עפ”י כתב יד קופמן
כל התדיר מחבירו קודם את חבירו– לא נאמר במפורש במה הוא קודם. לפי הדוגמאות בהמשך מדובר בקדימות בסדר ביצוע מצוות, או לפחות בסדר ביצוע מצוות המקדש. כל המקודש מחבירו קודם את חבירו– מקודש מחברו הוא מה שיש בו יותר קורבן ופחות בשר לאכילה. כך למשל עולה מקודשת משלמים. פר המשיח– כהן גדול שכבר עבירה בשגגה, כאמור בפרק ב מ"א ואילך. ופר עדה עומדין– אם שני הפרים מועמדים לשחיטה יחד,פר ומשיח– פרו של הכהן המשיח קודם לפר עדה ולכל מעשיו–לא נאמר מדוע הוא קודם. מן הסתם משום שהכהן הגדול מקודש מכל הציבור. זו כמובן תפישהשל קדושה שאיננה מייחסת חשיבות רבה לציבור ולבית הדין, ומדגישה את אישיותו של הכהן הגדול, שהוא חשוב יותר מבית הדין. גישה זו היסטורית וריאלית והיא בניגוד לזלזול בכהן הגדול שבו הבחנו בפירושנו לפ"ב מ"א; ופ"ג מ"ג.
הכלל של 'תדיר קודם' הפך לכלל מרכזי בסדר המצוות היהודי. הוא קבע את סדרם של קרבנות (כפי שחז"ל מציגים), סדר התפילות וכו'. עם זאת במשנתנו הוא כלל חלקי. ייתכן שיהיה מקרים בהם שאיננו תדיר מתגלה כמקודש יותר. שני הכללים אינם מכסים את כל המקרים (כמודגם כבר בסיפא של המשנה), והם עלולים להתנגש ולא נאמר מי גובר על חברו. למשנתנו מקבילה במסכת זבחים [בסוגריים הסברנו למשנת זבחים]: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. התמידין [המוקרבים יום יום], קודמין למוספין [הבאים בשבתות, חגים וראשי חודשים]. מוספי השבת קודמין למוספי ראש חדש [ שכן שבת תדירה מראש חודש]. מוספי ראש חודש קודמין למוספי יום טוב של ראש השנה, שנאמר "מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה"[במדבר כ"ח, כג; לא ועוד]". הכלל בא להסדיר את הסדר הכרונולוגי של הגשת הקרבנות, ובאופן טבעי הוא מטפל בקרבנות הציבור.
ואכן! קרבן תמיד קודם בזמן ההקרבה לקרבן פסח (פסחים פ"ה מ"א), וגם עבודת הכהן ביום הכיפורים מתחילה בקרבן תמיד ואחריו קרבנות החג. הכלל ש'כל התדיר מחבירו קודם', מעצב גם את סדרם של קורבנות יום הכיפורים.34הסדר מנוי במסכת יומא מפ"ב מ"א ואילך. בירושלמי שם יש מחלוקת תנאים (מברייתא שאין לנו מקורה התנאי) האם הכלל של 'תדיר קודם' חל גם על יתר המרכיבים של קרבנות החג (יומא פ"ב ה"א, לט ע"ד). הכלל מצוי גם בהלכות תפילה, כהסבר לשיטת בית הלל (תוספתא ברכות פ"ה הכ"ה; פסחים פ"י ה"ג), ומצוטט הרבה בתלמודים.35ספרי במדבר פיסקא קמח, מהד' הורוויץ עמ' 195; בבלי מנחות סח ע"ב; ירושלמי, ברכות פ"ח ה"א, יא ע"ד; שקלים פ"ח ה"ד, נא ע"ב; בבלי, ברכות נא ע"ב; פסחים קיד ע"א; סוכה נד ע"ב; נו ע"א; מגילה כט ע"ב; זבחים צא ע"א, ועוד.סוגיה אחרת בירושלמי מעמידה מחלוקת נוספת בענייני תפילה סביב השאלה האם אכן "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו" (תענית פ"ד ה"ה, סח ע"ב). אם כן, תחולתו של הכלל אינה מקיפה הכול.
