שתי המשניות הבאות עוסקות בנושא חדש – נאמנותו של אדם במקרה של בלבול בזהות המקדש או המקודשת. אגב כך נידונים מקרים נוספים של נאמנות.
קידשתי את ביתי – המדובר בבת קטנה שהוא מקבל את קידושיה, ואיני יודיע למי קדשתיה בא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן – הדין קשה, שהרי אין עדות ברורה על קידושיה, ואילו טענתו של הבעל אינה מספקת שהרי הוא נוגע בדבר, אבל טענתו של הבעל ועדות האב שאכן היו קידושין כלשהם מצטרפות. בסוף הצעת המשנה נחזור לעניין זה. זה אומר אני קידשתיה וזה אומר אני קידשתיה – האב יודע שהיו קידושין ואינו יודע למי, ושניהם טוענים שכל אחד מהם הוא זה שקידש. שניהם נותנין גט – שהרי היא ספק מקודשת לכל אחד מהם, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס – גם דין זה קשה. אמנם האחד ויתר, אבל הוא לא הודה ששיקר (ומכיוון שלא שיקר היא צריכה גט), אלא ש"ויתר" על הקידושין, ועדיין נשאלת השאלה: אם הראשון קדם ואחר כך ויתר במה התקדשה לאחר, הרי קידושיה השניים לא תפסו. לדבריו של השני הוא ורק הוא כבר קידש אותה, אך לדברי הראשון היו קידושין קודמים, מתן הגט הופך אותה לגרושה וכשירה מעכשיו לקידושין חדשים, אבל אין בכך הכשר לקידושין הראשונים, הרי הם נשארו בספק. אפשר שהמשנה מניחה שהיעדר קידושין אינו מהווה בעיה הלכתית, שהרי הנישואין (הכניסה לחופה) ישמשו גם לקידושין. הלכה דומה נקבעה להלן (פ"ד מ"ט). טיעון זה לא הושמע במקרים אחרים של ספק קידושין או היעדר קידושין. ברור שהמשנה מניחה שאפשר שהקידושין ייערכו במעמד פרטי ללא עדים או בעד אחד. אמנם ניתן לפרש שהמשנה מדברת במצב שבו העדים נעלמו או לא ידעו, וכו', אבל בפשטות לו היו עדים צריכה המשנה הייתה לומר שיתברר הדבר בעדים, ורק בהיעדר עדות יחול הדין של המשנה. כפשוטו הקידושין נעשו 'בינו לבינה'.
כאמור, הדינים במשנה קשים. נפתח ברישא. כפשוטו "נאמן" משמעו שאנו מאמינים שקידשה, וממילא הוא רשאי לכנסה. כן שנינו בתוספתא: "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה, בא אחד ואמר אני קדשתיה, נאמן לכונסה. משכנסה בא אחר ואמר אני קדשתיה, לא כל הימנו לאוסרה" (פ"ד ה"י), וכאמור שאלנו כיצד ניתן לסמוך על קידושי ספק, מדוע לא נדרש הבעל לפחות לקידושין נוספים.
בתלמודים יש מחלוקת "מהו נאמן? שמואל אמר: נאמן ליתן גט. אסי אמר: נאמן לכנוס. רב הונא בשם רב אמר: נאמן לכנוס" (ירושלמי סד ע"ב). כן נמסר שם בשם רבי יוחנן ("נאמן לכנוס"), אך הוא מדגיש שזו הלכה מיוחדת לקידושין ואין היא חלה על מקרים דומים בדיני ממונות, ואכן ייחודה בולט מהמשך התלמודים. בירושלמי (סד ע"ב), אם קדם וכנס "מוציאין מידו". אבל הירושלמי מדגיש שאם כנס ורק אחר כך בא הערעור, אין המערער נאמן לכלום, שאין לו כוח להפקיע נישואין או אפילו להוות ערעור. אבל אם היו שני הטוענים לפנינו וקדם אחד וכנסה, מוציאין מידו. גם בתלמוד הבבלי יש מחלוקת דומה, אם כי בחילוף שם האומרים, ואת הדברים שהירושלמי מייחס לשמואל מייחס הבבלי לרב (סג ע"ב). הבבלי סבור שדין זה חל גם בתחומים אחרים, אך לא לסקלה אם נתפסה בניאוף.
הביטוי "נאמן" הוא באמת סתום ואינו מתאים מבחינה סגנונית, ונראה שנבחר בגלל המשנה הבאה הדנה בנושא קרוב, ובו המינוח מתאים, שהרי שם הוא נאמן לומר "יש לי בנים".
כפי שרמזנו נראה שהמשנה מניחה שמעשה הקידושין תקף, גם אם הוא בספק, ורק גט עוקר את הספק. לעומת זאת היעדר אפשרי של קידושין אינו מהווה בעיה הלכתית חמורה, שהרי הנישואין עשויים לשמש גם כקידושין בפועל.
אם כן, ברישא נאמן האומר "קידשתי פלונית" שכן האב אינו טוען טענת ודאי אלא איננו יודע; הוא אינו מסייע לטוען אך גם אינו מתנגד לדבריו. בסיפא יש מצב של טענות ודאי מנוגדות, וטענות כאלו אינן יוצרות קידושין.
יש לשים לב להבדל המינוח בין הרישא ("נאמן") ובין הסיפא ("נותן/ים גט"; "כונסה") – הרישא קובעת את מהימנותו של הדובר ואילו הסיפא מתעניינת בפתרון הפרקטי של הבעיה.
קשה להאמין שהמקרה המתואר במשנה התחולל. קידושין הם מעמד מכובד, ואין מקדשים אישה "סתם" אלא לאחר משא ומתן ובירורים רבים. המשנה עוסקת, אפוא, בבעיה משפטית שצמחה מתוך העיון בבית המדרש.