המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשת – התורה אסרה נישואים אלו: "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה הִוא. ואשה אל אחֹתה לא תקח לצרֹר לגלות ערותה עליה בחייה" (ויקרא י"ח, יז-יח, ועיינו עוד שם כ', יד). לפי ההלכה הפסוקה אין הקידושין תופסים באיסור ערווה כלל, ואפילו לא במקרה של ספק ערווה. הוא אינו חייב במזונותיה, ואין לו זכות במעשה ידיה; היא אינה חייבת בגט ולא בחליצה, אינה זכאית לכתובה וכן כל שאר ההשלכות ההלכתיות של נישואין.52תוספתא יבמות פ"ב ה"ב. כל זאת בנוסף לעונשים הנקובים בתורה, על הבועל ערווה. זאת בניגוד לקידושין של אישה האסורה באיסור לאו בלבד (כגון כוהן וגרושה) אשר בהם הקידושין תופסים למרות האיסור. כמובן אם קידש אישה אחת, ולאחר זמן קידש את אחותה או את בתה, הראשונה אשתו לכל דבר ועניין והשנייה אינה אשתו לכול.
מעשה בחמש נשים – קבוצה של חמישה מופיעה בשני הקשרים. לעתים ההקשר הוא משפטי, חמישה הם חבר של דיינים או מנהיגים,53ראו פלוסר, פשר, שהביא סדרת דוגמאות, כגון בדיני חליצה, תלמידי ריב"ז, ועוד. או דוגמה לקבוצה מלוכדת, כגון "חמשה לֹוין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולם" (שביעית פ"י מ"ה), וכן במקורות רבים.54כגון שבת פט"ו מ"ג; פי"ח מ"א; תרומות פ"י מ"ח; יבמות פי"ג מ"א; עירובין פ"ו מ"ו; פסחים פ"ט מ"י; מעשרות פ"ב מ"ה, ועוד. חמישה או חמש הם אפוא מספר המסמל לעתים קבוצה משמעותית. אך כמובן דינים אלה נכונים גם בעשר או בארבע או בכל מספר קבוצתי אחר, ובהם שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאינים – כלכלה היא סל של פירות בלשון חז"ל. המילה גזורה מהפועל כלכל המקראי, שעניינו אספקת מזונות, אך גזורה גם משורש כו"ל במובן של מידה והכלה.55BDB (בראון ואחרים, לקסיקון), עמ' 465, ערך "כול". בכלכלה הניחו פירות קטופים (מעשרות פ"ב מ"ד; פ"ד מ"ב ועוד) או הכינו פירות לשבת (עדיות פ"ד מ"י ומקבילותיה). הסל נמנה עם כלי העץ, כלומר נעשה מענפים או מנצרים דקים וגמישים, על כן אומרת המשנה "כלכלה משיחסום ויקנב ויגמור את התלויה" (כלים פט"ז מ"ב). הכלכלה מופיעה הרבה במקורות ככלי הרגיל שבו מובילים את היבול הביתה56משנה, פאה פ"ז מ"ג; דמאי פ"ז מ"ו; מעשרות פ"א מ"ג. (איור 20), ואִתו הולך אדם לדרכו עם צֵידה או מוכר פירות בשוק (תוספתא שביעית פ"ו הי"ז). מהמקור האחרון משמע שהייתה לה מידה קבועה.
משלהן היית – הכלכלה שייכת הייתה לנשים או לאחת מהן. לפי התלמודים, החתן למעשה גזל אותה (ירושלמי סב ע"ד; בבלי נב ע"א), ושביעית היית – פירות שביעית הם הפקר וממילא הם שייכים למי שלקטם. עם זאת אין לעשות בפירות אלו מסחר, ולכן לא ראוי לקדש בהם אישה. במקורות האמוראיים נדונה שאלה זו משני היבטים: תקפות ואיסור, מתוך מבט על "קדושת שביעית" של הפירות או הדמים. בבבלי (נב ע"א) מסיק רב ממשנתנו כי קידושין בפירות שביעית תקפים. בירושלמי (מעשר שני פ"א ה"א, נב ע"ב) מסיק רבי יוסי ממשנה אחרת כי אסור לקדש אישה מדמי שביעית.57מן הראוי לציין שקרקסני הקראי מספר שבארץ ישראל נוהגים לקדש אישה בשנת שביעית, ואילו בני בבל נמנעו מכך. אולי התבלבלו לו פירות שביעית במועד השביעית, והתהפכו בעלי הדעות. ראו לוין, חילוף מנהגים, עמ' 54. ממשנתנו אכן עולה כי הקידושין בפירות שביעית כשלעצמם תקפים, אך מכיוון שפירות שביעית הם הפקר הרי שלבעלות הראשונית של הנשים על הפירות אין משמעות והמלקט זכה בפירות ההפקר.
אמר להן הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה הזאת – נראה שבכלכלת פירות היו די פירות כדי שיהיה שווה פרוטה לכל אחת (כהלכת בית הלל לעיל פ"א מ"א), וכפי שנקבע במשנה ו לעיל, וקיבלתה אחת מהן על ידי כולם – אחת הבנות נעשתה שליחה של כולן; ההלכה מאפשרת לאישה לעשות מישהי אחרת שליחה (לעיל מ"א). במשנה א דובר על שליח זכר, אך ממשנתנו ברור שמותר למנות גם שליחה ממין נקבה. אמרו חכמים אין האחיות מקודשות – קידושי האחיות אינם תופסים, כל השאר מקודשות.
