אשה נשאתי במדינת [הים] – נשמט ונוסף בידי המעתיק הראשון בשוליים, הרי זו ואלו בניה מביא ראייה על האשה – במשנה הקודמת השאירה עדותו את מצבו במקומו הקודם (קודם היה רווק ועתה הוא רווק־אלמן), אך כאן הוא מחדש נתון שלא היה ידוע, שהתחתן, ואינו מביא ראייה על הבנים – עדותה על הבנים מצטרפת לעדותו, אבל הוא לבד אינו נאמן. מיתה ואלו בניה מביא ראייה על האשה ועל הבנים – היא אינה מעידה, עדותו אינה מספקת ולכן צריך להביא ראיה נוספת (ירושלמי סו ע"ב).
לפי משנתנו עדותו אינה מספקת, אך היא מהווה נדבך חשוב שסיוע כלשהו מאפשר לקבלה. סיוע כזה הוא עדותה. במשנה מדובר בזוג שאין לגביו כל חזקה. לפי התלמודים גם החזקה אינה מספיקה, אלא יש צורך בעדות נוספת.
משנתנו אינה הולמת את משנה ח. שם הייתה מחלוקת האם האב נאמן לפסול את הבן, עקרון העדות המשלימה אינו מופיע שם, ואילו המחלוקת אינה מופיעה אצלנו. במשנה שם אין התייחסות לשאלת החזקה הקודמת, ואילו משנתנו מדברת על מצב שבו אין חזקה קיימת, שכן הזוג מגיע מחוץ לארץ. ברם, קשה לדעת האם משפט הפתיחה המזכיר את מדינת הים הוא תנאי משפטי (להיעדר מידע מוקדם) או שמא "דיבר הכתוב בהווה" והמשפט נאמר רק כדי לתאר מצב שבו קיימת אפשרות של אי בהירות. אפשר לתרץ שמשנה ח עוסקת במצב שבו הבעל מכחיש חזקה קיימת, ומשנתנו בהיעדר חזקה קיימת, ועדיין קשה מדוע שם לדעת חלק מהחכמים נאמן ואילו כאן נדרשת עדות מסייעת. יתר על כן, ההבחנה של חזקה קיימת אינה מופיעה במשנה שם, ואין להכניסה ללשון המשנה. לפיכך איננו מהלכים בדרך הרמוניסטית זו.
הוא הדין בהבחנה אפשרית אחרת בין המשניות. משנה ח עוסקת בעדות לרעת הבן; לכאורה זו סיבה להעניק לאב נאמנות יתר (שכן מן הסתם לא יפגע בבניו ללא סיבה), אך זו גם סיבה לפקפק בה שכן אין לו זכות לגרום להם נזק, ואילו משנה יא עוסקת בעדות לטובת הבן (או שבדרך כלל היא לטובת הבן). הבחנה זו מופיעה בפרשנות האמוראית (להלן), אך שוב איננה מפורשת לא במשנה ח ולא במשנתנו.
התוספתא פותחת בדין של המשנה וממשיכה בהלכה המעבירה את השאלה אל האישה: "נאמנת אשה שתאמר אילו בני" (פ"ה ה"ז וה"ח).113ההלכה חוזרת בהלכה ח, והחזרה היא שיבוש. התוספתא אינה מבחינה אם הבנים היו עמה לפני הנסיעה או שנולדו בנסיעה, היא תמיד נאמנת, גם לשנות חזקה קיימת בניגוד למשנתנו, והרי היא בשיטת רבי יהודה לעיל במשנה ח, שמאמינים להורים (לאב) אפילו אם הבנים נפגעים, וקל וחומר כאן כשהפגיעה איננה ברורה. בהמשך התוספתא נאמר: "... ואשה שנשאתי למדינת הים הרי היא זו ואילו בניה צריך להביא ראיה על האשה ואין צריך להביא ראיה על הבנים" (פ"ה ה"ז). נוסח זה מתאים למשנה. אך בכתב יד ערפורט הנוסח הוא: "אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים, מתה ואילו בניה צריך להביא ראייה על האשה ועל הבנים", והרי זו שיטת רבי יהודה שהבעל נאמן, ובניגוד לתנא האנונימי של משנה יא.
