המקדש בעורלה – ערלה (פירות האילן בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו) אסורה בהנאה. הלכות רבות במשנתנו מבוססות על ההלכה שערלה אינה אסורה רק באכילה אלא אף בהנאה: "בגד שצבעו בקליפי ערלה – ידלק" (ערלה פ"ג מ"א); "תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה, ואפה בו את הפת – תדלק הפת" (שם מ"ה), וכיוצא באלו הלכות אחרות. מדרש החכמים מלמדנו: " 'לא יאכל' – אין לי אלא שלא יאכל, מנין שלא יצבע בו ושלא יהנה בו? תלמוד לומר 'וערלת' 'ערלים', ערלים לרבות את כולם" (ספרא קדושים פרשה ג ה"ה, צ ע"א; בבלי פסחים כב ע"ב). בהלכה זו חמורה הערלה מן התרומה; התרומה מותרת בהנאה ו"מדליקין שמן שרפה73שמן תרומה שנטמא והוא עומד לשריפה. בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין ועל גבי החולין ברשות כהן" (תרומות פי"א מ"י). הערלה חמורה ככלאי הכרם אף להלכת ביטול, כפי שהמשנה בערלה שונה: "התרומה ותרומת מעשר של דמאי, החלה והבכורים" (פ"ב מ"א); אם נפלו ונתערבו בחולין "עולים באחד ומאה", הם מתבטלים והופכים לחולין כשהם נתערבבו בכמות העולה פי מאה מכמות התרומה, החלה והאיסורים האחרים. אולם "הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים" (ערלה פ"ב מ"א), ופרי ערלה בעל חשיבות הנמכר כיחידות, כגון אגוזי פרך (שם) וחביות יין סתומות, אינם בטלים בכל כמות שהיא ואם נפלו בתערובת, ותהא כמותה אשר תהא, כל התערובת נאסרת (פ"ג מ"ו ומ"ח).
ובכלאי הכרם – גם כלאי הכרם אסורים בהנאה. הניסוח במסכת כלאים הוא: "אסורין מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה" (פ"ח מ"א), ולכן יש לשרפם (תמורה פ"ז מ"ה), ואילו כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים אבל מותרים באכילה (כלאים פ"ח מ"א). המשנה בכלאים ומקבילותיה אומרות במפורש שבכל הכלאיים אסור מלקיים, אבל זו דעת רבי עקיבא, והתנא האנונימי בברייתא חולק על כך. יש להניח שאף הוא אינו רואה בעין יפה קיום כלאיים, אבל סבור שאין לוקים על כך, ודנו בכך בפירושנו לכלאים (פ"ח מ"א). משנתנו המנוסחת "כלאי הכרם" היא לדעת הכול ואולי באה להדגיש שכלאי זרעים מותר לקיים. בקידושי אישה יש הנאה, ולכן קידושין בכלאי כרם אינם תקפים, אבל כלאי זרעים מותרים בהנאה והמקדש בהם קידושיו קידושין, שלא כרבי עקיבא.74הצמדת ערלה לכלאי הכרם כאן חופפת להזכרתם המשותפת בפרק הקודם, משנה ט, ומבליטה את ייחודן בין המצוות התלויות בארץ. ובשור הניסקל – גם שור נסקל אסור בהנאה (תמורה פ"ז מ"ד; מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין פ"י, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 282-281), ובעגלה ערופה – גם היא אסורה בהנאה (משנה ומכילתא שם), ובציפרי מצורע ובסער נזיר ובפטר חמור – כל אלו הם כמובן קודשים ואסורים בהנאה (משנה, תמורה שם). בירושלמי (סג ע"א) מובעת דעה שבפטר חמור מקדשים, משום שמותר בהנאה. בבבלי (נז ע"ב; בכורות ט ע"ב) זו ברייתא בשם