המשנה אינה קשורה לקודמתה והיא שייכת לחטיבה עצמאית החותמת את המסכת ואת כל הסדר. לא יתייחד איש אחד – בדפוסי המשנה ובכתב יד תימני: "אדם", ושני המונחים מחליפים זה את זה. אולם המונח "איש" הולם כאן יותר, כניגוד של "אשה", עם שתי נשים – המשנה מניחה כמובן מאליו שחל איסור על אישה ואיש להתייחד זו עם זה. באופן מילולי "להתייחד" משמעו לשהות יחד, אבל עיון בהופעותיה של המילה מלמד שכמעט תמיד היא מופיעה בהקשר מיני. התייחדות היא שהייה בעלת אופי ארוטי, או אפילו קיום יחסי אישות: "האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה" (כתובות פ"א מ"ה). כאן "מתייחד" משמעו עשוי להיות יופימיזם לקיום יחסי אישות. אבל בהלכה העוסקת ביחסים שבין בעל וגרושתו שנינו: "לא תתיחד עמו אלא בפני עדים, אפילו עבד אפילו שפחה, חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה בשפחתה" (גיטין פ"ז מ"ד). הייחוד פה הוא במגמה ארוטית, אך ללא מעשה מיני. כמו כן: "אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם מפני שחשודין על הרביעה. ולא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות, ולא יתיחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכת דמים" (עבודה זרה פ"ב מ"א). ברישא הייחוד הוא ארוטי, ובסיפא איננו ארוטי. כמו כן: "אמר רבי זכריה בן הקצב, המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי, משעה שנכנסו גוים לירושלם עד שיצאו. ואף על פי כן ייחד לה בית בפני עצמה, היתה ניזונת מנכסיו, ולא נתיחדה עמו אלא על פי בניה" (תוספתא כתובות פ"ג ה"ב). כאן "נתיחדה" הוא המפגש עצמו שנעשה ב"פיקוח", כדי שלא לגלוש למעשה מיני. במסגרת זו נסתפק בדוגמה אחת נוספת:
היה אחאב בן קוליה נכנס אצל גדולי מלכות בבל, והיה אומר להם: הקב"ה שלחני לומר דבר לאשתך והוא אומר לו הרי היא לפניך הכנס. היה מתיחד עמה ואומר לה: הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים, לכי ושמשי עם צדקיה בן מעשיה והולידי ממנו נביאים. והיתה שומעת לו, ומשלחת אחר צדקיה, והוא בא ומשמש עמה. וצדקיה בן מעשיה אף הוא כך היה עושה היה מסרסר (תנחומא, ויקרא ו).
כאן "מתיחד" הוא מפגש אינטימי שאינו למטרות ארוטיקה, אבל השיחה עוסקת במעשים ארוטיים. אם כן למילה שתי משמעויות; קשה להכריע מה המשמעות הראשונית, אבל בהקשר שלנו הייחוד הוא בהקשר מיני.
אם כן, ניתן לפרש את המשנה בשלוש דרכים עקרוניות:
1. התנגדות רק לשהייה יחדיו בעלת אופי ארוטי.
2. התנגדות לכל שהייה יחדיו ללא קשר לאופייה הראשוני (אולי מתוך חשש שהפגישה תגלוש לאופי ארוטי).
3. כל פגישה בין גבר ואישה נתפסת כבעלת אופי ארוטי.
ההבדל בין הפרשנות השנייה והשלישית הוא בתחום העקרוני ולא המעשי.
פרשנויות שונות אלו מתאימות גם להגבלות אחרות על יחסי שני המינים, כגון האיסור לדבר עם אישה (אבות פ"א מ"ה ועוד).
אבל אשה אחת מיתייחדת עם שני אנשים – ההנחה היא כי שני האנשים (הגברים) ישגיחו זה על זה. זאת לעומת המקרה של שתי נשים וגבר שבו המשנה מניחה כי יש סיכון גבוה יותר להידרדרות לקשר מיני. במונחים של זמננו הלכה זו "תמימה" ומניחה כמובן מאליו שהגברים הם בעלי רצון טוב, או בעלי עכבה חברתית טובה יותר.118עמדות כאילו הגבר מטבעו מוסרי יותר רווחו בראשית הפסיכולוגיה המודרנית, ולא נעסוק בנושא זה כאן. מציאות ימינו מלמדת שלא תמיד כך הם פני הדברים. לחלופין, גבר אחד ירא מפני חברו, אבל איננו ירא מפני אישה אחרת. המעבר בין "יראה" לעכבה מוסרית חוצה מחיצה שלעתים אינה נראית.