כפי שרמזנו, משנתנו מנוסחת בסגנונה של משנת יבמות. שם הפתיחה היא: "האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים" (פט"ו מ"א).
משנת יבמות ומשנת קידושין
להלכות נאמנות סדרת עדויות מקבילות ממסכת יבמות, הדנות בעדות האישה, ונדון בהן להלן. נפתח במקבילות האחרות המדברות על עדות האב:
⋅ "האומר 'זה בני' – נאמן; 'זה אחי' – אינו נאמן, ונוטל עמו בחלקו. מת – יחזרו נכסים למקומן. נפלו לו נכסים ממקום אחר – יירשו אחיו עמו" (בבא בתרא פ"ח מ"ו). האב נאמן ללא מגבלות. הירושלמי על משנה ח לעיל מסביר שנאמן להעניק לו אבל לא לנשלו מירושה, "לתת לו אבל לא ליקח ממנו" (סו ע"א). הסבר זה מתאשר מתוספתא טהרות שנצטט להלן. עם זאת, ההבחנה בין שתי הנאמנויות בעייתית. הרי אם נאמן להעניק לו חלק מהירושה, הוא מנשל בכך את שאר הבנים.
⋅ 1. "היו מוחזקין בו שהוא בכור, ובשעת מתנה אמר 'אינו בכור', אינו נאמן. 2. היו מוחזקין בו שאינו בכור, ובשעת מתנה אמר 'בכור הוא', נאמן. [היו מוחזקין בו שהוא בכור, ובשעת מיתה אמר 'בכור הוא', נאמן].114איננו בכתב יד ערפורט, והוא פשוט. 3. היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר 'בני הוא', נאמן. 4. היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר 'אינו בני', אינו נאמן. [שאין בנו, ובשעת מיתתו אמר 'בנו הוא', נאמן].115בכתב יד ערפורט נוסח שונה מעט ומשובש. 5. היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר 'אחי הוא', אינו נאמן. 6. שהוא אחיו, ובשעת מיתתו אמר 'בני הוא', נאמן. 7. היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר 'עבדו הוא', אין נאמן. 8. שהוא עבדו, ובשעת מיתה אמר 'בנו הוא', נאמן. היה עומד בין המוכסין ואמר 'בני הוא', וחזר ואמר 'עבדי הוא', נאמן. 'עבדי הוא', וחזר ואמר 'בני הוא', אין נאמן" (תוספתא בבא בתרא פ"ז ה"ג). בתוספתא נפלה סדרה של שיבושים בכתבי היד, אבל נראה שההבחנה העיקרית היא שעדות האב נאמנת לאשר את החזקה, ואינה נאמנת להפר אותה. אבל סדרת חילופי נוסח בהלכות 7-6 מאפשרת גם להסיק שנאמן לשנות את החזקה המקובלת. מכל מקום, הירושלמי אומר "אית תניי תני על קדמייתא נאמן" (סו ע"א; בבא בתרא, פ"ח ה"ו, טו ע"ב – יש תנאים ששונים על ההלכה הראשונה נאמן, וכן גם על ההלכה האחרונה [8]). אם כן, שתי אפשרויות לפנינו: או שנאמן גם נגד חזקה קיימת, או שנאמן רק לאשר חזקה קיימת. מכל מקום, גורם זה של אישור חזקה משמעותי להלכה, כפי שעולה גם ממשניות י-יא בפרקנו. גם הבבלי מצטט ברייתא זו (בבא בתרא קכז ע"ב) וכנראה בנוסחת הבבלי לא הייתה אחידות הלכתית, כפי שבנוסחה המוצגת כאן סעיפים 7-6 אינם לכידים. הבבלי רואה בכך מחלוקת תנאים. אגב כך אנו שומעים שבני יישוב אחד שאלו את שמואל מה ההלכה (בבא בתרא קכז ע"א), והוא מסתפק בתשובה מעשית: "כותבין הרשאה זה לזה". זו דרך לצאת ממצב של ספק, ללא הכרעה על מידת הנאמנות.