רבי שמעון, ובירושלמי אלו דברי רבי אלעזר האמורא, אך גם מובאים דברי רבי שמעון בנושא. ייתכן שזו התפתחות אמוראית בלבד המושלכת על התנאים, אך ייתכן שהתלמודים חושפים כאן עמדה תנאית שלא באה לידי ביטוי במשנה ובתוספתא. ובשר בחלב – אסור בהנאה (משנה, תמורה שם וחולין פ"ח מ"ד), ובחולין שנישחטו בעזרה – בעזרה יש לשחוט קודשים בלבד וחולין שנשחטו בה אסורים בהנאה (תמורה שם), אינה מקודשת – כל אלו אסורים בהנאה, ולפיכך אין באף אחד מהם שווה פרוטה. מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת – המכירה היא באיסור, אבל אם עבר עבירה ומכר – דמיהם מותרים בהנאה וממילא ניתן לקדש בהם. התלמוד הירושלמי (סג ע"ב) התקשה בפרשנות זו, שהרי יש כאן מעין קידושין בגזילה. הסבר הירושלמי עמום,75ראו מחלוקת "פני משה" ו"קרבן העדה" בעניין. לפי קרבן העדה: הירושלמי אומר שאם קידש בדמים שקיבל על מכירת אותם איסורי הנאה, אין היא מקודשת, אלא אם כן החליף אותם וקידש בחליפין, מכאן מסיק הירושלמי שאין מקדשין בגזל, שהרי בדבר שנמכר לא היה שווה פרוטה, ונמצא שהדמים ששולמו עליו היו גזל ביד המוכר. לפי פני משה: הירושלמי אומר שמקודשת בדמים רק אם מכר דברים שאיסור ההנאה לא עובר אליהם (הכל חוץ משביעית ועבודה זרה), ומכאן מסיק התלמוד שמקדשין בגזל (כך גרס הפני משה), שמכיוון שהדבר נשאר באיסורו ואין המעות נכנסו תחתיו המעות גזל ביד המוכר. ומכל מקום המשנה כנראה לא חשה לכך.76לקידושין בכסף גזול ראו לעיל מ"ז, ושם הובאה מחלוקת בעניין. שאלת הירושלמי היא אליבא דאחת הדעות בלבד.
אפשרות זו של עבירה נזכרה גם לעיל, "דחקה ונכנסה", אישה שנכנסה לעזרה בעבירה (בבלי, נב ע"ב). קשה לדעת אם יש כאן הכרה בתופעה של עוברי עבירה, או שזו הצעה תאורטית בלבד. הכרה מעין זו מנוסחת בבבלי בהקשר דומה: "שלא ניתנה תורה למלאכי השרת" (נד ע"א), ובבבלי מובאת סדרת הלכות המונעות על ידי טיעון זה.77בבלי על אתר, והלכות נוספות בברכות כה ע"ב; מעילה יד ע"ב; יומא ל ע"א. מימרה זו באה להסביר מדוע לרבי מאיר המקדש בפירות הקדש בשוגג קידש. אמנם הדבר אסור, אבל בפועל לעתים מקובל שימוש קל ברכוש הקדש, ושימוש זה הוא בעל ערך כספי. הבבלי מנסה לצמצם את ההיתר למקרה ספציפי של הקדש ובשוגג, אך צירוף ההסברים מראה שלפחות האמוראים הכירו מציאות מעשית של חריגה מכללי ההלכה. חריגה שהיא אמנם עבירה מבחינה פורמלית, אך מקובלת ולפיכך תקפה כקניין. המימרה 'לא נתנה תורה למלאכי שרת' עצמה מופיעה בעוד מקורות78ראו ההערה הקודמת. להצדיק סטיות קלות שבקלות מההלכה (לאו דווקא בשוגג), היא אפשרית אולי באופן עקרוני גם להסבר של רבי יהודה (למה במזיד קידש), אך הסוגיה איננו משתמשת בה בהקשר זה. המינוח הוא בבלי מובהק. ברם, העיקרון שלעתים ההלכה נסוגה מקילה מפני קשיי המציאות מופיע במקורות נוספים. בתחומי הלכה מסוימים יש לכך ביטוי הלכתי מובהק כמו 'הפסד מרובה', המשמש היתר לחלק מהעבודות בחול המועד. עם זאת השימוש בטיעון זה מצומצם מאוד.