התוספתא מוסיפה ששני הגברים שעמם היא רשאית להתייחד הם "אפילו שניהם כותיים, אפילו שניהם עבדים, אפילו אחד כותי ואחד עבד, חוץ מן הקטן שאינה בושה לשמש כנגדו" (פ"ה ה"ט). שני התלמודים מוסיפים שכך הדין בכשרים, אבל עם פרוצים אינה מתייחדת אפילו הם מאה (ירושלמי סו ע"ב; בבלי, פ ע"ב; עבודה זרה כה ע"ב). כאן "מתייחדת" אינו במשמעות ארוטית, שהרי מעשה כזה ודאי אסור. רבי שמעון אומר אף איש אחד מיתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו – אם אשתו נמצאת עמו רשאי הוא להתייחד עמה ועם אישה נוספת, מפני שאשתו שומרת על התנהגותו והוא לא יעז פנים בפניה. לפי קריאה זו, רבי שמעון אינו חולק על הדין היסודי של תנא קמא אלא מציג חריג לדין זה בלבד. ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו – הוא רשאי גם לישון עמן בפונדק. הפונדק היה חדר שינה גדול והוא זימן אפשרות לשינה משותפת של שני המינים. פיסקנו את משנתנו בדרך אחת, אבל ניתן גם לפסקה כך: "רבי שמעון אומר: אף איש אחד מיתייחד עם שתי נשים. בזמן שאשתו עמו ישן עמהם (עם שתי הנשים) בפונדקי". כך חילק בעל כתב יד קופמן את משנתנו.119אפשטיין, מבוא, עמ' 1108, וכך פירשו אחדים מהמפרשים. "מפני שאשתו משמרתו" הוא הנימוק לשתי ההלכות. לפי הקריאה השנייה, לדעת רבי שמעון אין הבחנה בין שני המצבים המתוארים ברישא (גבר ושתי נשים, אישה ושני גברים). על כן, ברגע שהסיטואציה אינה של איש ואישה בלבד, אין כאן איסור ייחוד.
בבבלי מובא גם הדין ההפוך, שאם הבעל נמצא בעיר אין חוששים משום ייחוד האישה (פא ע"א). זו גישה מקלה ביותר, ולהלן נראה שבכלל מצויה בתלמוד הבבלי גם גישה המסייגת את חומת ההפרדה בין המינים. עיקרון זה של "אשתו משמרתו" יחזור גם במשנה הבאה, ושם נדון בו.
הלכה זו, המאפשרת התייחדות עם שני גברים, באה לידי ביטוי בהלכה אחרת. הסוטה העולה לירושלים מוסרים לה שני תלמידי חכמים ללוותה, שכן בלוויית שניים היא רשאית לשהות (סוטה פ"א מ"ג). תפקיד המלווים לגדור את הבעל "שמא יבוא עליה בדרך", אבל מלווה אחד איננו מספיק, שכן הוא עצמו עלול להתפתות (כשהבעל יעזוב אותה).120רבי יהודה חולק שם וטוען שהבעל בלבד מלווה אותה, ואינו מתייחס לשאלה כמה גברים רשאים לשהות עם אישה.
המשנה מפגינה את דעתה על שני המינים. גבר בודד חשוד על מעשה מכוער, אבל חבורת גברים כשרים ודאי תימנע ממעשה כזה. לעומת זאת הנשים, גם כשהן בחבורה, לא תימנענה ממעשים מכוערים. בלשון התלמוד: "נשים דעתן קלות עליהן" (פ ע"ב). האישה עצמה היא אובייקט מיני מסוכן, ויש כאן דמוניזציה של האישה ושל המפגש בין המינים. כאמור, את המשנה ניתן להסביר בדרך פחות דמונית, אך הבבלי בוחר בהסבר המציג את האישה כפחות מוסרית.
ביטוי לכך יש בתוספתא (פ"ה ה"י) הקובעת שאישה לא תתייחד גם עם מאה גויים. המשנה בעבודה זרה (פ"ב מ"א) קובעת "ולא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות. ולא יתיחד אדם עמהן, מפני שחשודין על שפיכת דמים". על כך שואל הבבלי (שם כה ע"א) למה נזקקת המשנה לשני הנימוקים הרי אם יש חשש נפשות מסביר הדבר את האיסור של האיש כמו של האשה. ובלשון הגמרא "ותיפוק ליה משום שפיכות דמים? א"ר ירמיה: באשה חשובה עסקינן, דמירתתי מינה", ולכאורה היא שונה מהברייתא דידן. ומסביר התלמוד הבבלי (עבודה זרה כה ע"ב) שמדובר באישה חשובה שבוודאי יחששו לפגוע בה פיזית, אבל עדיין יש חשש שהיא תעשה מעשה מכוער.