נאמן לומר בני זה בן תשעה שנים ויום אחד, בתי זו בת תשעה שנים ויום אחד. חייב עליהן להביא קרבן. למכות ולעונשין הרי זה אין נאמן (תוספתא טהרות פ"ו הט"ו, מהד' צוקרמאנדל עמ' 667). אם כן, עדות האב נאמנה לחייב אותו להביא עבורם קרבן אך לא לחייב אותם עונשים, או לפגוע בזכויותיהם. לקביעת הירושלמי למשנה ח שנאמן "לתת לו אבל לא ליקח ממנו" (סו ע"א), יש אפוא בסיס בתוספתא זו.
⋅ "מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי. אמר ליה רבי יהודה: יש לך עדים? אמר ליה: לאו. יש לך בנים? אמר ליה: הן. אמר ליה: נאמן אתה לפסול את עצמך, ואי אתה נאמן לפסול את בניך. [ומי] אמר רבי יהודה אבנים לא מהימן? והתניא: 'יכיר' – 'יכירנו לאחרים', מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר בני זה בן גרושה הוא או בן חלוצה הוא; וחכמים אומרים: אינו נאמן! אמר רב נחמן בר יצחק, הכי קאמר ליה: לדבריך גוי אתה, ואין עדות לגוי. רבינא אמר, הכי קאמר ליה: יש לך בנים? הן; יש לך בני בנים? הן; אמר ליה: נאמן אתה לפסול בניך, ואי אתה נאמן לפסול בני בניך" (יבמות מז ע"א).
לפי הסיפור רבי יהודה מהלך בשיטה שעדות האב נאמנה על עצמו (לפגוע בו).116זו אחת העדויות הקדומות ביותר לכך שגיור צריך להיות במעמד ציבורי, נדרש בית דין, אך די גם בעדות. לא נרחיב בכך במסגרת זו. הבבלי מביא ברייתא נגדית, והיא ציטוט מספרי דברים שכבר הבאנו לעיל שהאב נאמן לפסול את בנו. התירוץ הוא שכאן מדובר במקרה מיוחד. אם האב גוי, עדותו פסולה. ברור שאין זה פשט הכתוב, שהרי העמדה שהאב רשאי לפסול את עצמו ולא את בניו יש לה סיוע ממקורות אחרים שהבאנו לעיל. בהמשך אותה סוגיה מובאת ברייתא נוספת המיוחסת לרבי יהודה, שהאב נאמן לפסול קטנים אך לא גדולים, כפי שכבר ציטטנו, וכאמור זו בוודאי הבחנה נוספת שאיננה בברייתות האחרות.
⋅ "האומר על תינוק בין הבנים – נאמן; ורבי יוחנן אמר: אינו נאמן. מאי קאמר? אמר אביי, הכי קאמר: האומר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסי – נאמן, כרבי יוחנן בן ברוקה; ורבי יוחנן אמר: אינו נאמן, כרבנן. מתקיף לה רבא: האי נאמן ואינו נאמן, יירש ולא יירש מבעיא ליה! אלא אמר רבא, הכי קאמר: האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא – נאמן, כרבי יהודה; ורבי יוחנן אמר: אינו נאמן, כרבנן" (בבא בתרא קכח ע"ב). אם כן, לפנינו מחלוקת. הוא הדין בבעל האומר "גירשתי את אשתי", ובבבלי מובאות מסורות אמוראיות וברייתות חולקות האם נאמן או לא (קלד ע"ב – קלה ע"א).
בתלמודים ובמשניות מעלים, אפוא, סדרת הגבלות והנמקות לקבלת עדות של בני משפחה:
⋅ האב נאמן לאשר מצב קיים, אך לא לשנות (משניות ותוספתא).