בפירושנו לזבחים פ"י מ"א נראה שגם המשנה עצמה מגבילה את תוקפו של הכלל. זאת ועוד, במשנה אחרת נקבע שמנחת העומר קודמת לכל יתר המנחות, זאת אף שחלקן תדירות יותר (כגון שני הלחם). המשנה קובעת זאת בהסתמך על דרשה (מנחות פ"י מ"ו). הדרשה כבודה במקומה מונח, אך ספק אם היא גרמה להלכה. או אולי מה שקיבע את הסדר היה הרצון לפתוח את היום במנחה מן ה"חדש", וגם להתיר את התבואה החדשה כבר בראשית היום.
מכל מקום, הטיעון הדרשני שמביא רבי טרפון, להצדקת ההלכה שמנחות הבאות קודם לעומר פסולות בעייתי, כפי שמעלה המדרש:
ר' טרפון אומר, הואיל ועומר מתיר, ושתי הלחם מתירות. אם למדתי למנחות הבאות קודם לעומר שהם פסולות, אף מנחות הבאות קודם לשתי הלחם יהיו פסולות. אמר לו ר' יהודה בן נחמן, לא! אם אמרת במנחות הבאות קודם לעומר, שלא כשרו לא לגבוה ולא להדיוט. תאמר במנחות הבאות קודם לשתי הלחם שהם פסולות, שאף על פי שלא הוכשרו לגבוה הוכשרו להדיוט?!. נסתכל בו ר' עקיבא, וצהבו פניו. אמר לו יהודה בן נחמן צהבו פניך, שהשבת את הזקן. תמיה אני עליך אם תאריך ימים בעולם? אמר ר' יהודה בר' אלעאי, בפסח היה הדבר. וכשבאתי לעצרת אמרתי היכן יהודה בן נחמן? אמרו לי הלך לו.36ראו הנספח למסכת ראש השנה, שם נדונה שאלת חופש המחלוקת.
התלמיד הצעיר הפריך את ההסבר של החכם הוותיק, ורבי עקיבא זועם על כך שהצעיר נהנה מ"ניצחונו". רבי עקיבא מסתייג כנראה גם מהביקורת (הנכונה כשלעצמה) על דרשת חברו ורבו, רבי טרפון. לגופו של עניין, אין בסיפור עדות לאימוצה של דרשתו של רבי טרפון, אדרבה היא הופרכה, ואף על פי כן ההלכה אינה חוזרת לכלל של תדיר קודם.
במסכת ברכות מופיע כלל זה כהנמקה לבית הלל במחלוקתם עם בית שמאי:"אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום" (ברכות פ"ח מ"א).במשנה עצמה אין נימוק למחלוקת, אבל בתוספתא ובתלמודים מוצעים שני הסברים:
דברים שבין בית שמיי לבית הלל בסעודה בית שמיי או' מברך על היום ואחר כך מברך על היין שהיום גורם ליין שיבא וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא ובית הלל אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושת היום שתאמר דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה והלכה כדברי בית הלל (תוספתא ברכות פ"ג הכ"ה).
ובעקבות זאת מנסחת התוספתא את הלכות פסח "דבר אחר ברכת היין תדירא וברכת היום אינה תדירה והלכה כדברי בית הלל" (תוספתא פסחים פ"י ה"ג ומקבילות בתלמודים).
