משנתנו מציגה את המקרה ההפוך למקרה שנשנה במשנה הקודמת.
קידשתי את ביתך והיא אומרת לא קידשתה אלא אותי אסור בקרובות קטנה – שהרי לפי הצהרתו הוא קידש את הבת ולפיכך נאסר בקרובותיה, כמו במשנה הקודמת. וקטנה מותרת בקרוביו – שכן הקטנה מכחישה את קידושיו והאם טוענת שקידש אותה. ומותר בקרובות גדולה – שהרי לטענתו לא קידש אותה, וגדולה אסורה בקרוביו – שהרי לפי הצהרתה נתקדשה לו. ההלכה דומה למשנה הקודמת, ואכן הבבלי שואל מה החידוש בה ומוצא צריכותא. לפי דרכנו זו אכן משנה מיותרת, ולא נמנעו עורכי המשנה מלשנות אותו דיון בווריאציות אחדות. החידוש בווריאציה זו, על כל פנים, הוא בכך שבניגוד למקרה הקודם יש כאן שני דינים של איסור ושניים להיתר, שכן האם הטילה על עצמה את מעמד המקודשת.
בסיום פירושנו למשנה הקודמת הצענו כי בעדי נוסח של המשנה והתוספתא השתמר נוסח אחר שבו במשנה הקודמת הקטנה אסורה בקרובותיו. לפי גרסה זו ישנו הבדל ברור בין שתי המשניות – במשנתנו אדם אוסר את עצמו בלבד ובמשנה הקודמת אישה אוסרת אף את בתה.
במשנה זו האישה אינה שותקת, ודבריה מתנגדים לאלו של הבעל. ברם, במשניות קודמות בפרק (מ"ז-מ"ח), האישה שותקת. המשנה מעמידה כאילו האישה איננה יודעת אם קודשה או לא. מבחינה ספרותית לא חשובה עמדתה, אך חשוב מעמדה (במשניות הקודמות) כסבילה לחלוטין, כמי שאינה יכולה לתרום את תרומתה הטבעית לבירור השאלה.64בעל תיו"ט מתרץ שמדובר בקידושי שליח, שהבת במשנה היא גדולה, והיא ביקשה מאמא שלה שתקבל קידושין בשבילה כשליח, והלכה האם אל האיש ולטענתה קיבלה קידושין בעבור עצמה. מסתבר שאם האישה יודעת תועיל עדותה אלא אם תעמוד בניגוד ודאי לדברי האב או החתן. אבל המשנה מתמקדת בפן משפטי אחד ולא בתמונה הכוללת. נטייה זו אבחנו במשניות רבות אחרות, כגון במשנה י בפרק זה.
משנה זו ממשיכה לעסוק בקידושי ספק וחוזרת על הקביעה שאדם יכול לאסור על עצמו, אך אינו יכול לאסור על זולתו. בקריאת המשנה עולה השאלה שמא קידש האדם את האישה ואת בתה ושני הצדדים צודקים, אלא שהתורה אסרה יחסים עם אישה ובתה, והמשנה כבר מניחה שאם הבעל קידש את האם הבת אסורה לו, ואם עבר וקידשה (בטעות או בכוונה) הקידושין בטלים. בכך תעסוק המשנה הבאה וזו שאחריה, ויש בכך פתיחה נאותה לפרק ד העוסק ביוחסין ובפסולי נישואין.
משנה זו 'סוגרת מעגל' עם משנה י. שם הלך השליח וקידש את האשה לעצמו, והדבר פשוט. כאן מקרה מורכב יותר משום שלא ברור מי קודשה.
אם במשניות הקודמות הדגשנו שהאישה שותקת וכאילו נעדרת מהבירור (חוץ ממשנה י). כאן הבעל שותק. הרי הוא יכול להבהיר למי התכוון. האם עדותו פסולה (נוגע בעצמו)? או שמא לפנינו רק תבנית ספרותית המבררת פן אחד של הנושא. הפן האחר (ניסיון לברר מה האמת בעזרת עדים, כגון הבעל) איננו נדון כלל. מבחינה משפטית אפשר לפרש שהוא נעדר (נסע, מת) אך להערכתנו אין צורך בכך. המשנה מניחה שדיינים ינסו לחלץ את האמת בעזרת עדויות מסייעות, ומטרת המשנה רק לקבוע את ההיבט העקרוני, האם איננה נאמנת על בִתה, כפי שמדגיש רמב"ם.