במשנתנו כלולה רשימה של מוצרים שהם אסורים בהנאה. בתוספתא מופיעה רשימה אחרת נוספת של קטגוריה שלא זכתה להתייחסות במשנה: "המקדש ביין נסך, ובעבודה זרה, בעיר הנדחת ויושביה, בעורות לבובין,79ראו פירושנו לשבת פ"ה מ"ב. באשירה ובפירותה, בבימוס ומה שעליו, במרקוליס ומה שעליו, ובכל דבר שחל עליו איסור עבודה זרה, כולן אף על פי שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת" (פ"ד ה"ח). רשימתנו היא רשימת איסורי הנאה, ובתוספתא רשימה אחרת של איסורי הנאה משום עבודה זרה, אשר אף דמיהם אסורים. הפרשנים (ליברמן ואחרים) התדיינו האומנם ניתן לקדש אישה במחובר לקרקע, אבל הרשימה כולה איננה ריאלית. ודאי שאי אפשר לקדש ביושבי עיר הנידחת. אין זאת אלא רשימה קבועה של איסורי עבודה זרה האסורים בהנאה שהועברה, בהתאמה, ממקור אחר. ייתכן שמקור הרשימה הוא משנת עבודה זרה (פ"ה מ"ט), כמפורט בטבלה. כאמור, רשימה דומה לרשימה שבמשנתנו מצויה במשנת תמורה לעניין אחר. כך גם במדרש תנחומא: "דברים שיצר הרע משיב עליהן ואומות העולם משיבין עליהן תשובה. אלו הן: לבישת שעטנז, ואכילת חזיר, ורוק היבמה, והרבעת כלאים, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב, ושעיר המשתלח" (תנחומא משפטים ז).
רשימות איסורי הנאה
ברור שיש קשר בין הרשימות, אם כי הן מותאמות במידת מה לנושא שבו הן משובצות. כך, למשל, במדרש תנחומא מובא קטע מהרשימה, אך לפניו ואחריו רשימה של אותן מצוות "מוזרות" שיש לתמוה עליהן. במקבילות למדרש זה יש רשימה דומה אלא שחסר הקטע המקביל למשנתנו. בנוסף לכך קיימים קטעים של רשימות. כך, למשל, שור הנסקל ועגלה ערופה מופיעים יחדיו (משנה חולין פ"ה מ"ג; מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין פ"י, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 282-281), או כלאיים וערלה המופיעים יחדיו בעדויות רבות (לעיל פ"א מ"ט; ערלה פ"ב מ"א; מעילה פ"ד מ"ו ומקורות נוספים שחלקם צוטטו לעיל, ועוד).
תופעה זו של רשימות (קבוצות ספרותיות) רגילה במקורות. היא מעידה על תרבות דיון ועריכה משותפת. אלו מוסכמות ספרותיות שמקובלות היו בבתי המדרש השונים. לעתים הרשימה מועברת ומותאמת לנושא (משנתנו, משנת תמורה, משנת עבודה זרה) ולעתים היא מועברת ללא התאמה, כמו בתוספתא למשנתנו, או בהתאמה חלקית, כמו במדרש תנחומא.
המפרשים התקשו בשאלה למה לא מנו את המקדש בחפצי עבודה זרה ותירצו בתירוצים שונים, כגון שהתנא רצה לשנות בהמשך אם מכרם קידש בדמיהם, ודמי עבודה זרה אין ליהנות מהם (תיו"ט ואחרים). אין לנו אלא לומר כי משנתנו לא התיימרה להקיף את כל הנושא ולא מנתה את איסורי ההנאה אשר אף דמיהם אסורים בהנאה. קטגוריה זו הושלמה בתוספתא.