דומה שהתיאור חף מכל פן של רֵאליה, והוא מצייר דמות דמונית של אישה שאין לה עכבות של בושה ומראית עין, בניגוד לגברים שאמנם אינם טלית שכולה תכלת אך בציבור אין הם חשודים, וכמו שנאמר בירושלמי: "אמר ר' אבין במה דברים אמורים בכשירין אבל בפריצין לא תתייחד אפילו במאה איש". אם כן גברים רגילים בושים אחד מהשני, וגברים פרוצים אפילו במקרה כזה (בציבור) חשודים. ושוב, המימרה עצמה יכולה להתפרש מבלי להטיל דופי באישה (החשש הוא שמא הגברים הנכריים יפגעו בה נגד רצונה), אך התלמוד הבבלי מציג את האישה כמסוכנת, בהסבירו שמדובר באישה חשובה שאין חשש שיפגעו בה נגד רצונה.
פירשנו עד כה את המשנה כדרכם של מפרשים רבים, לפי ההנחה כי שאלת המבחן היא האם בסיטואציה הנתונה תיווצרנה עכבות המונעות קשר ארוטי. פירוש אחר עולה מסדר אליהו רבה, וכך מצינו שם:
... אם כך היא מידה, למה נתנה משנה לחכמים, 'לא יתייחד אדם עם שתי נשים', אבל אם תאמר, 'אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים', אין הלכה כן, שאם יעמוד אחד ויבא עליה בעבירה אין כאן עדות שלימה, אבל אשה אחת מתייחדת עם שלשה בני אדם, שאם יעמוד אחד מהן ויבא עליה בעבירה יש כן עדות שלימה. ומה הפרש בין שנים לשלשה? אלא זה ששנו 'שלשה' – לא שנו אלא בתלמידי חכמים ובחכמים גדולים, אבל בפריצים אפילו עם מאה לא תתייחד" (פי"ח, עמ' 101).
קטע זה מתמודד עם הפער הקיים לכאורה בין משנתנו ובין משנת סוטה שנזכרה לעיל. בדרך הילוכו מבאר לנו המחבר את הבנתו את ההלכה שבמשנתנו, חולק עליה ומציע הלכה מעודכנת תחתיה. לשיטתו, הקריטריון להיתר ייחוד הוא אפשרות העדות. אם מצויים בזירה שני עדים כשרים הרי שניתן יהיה להעיד בבית דין על מעשה לא ראוי וממילא תחשושנה הנפשות הפועלות מלקיים יחסים אסורים. הסבר זה שופך אור על חוסר הסימטריה שברישא של המשנה: בייחוד של איש עם שתי נשים אין עדות כשרה, ואילו בייחוד של אישה עם שלושה גברים ישנה עדות כזאת (של שני האחרים). ראיה מסוימת לגישה זו עולה אף מהתוספתא: "אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה לא יתייחד עמהן אלא על פי שנים" (פ"ה ה"י). התוספתא מתירה ייחוד "על פי שנים", כלומר בנוכחות שני עדים, נוסף על האדם וקרובתו. אולם, בהלכה הקודמת התוספתא מתירה ייחוד עם שני כותים או עבדים, שבוודאי אינם כשרים לעדות. חולשתה של פרשנות זו בכך שההיתר מתחיל משניים ומעלה ולא משלושה, כפי שמעיר בעל סדר אליהו רבה.
בסמוך אוסרת התוספתא ייחוד עם הקטן, "שאינה בושה לשמש כנגדו" (ה"ט), והרי לנו שוב הנחה שאיסור הייחוד תלוי במידת הבושת שלה.
