עפ”י כתב יד קופמן
כהן גדול פורם מלמטן וההדיוט מלמעלן– בתחתית הבגד הפרימה פחות ניכרת, והכהן הגדול המאבל על קרוביו רשאי לפרום בחשאי. והכהן ההדיוט, הרשאי להתאבל על קרוביו, פורם מלמעלה. לעיל ציטטנו את הספרא האומר גם הוא כמשנתנו, ומייחס את הדברים לרבי מאיר. לא ברור האם תנא קמא חולק על רבי מאיר, או שרבי מאיר מסביר את האיסור שבפי תנא קמא.
כהן גדול מקריב אונן – האיסור על האונן להקריב חוזר במקורות רבים. האונן הוא מי שמת לו מת וטרם נקבר. בעצם כל דיני אבלות אינם חלים עליו והוא איננו טמא.האונן פטור ממצוות שכן הוא עסוק בקבורה, אך איננו בהכרח טמא, אלא אם כן כבר נטמא במפורש. האונן אסור במעשר שני (מעשר שני פ"ה מי"ב; תוספתא, פ"ב ה"ח; שביעית פ"ז ה"ז), ומותר באכילת דמאי (דמאי פ"א מ"ב), שכן בווידוי המעשר נאמר במפורש "לא אכלתי באני ממנו" (דברים כ"ו, יד). חז"ל קבעו בפשטות שאונן אסור בקודש, כלומר אסור לו להקריב במקדש או לאכול מקודשים,26משנה, הוריות פ"ג מ"ה; זבחים פ"ב מ"א; מנחות פ"א מ"ב ועוד. הוא אסור גם באכילת פסחים. יש להניח שבזמן הטיפול במת הוא ייטמא, ברם, כל דיני האבלות נפסקים עם הרגל, ואם הוא לא נטמא בפועל, כלומר לא נגע במת או התקרב אליו, ניתן לצרפו למנויים על קרבן פסח (פסחים פ"ח מ"ח), ואסור באכילת ביכורים (רבי שמעון חולק – ביכורים פ"ב מ"ב) משנה זו אומרת שאונן אסור גם באכילת מעשר שני,27בבבלי פסחים לו ע"ב מחלוקת בנושא. וזו הלכה מפורשת גם במשנת מעשר שני (פ"ה מ"י). ממשנת ביכורים (פ"ב מ"ב) ניתן גם להסיק בפשטות שאונן זכאי לאכול בתרומה. כן שנינו: "אונן אסור במעשר ומותר בתרומה".28תוספתא חגיגה פ"ג ה"ג; השוו משנה שם פ"ג מ"ג. בירושלמי יבמות פ"ח ה"א, ח ע"ג, סדרת דרשות המעגנות בכתובים את הדין הידוע שאונן מותר בתרומה.
בתקופת המשנה והתלמוד הייתה אמנם הקבורה בדרך כלל פרטית והמשפחה טיפלה במת בעצמה, אך גם במצב זה ייתכן שאת העבודה הנדרשת יבצעו רק חלק מהבנים, ואחד מהם יישאר טהור. ייתכן גם שאחד מהקרובים יגיע ממרחק ולכן לא יעסוק בפועל בקבורה. יתר על כן, ממקורות מספר אנו שומעים על גוף ציבורי המטפל בקבורה. מת כזה מכונה "נמסר לרבים" (ירושלמי ברכות פ"ג ה"א, ו ע"א).29ראו ספראי, הקהילה, עמ' 68-67. במקרים מעין אלה ייתכן שהאונן לא ייטמא, ולכן אפשר לשחוט עליו את הפסח.
אם כן אונן רגיל (שאיננו כהן גדול) איננו משתתף בעבודת המקדש.
ולא אוכל– ההקרבה היא מעשה פומבי, ומצפים מהכהן הגדול להיות מעורב בעבודת המקדש בטקסים הפומביים והחגיגיים. אפילו בזמן שהוא אונן דוגמה מובהקת לכך היא עבודת יום הכיפורים, וכבר פירשנו שם (פירושנו ליומא פ"א מ"א30ראו עוד פירושננו לתמיד פ"ז מ"א.) שהכהן הגדול נמנע בדרך כלל מהשתתפות בחיי היום יום במקדש, אך נשמרה לו הזכות לעבוד מתי שירצה.אבל בזמן שהוא אונן הוא מקפיד לא להצטרף לעבודת הכהנים האינטימית שאיננה פומבית וטקסית.