בפירושנו למשנת ברכות הצענו את שני ההסברים הללו, ולפיהם הכלל של תדירות למעשה שנוי במחלוקת. בית שמאי אולי חולקים על כולו. או לכל היותר מקבלים אותו ככלל חלקי, שנפרץ בשל סיבות מיוחדות. בפירושנו למשנת ברכות הצענו גם הסבר נוסף, בעל אופי תיאולוגי כללי יותר.ייתכן שההסבר הוא ביחסם של שני הבתים למהותו של עולם. בהלכות מספר בולטת מחלוקת "תאולוגית" עקרונית בין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סבורים שריבונו של עולם ניצב במרכז וכל ימות החול נועדו לשמש מסגרת והקדמה ליום הקדוש, ואילו בית הלל מציגים את החול כמטרת הבריאה. כך, למשל, שני הבתים נחלקים מה נברא קודם, שמים (בית שמאי) או ארץ (בית הלל).37בראשית רבה פרשה א טו, מהד' תיאודור-אלבק עמ' 13; ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, עז ע"ג; בבלי יב ע"א ומקבילות נוספות. בית שמאי סוברים שיש להכין את האוכל לשבת במשך כל ימות השבוע: "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך [מאחד (יום ראשון) הכן שבתך], ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום" (בבלי, ביצה טז ע"א). כמוכן: "שמאי הזקן אומר: זכרה עד שלא תבוא, ושמרה משתבוא. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו. לקח חפץ טוב אמר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת".38מכילתא דרשב"י כ' ח, מהד' אפשטיין-מלמד עמ' 148; השוו פסיקתא רבתי כג, קטו ע"ב,וראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א. אם כן, בית הללסבורים שכל יום הוא "ברוך" וכל מעשה הוא לשם שמים, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (פסיקתא רבתי, כג, קטו ע"ב), ובית שמאימתרכזים ביום השבת בלבד.הלל הזקן היה יוצא להתרחץ ורואה בכך קיום מצווה של טיפול בגוף.39אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ל, עמ' 66; ויקרא רבה פרשה לד ג, מהד' מרגליות עמ' תשעו.
להלל ולבית הלל גישה המעמידה את האדם במרכז (גישה "אנתרופוצנטרית"). האדם נוצר על ידי בורא עולם, וקיומו הוא בבחינת מצווה רבה. בית שמאי מעמידים את האל במרכז, והאדם נוצר כדי לקיים את מצוותיו (גישה "תאוצנטרית").
על כן, בסעודת השבת החגיגית בית הלל מדגישים את המצווה לשתות יין ורואים בה ובסעודה החומרית את עיקר המצווה, ובית שמאי רואים בקדושת החג והשבת את העיקר, והיין והסעודה הם רק כלי עזר לחג.
ייתכן אפוא שההסבר למחלוקת על סדר הברכות (יין ולחם) הוא ביחסם של שני הבתים למהותו של עולם.
בסוף משנה ב באותו פרק (ברכות פ"ח) הצענו גם הסבר בעל אופי חברתי למחלוקת. מכל מקום לאחר שהסיבות החברתיות והעקרוניות כבר הופנמו, נותר הסבר משפטי טכני לסדר הברכות. אם כן הכלל של 'התדיר מחבירו קודם' חדר והתפשט, אם כי ייתכן שבית שמאי לא קיבלוהו מלכתחילה.
שאלה נוספת היא האם הכלל נולד במקדש והועבר להלכות תפילה וקריאת התורה, או שמא היה זה כלל פרושי ישן שהוחל על הלכות המקדש. מכל מקום הכלל המקדשי חל רק על קרבן ציבור, ואילו ביחיד כל הבא למקדש קיבל טיפול מתאים ללא תלות בטיב קרבנו, כדברי המשנה לעניין תהלוכות הקרבנות: "במה דברים אמורים בקרבנות צבור, אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב" (יומא פ"ב מ"ז). הכלל היה מוגבל. כך, למשל, בסוכות הגישו יחד עם התמיד את ניסוך המים באותה תהלוכה, אבל את קרבנות החג הגישו בתהלוכה נפרדת, מאוחרת יותר (שם מ"ה).
לפי דרכנו הכלל הוא כלל, אך אין הוא חל על כל המקרים אלא הוא אחד השיקולים בקביעת סדרי ציבור, וכאמור בית שמאי מסתייגים ממנו, או מצמצמים אותו.בנוסף לכלל המשפטי היו סיבות נוספות לקביעת סדר הברכות, ובדרך כלל סיבות הקשורות לעיצוב הטקס. אלו צמצמו אפוא את תחולתו והיקפו של הכלל.
כאמור במשנת זבחים מובא הכלל והדוגמה לביצועו היא סדרת קורבנות ציבור. בתוספתא שם ההרחבה היא לכלל קורבנות המקדש. לפנינו הרחבה נוספת אחרת. המשנה מנתה גם כלל מקביל שכל הקדוש מחברו קודם, והלכות נוספות שבהן בא לביטוי כלל זה של ה'קדוש מחברו', או 'חשוב מחברו'.