מיתייחד אדם עם אמו ועם ביתו וישן עמהן בקרוב בשר – אמנם הן אסורות עליו איסור ערווה, אך כאשר הוא קטן, או בתו קטנה, אין היצר מתעורר. היגדילו זה יישן בכסותו וזה יישן בכסותו – בלשון חז"ל אין תמיד הקפדה על הזכר והנקבה, "זה... בכסותו" במקום "זו... בכסותה". ההפך של שינה ב"כסות" איננו שינה בעירום, אלא בבגדים תחתונים בלבד. "כסות" היא לבוש מכובד, בניגוד לכובע או מכנסיים שהם בגדי גוף (תוספתא נדרים פ"ד ה"ג), או לבגד עליון (נדרים פ"ז מ"ג). בתלמודים נקבעים גבולות גיל מדויקים. בירושלמי: בת בת שלוש שנים לא תישן אצל אביה, ובן אצל אמו בן תשע שנים (ירושלמי סו ע"ב). בבבלי (פא ע"ב): "תינוקת – בת תשע שנים ויום אחד, תינוק – בן שתים עשרה שנה ויום אחד". ויש מקלים יותר: "איכא דאמרי: תינוקת – בת שתים עשרה שנה ויום אחד, תינוק – בן שלש עשרה ויום אחד"). אין ספק שגישת הירושלמי מחמירה למדי. אין זה גם מקרי שהלכה עקרונית במשנה זוכה להגדרה כמותית מדויקת בספרות האמוראית.
באשר לפונדק הנזכר ברישא – לאורך הכבישים הרומיים בארץ נבנו פונדקים,121רוזנפלד, פונדק; ספראי, טיפול, עמ' 176-169. והרחבנו בכך בפירושנו לדמאי פ"ג מ"ה. בספרות הרומית והיהודית כאחת הפונדקים הם מקום החשוד בפריצות מינית, עקב המפגש המשותף בין המינים, והיעדר הבקרה. על רקע זה יובן גם הנוהג המתואר בתוספתא: "מקום שנהגו להדליק את הנר לילי יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין. רבי שמעון בן לעזר אומר מדליקין בפונדקאות ובבית המים. כשאמרו מדליקין וכשאמרו אין מדליקין לא אמרו אלא מפני הרגל דבר אחר" (פסחים פ"ג הי"ז). "דבר אחר" הוא אחד הכינויים למעשה אישות. משנתנו מניחה שאם אשתו עמו החשש מזערי (איור 28).
המשנה נוקטת גישה מחמירה באשר לאפשרות של אדם לישון בצוותא עם בנות ביתו בתנאים רגילים, בעוד שהיא מתירה להם להתייחד. מבחינה הלכתית יש כאן פרדוקס. מצד אחד האיסור לקיים עמם יחסי אישות הוא חמור ביותר, איסור ערווה, ומצד שני קיימת קִרבה טבעית, והסיכוי שהקִרבה תגלוש לארוטיקה קטן, לכאורה, מהרגיל. עם זאת, ניסיון ימינו מלמד כי מקרים של אלימות מינית מתרחשים פעמים רבות בתוך המשפחה, ואף בין קרובים מדרגה ראשונה.
התוספתא מוסיפה: "אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה לא יתייחד עמהן אלא על פי שנים" (פ"ה ה"י). נראה כי התוספתא משלימה למשנה – אדם רשאי להתייחד עם אמו ובתו, עד הגיל שנקבע, עקב תנאי החיים והעכבות הבסיסיות, אך אינו רשאי להתייחד עם יתר הקרובות האסורות עליו. כאן אין הגדרת גיל, תמיד הדבר אסור.
על אף האיסור בתוספתא ניתן למצוא גישות מקלות יותר, וכן שנינו באבות דרבי נתן: "מנין (שעשה) [שעשתה] התורה סייג לדבריה? שנאמר 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו' (ויקרא יח ו). מה תלמוד לומר לא תקרבו? אלא שלא יתיחד אדם לא עם חמותו, ולא עם כלתו, אבל מתיחד עמהם לשעה ואין בכך כלום" (נו"ב פ"ג, עמ' 12).122משפט זה חסר במקבילה בנוסח א (פ"ב, עמ' 8). אם כן, אסור להתייחד ייחוד בעל פוטנציאל ארוטי, אך אין איסור במפגש מזדמן, גם אם המעמד עלול להיגרר לתחום האינטימי. אפשר, כמובן, שלפנינו רק פירוט וסיוג האיסור, אך כפשוטם של דברים לפנינו הדגשים שונים.
לעומת זאת, במקבילה בנוסח א של אותו מדרש חסר הסיוג להרחקה:
הרי הוא אומר 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו' (שם ו) מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם כל הנשים בפונדק, אפילו עם אחותו ועם בתו [וחמותו] מפני דעת הבריות. לא יספר עם האשה בשוק, ואפילו היא אשתו, ואין צריך לומר עם אשה אחרת מפני טענת הבריות. לא ילך אדם אחר האשה בשוק ואפילו אחר אשתו, ואין צריך לומר אשה אחרת מפני טענת הבריות. נאמר כאן לא תקרבו ונאמר להלן לא תקרב לדבר המביא לידי עבירה לא תקרב הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור (נו"א פ"ב, עמ' 8; במדבר רבה פרשה י).