בטקסים החגיגיים ציפו שיבוא בבגדי הפאר וישרה מרוחו וכבודו על הציבור. עד כאן הממד הפומבי. אבלסעודת הקורבן היא אירוע פרטי, מאחורי הקלעים, ושם הכהן הגדול חייב להימנע, ואין בכך פגיעה בהדר הציבורי. וההדיוט לא מקריב ולא אוכל – במקרה זה השיקול של הדר הציבור איננו משמעותי.
מדוע אונן איננו מקריב? כאמור אין כאן שאלה של טומאה. ונראה שהעיכוב העיקרי הוא תפישת השמחה, שמחת המצווה. האונן הוא מי שמת לו מת (אחד מהקרובים הראשוניים)וטרם נקבר. לכאורה האונן פטור ממצוות שכן הוא עסוק בקבורה, אך איננו בהכרח טמא. נראה אפוא שהאיסור איננו נובע רק מחשש הטומאה. לו זה היה החשש לא היה צריך לאמרו הרי ברור שהטמא אסור בקודש. ואם לא נטמא מותר לו להיכנס לקודש, לעבוד ולאכול ללא הגבלה. אפשר שהנימוק איננו משום טומאה אלא משום שמחה. עבודת המקדש היא שמחה, והאונן מטבעו עצב. אין זה הולם שאדם מוכה צער, ישתתף בעבודת המקדש שהיא שמחה.31רמב"ם ביכורים פ"ב מ"ב. רמב"ם מצטט מדרש שנראה כסגנון תנאי, אך איננו מוכר ממקבילות. בכלל ציפו מהאונן שיימנע מהשתתפות באירועים חברתיים, והיו אף הסתייגויות מכניסתו למקדש.32ראו פירושנו למידות פ"ב מ"ב. וראו עוד שם לחגיגה פ"ג מ"ג.או אולי יש לנסח שמצפים מהאונן לא להשתתף במעמד שיש בו שמחה המונית, שירה ומוסיקה.33רמב"ם ביכורים פ"ב מ"ב. הרמב"ם מסתמך על דרשה שסגנונה תנאי, אך היא בלתי מוכרת.אבל הכהן הגדול חייב להמשיך למלא את תפקידיו הציבוריים. לא רק ביום הכיפורים שזו חובת היום וחובתו האישית, אלא גם במועדים אחרים שבהם השתתפותו מקובלת, ותמיד רצויה.
בעל הספרא מסביר שאין האונן מביא שלמים משום ששלמים מביאים שלום, ו"מי שהוא שלום יביא שלמים, אין האונן מביא שלמים" (ספרא דבורא דנדבה, פי"ג ה"ג), וכוונתו כנראה לרעיון השמחה שהדגשנו.
בתוספתא שכבר הזכרנו ערוכות שתי המשניות במעורב:
אילו דברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט. א. פר הבא על כל המצות, ב. ופר יום הכיפורים ג. ועשירית האיפה, ד. לא פורע ולא פורם, אבל פורם הוא מלמטה, וההדיוט מלמעלה. ד. אין מיטמא בקרובים. ומצווה על הבתולה, ומוזהר באלמנה. ה. ומחזיר את הרוצח. ו. ומקריב אונן, ואינו אוכל. ז. ומקריב חלק בראש, ונוטל חלק בראש, ח. וכל עבודות יום הכיפורים אינן כשירות אלא בו. ט. ופטור על טומאת מקדש וקדשיו.
וכולן נוהגין במשיח שעבר, חוץ מיום הכיפורים, ועשירית האיפה.
וכולן נוהגין במרובה בגדים שעבר, חוץ מפר הבא על כל המצוות.
וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה, חוץ מחמשה דברים שפירש הכתוב בפרשה: לא פורם, ולא מיטמא בקרובים, ומצווה על הבתולה, ומוזהר על האלמנה, מחזיר את הרוצח, דברי ר' יהודה. וחכמ' אומרים אין מחזיר את הרוצח" (פ"ב ה"א).
בתוספתא אין חידוש לעומת המשנה, וכעינה גם ציטטנו ממדרש ספרא. בכל אחד משלושת המקורות (משנה, תוספתא, מדרש), עריכה אחרת של אותם חומרים והשוואה משוכללת יותר ויותר. בתחילה בין כהן משוח לכהן מרובה בגדים, ובין כהן גדול לכהן הדיוט, ובין שניהם למשוח מלחמה. לנגד עינינו משתכללת עריכת החומר התנאי כך שיכלול השוואות מורכבות יותר ויותר.