תדיר קודם' אינו רק עיקרון טכני אלא מקפל התמודדות מתחום התחושה הדתית. המעשה הדתי סובל, מעצם טיבו, מבעיה של התיישנות ושגרה. כמובן המחשבה איננה 'מכירה' בחולשות אנוש ממין אלה. האדם הדתי נדרש להתגבר על תחושת השגרה ולראות במצוות התורה 'יום יום כחדשים'.40"'ראה נתתי לפניך היום"; וגו'. בכל יום ויום יהו לפניך חדשים. כיום שניתנו בו" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים,נצבים נבע"א).זו דרישה חשובה ברמה העקרונית וקשה בחיי היום יום. בפועל השגרה היא אויב שאיש הדת צריך להתמודד איתה יום יום מחדש. גם ההתמודדות עצמה הופכת לשגרה ולעתים שוככת ומתיישנת. קשה לכותבי הדברים להעריך כיצד חש כל אדם ואדם מישראל. אך נעיד על עצמנו שזו מכשלה תדירה. באופן טבעי נוטים אנשים לחפש ואף למצוא דרכי התמודדות לעקיפת הבעיה. לא רק חינוך עצמי, אלא גם המצאת חידושים ושינויים. שינויים שאינם באים לתקן פגם כלשהו,ויתרונם הוא בעצם החידוש והגיוון. איננו באים כמובן לחוות דעתנו על הנטייה, ועל המגמה ועל הצורך במאבק עצמי. היא מעידה רק על קושי והתמודדות. וד"ל.
מכל מקום באופן טבעי אחת הדרכים לחדש ולגוון הוא לרומם ולהעצים את החידוש ואת יוצא הדופן. העיקרון ההלכתי הוא שתדיר קודם, ואין לתת לבלתי מצוי להפריע את הסדר. הבלתי רגיל בא לאחר עבודת היום יום כתוספת אחריו.
העמדנו את משנתנו, ככתוב בה, סביב הרעיון של תדיר קודם. רעיון הבא לקדש את היום יום. וראינו גם שעיקרון זה אינו חזות הכול ואיננו דעת הכול. אבל בתוספתא ההנמקה שונה: " פר משיח פר העדה עומדין. פר משיח, קודם לפר העדה לכל מעשיו. והואיל ומשיח מכפר, ועדהו41כך במהדורת צוקרמאנדל, וצריך להיות 'ועדתו'. מתכפרת. מוטב שיקדם מכפר למתכפר. שנאמר 'וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל'. פר הבא על כל המצוות, קודם לפר ושעיר של עבודה זרה. ופר של עבודה זרה, קודם לשעיר של עבודה זרה. ושעיר של עבודה זרה, קודם לשעיר של נשיא. ושעיר של נשיא, קודם לשעיר וכבשים. העומר קודם לכבש הקרב עמו. זה הכלל הבא בגין היום, קודם לבא בגין הלחם. (פ"ב ה"ד).
הנימוק הראשון עוקף את שאלת החשיבות שבה עסקנו. והנימוק השני מחליף את "תדיר קודם" ומציע רעיון אחר. "כל הקרב בגין היום..." הנמקה זו דומה להנמקה להלכות קידוש שהיין בא בגלל היום.
משנתנו והמשנה הבאה הובאו אגב הדירוג המוצע בין כהן משיח למרובה בגדים. ייתכן שעורך המשנה הכיר את התוספתא שבה עריכה אחרת של החומר התנאי שבמשנה. "משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים. ומרובה בגדים קודם למשוח מלחמה. ומשוח מלחמה קודם לסגן, וסגן קודם לראש המשמר. וראש המשמר קודם לראש בית אב, וראש בית אב קודם לאמרכל. ואמרכל קודם לגיזבר..." (פ"ב ה"י) בתוספתא מצויה ברייתא זו במסגרת חטיבה שלמה של מי קודם למי. שלוש המשניות שלנו(ו-ח) הן חלק מאותה חטיבה. היא הובאה בשל הברייתא שציטטנו. עורך המשנה הכיר אפוא את הברייתא שבתוספתא. ברם, חולית קישור קיימת גם במשנה "פר המשיח ופר העדה עומדים..." (פ"ג מ"ו), כך שאין כאן ראיה לתלות של המשנה בתוספתא. במבוא נעסוק ביחס שבין עריכת המשנה ועריכת התוספתא.