העורך מצטט מקור קדום, "מכאן אמרו", אבל אין זו משנתנו אלא מקור קרוב. אותו מקור משתמש בטיעון נוסף, לא החשש מגלישה לארוטיקה אלא "דעת הבריות", החשש מפני מה שיגידו זרים הצופים במחזה, או כדי לוודא שתהיה עדות תקפה במקרה של ניסיון לאונס (כהסברו של תנא דבי אליהו). יתר ההחמרות הן הרחבה של המימרה במסכת אבות: "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר... ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו, מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום" (פ"א מ"ה). המימרה מורכבת משני חלקים; הראשון קדום, "אל תרבה שיחה עם האישה", והשני "באשתו אמרו...", שהוא פרשנות, אך עדיין פרשנות תנאית. המימרה הראשונה אולי עיסוקה בצניעות, אבל הפרשנות "באשתו אמרו" מעבירה אותה לתחום אחר, כפי שמפרש בעל אבות דרבי נתן שאדם (תלמיד חכם) לא ישתף את אשתו בנושאים חברתיים שהצנעה יאה להם (נו"א פ"ז; נו"ב פט"ו, עמ' 35-34).123גלגולי הנוסח והפרשנות למשנה זו נדונו בפירושנו למסכת אבות.
מימרות אחרות מחמירות פחות, כגון "תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש" (ברכות מג ע"ב). הימנעות מפטפוט עם האישה בשוק היא מעלה טובה, אך אין זה מוצג כחטא אלא כהתנהגות לא ראויה לאיש מכובד. כמו כן: "דבר אחר יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העבירות, ועושה אותן (מישור כהפקר) [הפקר כמישור] משיח עם האשה בשוק, מנבל את פיו, ואומר דברים רעים בשכרות. ואינו מתבייש, לפי שנטלטלה דעתו, ואינו יודע מהו אומר ומהו עושה" (תנחומא (בובר) שמיני סימן ז, עמ' יג; במדבר רבה פרשה י ב). הגישה המקלה ביותר מצויה בתלמוד הבבלי: "ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר: 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'. עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו. ופליגא דידיה אדידיה,124עולא כאשר היה בא מבית רב היה מנשק לאחיותיו על בית חזיהן ויש אומרים על בית ידיהן. וחולק על עצמו... אומרים לנזיר לך סחור סחור לכרם אל תקרב. דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב" (שבת יג ע"א; עבודה זרה יז ע"א). עולא נישק את אחיותיו במקום אינטימי, והסוגיה נרתעת מעצמת ה"היתר" ומסייגת אותו, אבל יש בסוגיה ביטוי למחלוקת. לדעת רבי פדת לא נאסרה קרבה בין קרובי משפחה, ורק יחסי אישות נאסרו.
ברוח זו מצויה בסוגייתנו מחלוקת אמוראים: "אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו" (בבלי פא ע"ב), ושמואל אוסר זאת. שמואל ידוע בדרכו המחמירה באופן כללי בענייני אישות,125כגון בבלי, ע ע"א-ע"ב; ברכות כד ע"א; ירושלמי חלה פ"ב ה"א, נח ע"ג באומרו "קול באשה ערוה"; כתובות עב ע"א; עבודה זרה כ ע"ב; בבבלי, כתובות כב ע"א-ע"ב, יש רמז למעשה, ופירוטו בתשובות הגאונים. ראו אוצר הגאונים לכתובות כב ע"א, עמ' 91, ופירושנו לכתובות פ"ב מ"ה, ועוד. בבבלי כתובות עז ע"ב מרמז התלמוד, בחצי בדיחה על כך ששמואל מרבה לעסוק בעיסקי זו שהתנהגותה איננה כשורה "שמואל לא פסיק פומיה מכוליה פירקין". וכאן הוא מהלך ברוח המשנה.
לא כאן המקום להרחיב בדיני צניעות כפי שחז"ל דרשו אותם, בוודאי שלא בשאלה האם הציבור קיבל את דרישותיהם. הראינו רק שיש גישות שונות בשאלת ההרחקה בין המינים, ומהן נגזרות גם גישות שונות בדבר הגדרת ההתנהגות הנאותה שבין קרובי משפחה. עם זאת הדרישה התנאית ברורה, וההקלות מופיעות רק בספרות האמוראית, ובעיקר בספרות בבל.