⋅ לתת ולא לקחת, כלומר האב נאמן לזכות את הבן אבל לא להפקיע ממון (ירושלמי סו ע"א).
⋅ כל שבידו – האב נאמן על דבר שיכול לבצע בצורה פשוטה יותר; אם הוא יכול לגרשה, נאמן לומר "גירשתיה", ואם יכול להעניק לבן מתנה, נאמן להורישו מרכושו, וכו' (בבא בתרא קלד ע"א; שבת קלא ע"א, ועוד).
⋅ האב נאמן רק בסיוע עדות עזר (משנתנו).
מעבר לכל זה, ברור שהנושא שנוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים, ונמסרו מסורות שונות משמו של רבי יהודה. מכל מקום, הברייתא שאמרה שהאב נאמן לומר גם זה בכור וגם זה בן גרושה לא קיבלה את ההבחנה שבין סיוע לבן לבין גרימת נזק לו, ובשניהם האב נאמן.
המשניות במסכת יבמות פרקים טו-טז מציגות סדרת מחלוקות אחרת. הדיון שם הוא על נאמנות האם. בעיקרון, אם האם נאמנה – קל וחומר האב.117אין מדובר בהורות אלא במיתת הבעל ובמיתת קרובים נוספים. עסקנו בכך בפירושנו ליבמות ולכתובות פ"א, ושם סיכמנו:
1. הייתה מחלוקת על נאמנות האישה על עצמה (בית שמאי ובית הלל), ונקבע שהיא נאמנת.
2. הייתה מחלוקת האם הלכה זו כללית או חלה על מקרה פרטי, והוסכם שהיא כללית.
3. הייתה מחלוקת האם ההיתר הוא רק לנישואין (על עצמה) או גם להפקיע ממון.
4. שני הצדדים מודים שאין האחים יורשים את רכוש בעלה על סמך עדותה, כלומר שאיננה נאמנת להפקיע ממון שאינו בזיקה ישירה למצבה ולעדותה.
משנתנו משקפת מסורת אחרת העוסקת באחד מפניה של שאלת הנאמנות. רק אצלנו מופיעה (אולי) ההבחנה בין עדות בהיעדר חזקה לעדות המבטלת חזקה קיימת. רק אצלנו מופיע הרעיון של עדות מסייעת, ורק במשנה ח מופיעה ההבחנה האמוראית בין עדות לזכות לבין עדות לחיוב. הבחנה זו מופיעה כפרשנות למשנה ח, שהיא בולטת גם באיחורה שכן היא מדור אושא ואילו ביבמות דנו תנאים מימי הבית ועד דור יבנה בלבד. דברי רבי יהודה במשנה ח שההורים נאמנים כאשר התינוק טרם נולד הם בשיטתם הכללית של בית שמאי המקבלים, לצורך דיני יוחסין, עדות פגומה מבחינה משפטית. לדעת בית הלל ודאי שהאב והאם נפסלים על הסף לעדות שכן הם נוגעים בדבר (הסברנו ליבמות פט"ז מ"ז), ואילו תנאי משניות י-יא הם בשיטתם הכללית של בית הלל השוללים את עדות האב והאם, אם כי אינם שוללים אותה בכל מקרה אלא רק במקרים מסוימים. מאחר שאנו יודעים שהיו שני נתיבים מרכזיים סותרים שבהם הילכה ההלכה (מחלוקת) עדיף להעמיד את כל המשניות סביב אותן שתי גישות יסודיות, ולא לחפש סיבות מיוחדות לכל מקרה ומקרה. עם זאת, ניתן להציע הבחנות שתפרדנה בין עדות על זיקה משפחתית לבין עדות על ממזרות, או על בן גרושה. אך עדיף הסבר אחר שיש בו תשובה לכל השאלות על פני סדרת הבחנות התלויות בחריפות משפטית שאיננה הולמת בהכרח את רוח המשנה.