עפ”י כתב יד קופמן
חטאו עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו הרי אילו כהדיוט– לפני המינוי הם אנשים רגילים.12הגדולה בירושלמי למשנתנו (מז ע"א) היא היכולת האישית והזכות האישית. אבל אדם נחשב לרגיל עד שיתמנה. "אמר רבי מתניה לעולם אין הגדולה מכפרת עד שתיוודע לו גדולתו" (מז ע"א). יש בדברים נימה של סגידה לבעלי התפקידים ואמונה שזכו במינוי כמתנת אלוקים ממעל, והמינוי מוכיח את הגדולה שהייתה קיימת גם קודם. זו תפישה שונה מהתפישה הרווחת במשנה (וגם כיום בחברה הדמוקרטית) שהתפקיד והמינוי הם היוצרים את העוצמה. ועדיין צריכים הדברים ליבון. המשנה באה לשלול תפישה אחרת טבעית, שהבחירה היא מינוי אלוהי, בבחינת 'אשר קדש ידיד מבטן'.13המשפט מצוטט מתוך הברכה על המילה, והוא כמובן משמש כאן בצורה ספרותית בלבד. בעולם מקובלת הייתה הטענה שהמלך (קיסר) נבחר על ידי בורא עולם משחר ילדותו, וההיסטוריה המקרית שהביאתו לשלטון היא ביטוי לבחירה אלוהית. הכהן הגדול והנשיא אינם כן הם אנשים רגילים שבתקופת תפקידם יש להם חשיבות ציבורית ומעמד סימלי. רבי שמעון אומר אם נודע להן עד שלא נתמנו חייבין– כנראה הם חייבים להביא קורבן ככהן גדול או כנשיא. שאלמלא כן הרי הם כיחידים ואין הבדל בין רבי שמעון לרישא של המשנה. ומשניתמנו פטורין– מהכול. כנשיא וכהן גדול, פטורים משום שלא חטאו, כיחידים פטורים משום שכבר אינם כאלה. אבל גם אפשר שפטורים מפר (כמו כהן גדול ונשיא), וחייבים רק כיחיד שחטא בשגגה.
אי זה הוא הנשיא זה המלך– זו פרשנות של המשנה. יש להניח שהמניע המרכזי לכך הוא חסרונו של המלך במערכת המתוארת בספר ויקרא של נציגי ציבור שחטאו. כפשוטו המערכת המקראית מתאימה למסגרת המקרא עצמו המדברת על המסע במדבר. משה עצמו נעלה מכל חשד של טעות, ועימו או מתחתיו נשיאים, וכהן משוח בשמן (אהרון). שנאמר ועשה אחת מכל מצות ה' אלקיו – (ויקרא ד', כב). הביטוי ה' אלקיו מופיע רק לגבי הנשיא. והתנא מדייק: נשיא שאין על גביו אלא ה' אלהיו– כלומר שאין מעליו מלך. כפי שהראינו לעיל גם במשנה הקודמת וגם בפרק הקודם (מ"ו-מ"ז) זו דרשה על דרשה שכן לשון התנ"ך מבחינה בין נשיא למלך, ובספר במדבר ושמות לכל שבט יש נשיא משלו.
בתוספתא: "איזהו נשיא? נשיא ישראל ולא נשיא שבטים. נשיאי שראל, נשיא ביתדוד, זה מביא לעצמו וזה מביא לעצמו" (פ"ב ה"ב). התוספתא רואה בנשיא מנהיג לאומי אך מבחינה בינו לבין המלך, זה עצמו וזה לעצמו. התוספתא מתארת מצב ששני בעלי התפקידים פועלים יחדיו, למרות שאם מכהן מלך אין מרחב לפעילותו של נשיא.
במשנה הקודמת ראינו שהירושלמי הבין ש'הנשיא' בפרשתנו הוא הפטריארך שפעל בימי תנאים ואמוראים. גם הבבלי (יא ע"ב) הבין בפשטות ש'נשיא' הוא מעין הפטריארך בארץ ישראל. מנהיג לאומי שאיננו מלך ואיננו עצמאי. לפי הסוגיה שם רבי שואל האם הוא חייב בקרבן על שגגה כלומר האם הוא כנשיא שבספר ויקרא. התשובה הבבלית היא שיש ראש גולה בבבל, והוא הנשיא ולא השליט שביהודה. המשך הסוגיה עוסק בשאלת הכפיפות התיאורטית של הנשיא וראש הגולה אחד לשני או אחד מעל השני. הסוגיה סבלה קשות מחילופי נוסחאות שבאו להעצים את מעמדו של ראש הגולה הבבלי. לא נעסוק בסוגיה זו ונסתפק בכך שה'נשיא' שבמשנה הוא נשיא העדה היהודית שעצמאותו מוגבלת. התלמודים מציגים אותו כאילו היה מלך, שאין אדם על גביו. זו עדות לתודעה של עוצמה ואוטונומיה. בפועל המציאות הייתה שונה הנשיא, וראשי הגולה שניהם היו כפופים לקיסרים. זה לקיסר הרומי וזה למלך הפרסי.
על השאלה למה התכוונה המשנה במונח 'נשיא', איננו יודעים לענות והצגנוה לעיל.