הסיפור בנוי בטיפוס ספרותי של מטוטלת – כל משפט מטה את הדין לכיוון אחד, כאשר המשפט הבא שב ומטהו לכיוון השני ובסופו של דבר תשובה לשאלה:
כלכלה של תאנים שווה מן הסתם יותר מחמש פרוטות ← מקודשות
הכלכלה הייתה של הנשים ולא של המקדש ← אינן מקודשות
הייתה זו שנת שביעית ולכן הפירות הם של הפקר והוא זכה בהם ← מקודשות
אחת קיבלה עבור כולן ← האם אישה יכולה לשמש כשליחה? האם קבלת קידושין במשותף, כאשר חלק מהמקודשות אינן בנות קידושין למקדש זה, פוסלת את כל המעשה או את הקידושין הבעייתיים בלבד?
קביעת חכמים היא כי האחיות אינן מקודשות, אך כל השאר כן ← אישה יכולה לשמש שליחה ועל כן התהליך כשלעצמו תקף, ורק מכיוון שמדובר באחיות הרי שאינן מקודשות.
מעשה קידושין זה משקף חברה פוליגמית המאפשרת, לפחות בתיאוריה, קידוש של נשים מספר. עם זאת אלו קידושי שטות, אבל ההכרעה שהן מקודשות מעידה כי השטות איננה כה קיצונית. מכל מקום, המשנה אינה משקפת מציאות אלא מאבחנת מקרה משפטי, והאירוסין חלים מבחינה משפטית גם אם אין זה מקרה רגיל. תופעה זו של קידושי משחק חוזרת בכל הדורות, ואף בדורנו. צעירים מתלוצצים, וההלכה רואה בכך מעשה מחייב מבחינה משפטית, ולעתים יש לו השלכות מרחיקות לכת. הנשים חייבות בגט ופסולות לכהונה. במעשה זה סדרת סרכות משפטיות, והתלמודים מונים אותם אך קובעים שאף על פי כן הקידושין תופסים (חוץ מקידושי שתי אחיות).
הפגמים בקידוש חמש נשים כאחת
לירושלמי ברור שקידושי האחיות אינם תקפים כי אלו קידושי עריות. בבבלי לובש האיסור הכללי לבוש משפטי, "קידושין שאין מסורין לביאה".58בבלי, נא ע"א; ט ע"ב; נב ע"א, ועוד. בבבלי שנויה שאלה זו במחלוקת, וכפשוטה משנתנו מוכיחה שקידושין אלו פסולים, והבבלי נדחק ומתרץ את משנתנו.59הבבלי מדייק שאם קידש אחת מאישה ובתה הרי זו מקודשת, ומקשה על רבא שאמר שבקידושין שאינם מסורים לביאה אינה מקודשת. אפשר היה להקשות למה המקשה איננו מקשה על אביי שאמר מקודשת, והרי המשנה אמרה שאינן מקודשות, ולא נרחיב בכך. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 604.
הבדל נוסף בין התלמודים הוא בסעיף 3, קידושין בגזילה. עמדת הירושלמי היא כי קידושין בגזילה תקפים, והירושלמי לומד זאת מתוך הסיפור שלנו. בדומה לכך סבורה התוספתא כי "המקדש בגזילה... הרי זו מקודשת" (פ"ד ה"ה).60במקרה זה הירושלמי קרוב לעמדת התוספתא, והבבלי שונה ממנו. הבבלי, לעומת זאת, מטעים את מעמדם של הפירות כפירות שביעית ובשל כך אין הם גזילה. מכך לומד הבבלי שקידושין בגזילה אינם תקפים. שאלת השימוש בגזל למעשה מצווה, היא התנגשות בין הגישה המוסרית לגישה המשפטית. מבחינה משפטית גזל הוא מדרכי הקניין, למרות העוול שבדבר. השאלה היא האם מותר להשתמש למצווה בחפץ גזול. הגישות השונות של התלמודים באות לידי ביטוי גם בסוגיות אחרות. דנו בהם במשנת סוכה (בדין לולב הגזול – סוכה פ"ג מ"א), וכן בשאלה האם המזבח מקבל גזילות (מלאכי א', יג; ספרא ויקרא, דבורא דנדבה, פרשתא ה ה"ב, ז ע"ב). בשני התלמודים מופיעות שתי הגישות. בירושלמי הברייתא בשם רבי חייה מתנסחת דווקא בשפה פורמלית, ואילו רבי לוי מעביר זאת למישור התאולוגי יותר; בבבלי רבי יוחנן מדגיש את הפן המוסרי – מצווה הבאה בעבירה, וכך גם רבי אמי, ואילו רבי יצחק בר נחמני (ארץ־ישראלי!) בשם שמואל מדגיש את הצד המשפטי. כך גם בסוגיית הירושלמי (שבת פי"ג ה"ג, יד ע"א) רבי יונה מעלה את הפן המשפטי. עם זאת, בדרך כלל הבבלי מדגיש יותר את הפן המשפטי, כך למשל בהסבריו לדין "לולב הגזול פסול" (ראו פירושנו לסוכה פ"ג מ"א), וזאת בעקבות ההבחנות המשפטיות שלפיהן הגזלן אכן קונה את הגזילה, היא שלו, אף שחייב בתשלום לבעלים.
מעשה בחמש נשים גם הוא מחבר את סדרת המשניות שבפרק. הוא נוגע בעניינים השנויים לעיל במשניות הראשונה והשישית. במשנה הבאה נדונה שאלת המקדש במעשר שני, ומשנתנו עוסקת במקדש בפירות שביעית, כך שהיא משמשת כמשנת מעבר לנושא הבא.