז ח, מהד' אפשטיין־מלמד עמ' 120). כאמור יש לכך רמז במקרא, אך המדרשים מדגישים זאת בדרכם.
פירושנו במשנה זו תלוי בין השאר בקריאת המילה "ילמד". בכתב יד קופמן מנוקדת המילה כצורת עתיד נסתר של פיעל, "לא יְלַמֵד". לכאורה הוראת משפט זה היא: אדם רווק לא ילמד את הסופרים.128כפירוש התוספות פב ע"א, ד"ה "לא ילמד" ואחרים. מכיוון שהסופרים הם מורים, כפי שפירשנו, קשה לקבל קריאה זו. אולם בניקוד זה עדיין ניתן לפרש אחרת את המשנה, "לא יְלַמֵד רווק [כאחד מן ה]סופרים", ועל קריאה זו סמכנו את פירושנו.129זאת בעקבות רש"י ואחרים. אולם יש שהציעו לנקד את משנתנו יִלְמַד, בבניין קל, ופירשו כי אין לרווק ללמוד את מקצוע הסופרים.130אלבק בפירושו למשנתנו ובהשלמותיו, עמ' 415.
ולא תלמד אשה סופרים – הבבלי מפרש שהחשש הוא מפני הורי הילדים המביאים את בנם לבית הספר.131בבבל היו בתי הספר בבתים פרטיים. אבל בארץ ישראל היה בית הספר בבית הכנסת, והחשש שהמפגש המקרי בין האב המלווה את בנו לבין המורה נראה מופרז, שהרי אין כאן התייחדות בין ההורה למורה אלא מפגש במקום ציבורי. הרי לא אסרו על אישה לקנות בחנות אצל מוכר זכר, או ללכת לפשתני למסור סחורה לעיבוד (ירושלמי יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ג). הווה אומר, לפנינו לא סייג ריאלי אלא מדיניות של החמרה. עם זאת הפרשנות המסורתית, כבר בתלמוד הבבלי, התייחסה למשנתנו כאל חלק מדיני צניעות הרגילים, חשש הייחוד וכל הכרוך בו, ובכל מקום שאין חשש ייחוד הקלו. החשש נראה רחוק, וקרוב להניח שהאיסור נובע לא מהחשש ה"טכני" של צניעות אלא מהרצון שאישה לא תתפוס עמדה של הובלה בתחום הלימודי. כידוע יש במשנה (סוטה פ"ד מ"ה) מחלוקת באשר לחובה או לאיסור על האב ללמד את בתו תורה. אמנם משנה זו דנה בהקשר הקונקרטי של סוטה, אולם בפירושנו שם הדגמנו כיצד מחלוקת זו מבטאת מחלוקת רחבה יותר באשר ללימוד תורה לנשים בכלל.
מכל מקום, משנתנו מניחה שיכול להיות שאישה תלמד סופרים. התנגדותה של המשנה לאישה מורה נובעת משאלות של צניעות (חשש לקשר עם ההורים הגברים), או מהרצון להרחיקה מעמדות הנהגה דתית, אפילו בתפקיד זוטר של מורה. אך משתמע ממנה שעצם התופעה של אישה מורה אפשרית. אין במשנה או בתלמודים תהייה כיצד תוכל ללמד סופרים אם יש איסור על לימוד תורה. ממשנתנו ניתן להסיק שחכמים לא ראו איסור הלכתי בלימוד תורה של נשים, אך גם אי אפשר לטעון שמשנתנו מוכיחה שאישה סופרת הייתה תופעה אפשרית, ואפשר שההלכה היא תיאורטית בלבד.
רבי לעזר אומר אף מי שאין עמו אשה – בעדי נוסח רבים "לו", לא ילמד סופרים – לא רק רווק אלא כל מי שאשתו אינה משמרתו. בירושלמי ובתוספתא מורחבים דבריו של רבי אלעזר: "תני רבי אלעזר אומר: אף מי שיש לו אשה ובנים ואינן עמו באותו מקום לא ילמד סופרים" (ירושלמי סו ע"ב, ועיינו תוספתא פ"ה ה"י). ברייתא זו מבהירה כי במשנה נקט רבי אלעזר "עמו" בדווקא, וכוונתו לאסור אף על אדם נשוי המצוי הרחק ממשפחתו לעסוק בהוראה. זאת בניגוד לנוסח המופיע בחלק מעדי הנוסח של המשנה, "אף מי שאין לו אשה".132ראו פירוט אצל ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 980. ליברמן מכריע לזכות הנוסח "לו", אך אין בכך הכרח. כמו כן, ייתכן שכבר הברייתא מכירה שני נוסחים חילופיים ומתנסחת באופן זה בכדי להכריע ביניהם.
כאמור, גם המשנה הקודמת הדגישה שהאישה משמרת את הבעל, אפילו אם היא במרחק מה, וכן הבעל את אשתו. אין הכוונה רק לפיקוח והשגחה, אלא גם לכך שגבר שאשתו בסביבה אין חשש שיחטא. כך מסביר בעל תנא דבי אליהו את תפקידיהן של נשים: "שמוציא (ממנו) [ממנה] פרייה ורבייה לעולם, כדי שלא ינאף".133תנא דבי אליהו פ"י, עמ' 51; השוו בבלי יבמות סג ע"א. "אשה משמרתו" נאמר רק בבת ישראל, ולא בגויים, וזה חלק מהתיאור הדמוני של הנכרים כפרוצים בעריות. ראו בבלי עבודה זרה כה ע"ב. אולם אין הכרח להעמיד את משנתנו בעמדה קיצונית זו, ואף מבלי לצמצם את תפקיד הנשים. באופן זה ניתן להבין את החילוק המוצע על ידי רבי אלעזר כמתקבל על הדעת.