עפ”י כתב יד קופמן
הורה כהן משיח– כהן משיח הוא הכהן הגדול. נעסוק בפירוט יתר במונח להלן. לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר– בפרשה בויקרא כמה סעיפים המונים את החוטאים בשגגה. הסדר הוא: 1. כהן משיח החוטא, 2. ציבור, 3. נשיא, 4. יחיד. הפרק הראשון עסק בציבור (ופורש שהכוונה לבית דין), והמשנה הזאת עוסקת בסעיף הראשון בתורה בכהן משיח, הוא כהן גדול. אפשר שהקדמת הדיון בבית דין שוגג נועדה להדגיש ש'ציבור' מיוצג בפועל על ידי בית דין ולא על ידי כהן, הייצוג הרגיל של ציבור הוא בית דין, וכהן מייצג אותו פחות. מכל מקום צריך שתהא הוראה ועשייה.1הבבלי (ו ע"א) מקשה "פשיטא" והשאלה ממוקדת במצב השוגג שכן עצם דין כהן משיח הוא חידוש (שטינפלד, הוראת כהן גדול). אבל השאלה טכנית בלבד. המשנה היא משנה ריבועית ובמשניות כאלו מבחינה סגנונית יש להביא את כל המקרים: 1. שוגג שוגג, 2. שוגג מזיד, 3. מזיד שוגג, 4. מזיד מזיד. שוגג ועשה מזיד– טעה בשוגג, בדבר ההלכה. וידע השומע שטעה, וחטא במזיד. מזיד ועשה שוגג– או שהורה במזיד טעות, אבל את העשייה עצמה עשה בטעות או במזיד2אם הורה במזיד טעות, ועשה במזיד את אותה טעות הרי זה חטא במזיד לכל דבר ואין לו כפרה בקורבן. ואין מביאים חטאת אלא על שוגג. פטור– חייב רק במקרה שהורה בשוגג (טעות) ועשה בשוגג (על סמך אותה טעות). שהוריית כהן משיח לעצמו הוריית בית דין על הציבור – בסוף הפרק הקודם נקבע שגם ההוראה וגם העשייה צריכים להיות בשוגג. כלומר שהעשייה היא במגמה לבצע את פסק ההלכה. ופסק ההלכה שגוי בשוגג. דיני הציבור (הקורבן שהם מביאים) כדיני כהן משיח. אלא שהוא איננו מחייב את הציבור לא בהוראתו ולא בעשייתו. הדגש במשנה הוא שהוראת כהן גדול לעצמו גוררת קורבן כהוראת בית דין. הלכה זו מעניקה לכהן הגדול מעמד וסמכות דתית יותר מאשר אדם אחר. לכאורה היא כמו הוראת בית דין. אך המשנה מגבילה וקובעת שכהן משיח אמנם אינו אדם פרטי, דינו כציבור, אבל הוראתו איננה מחייבת את הציבור. כפי שראינו במשניות א,ד בפרק הקודם, גם בית הדין איננו 'מחייב' את הציבור. אבל הוא נתפש כמורה דרך לכול. לא כן הכהן המשיח. הוא פרט נכבד, אך לא מורה דרך לעם.
המילה 'לעצמו' חוזרת פעמיים, ולכאורה מיותרת, שהרי אם עשה את המעשה אין כל משמעות לכך שהורה לעצמו. אין בין 'הורה לעצמו' לבין 'עשה' כל הבדל. יתר על כן במשנה ב מדובר על "הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו". אם כן הורה לעצמו משמעו הורה בציבור על דבר שהוא חייב בו אולי בענייני עבודתו בבית המקדש, ואולי גם בנושאים אחרים. אם אכן ראו חכמים לפניהם את הכהן הגדול של ימיהם (להלן) הרי שעולה שכוונת המשנה למקרים שהכהן הגדול הורה על טעות. בעניין של עבודתו.3כנגד שטיינפלד, הוראת כהן גדול.
בעניין זה המשנה כנראה ריאלית לחלוטין. בימי בית שני הכהן הגדול הוא מנהיג האוטונומיה היהודית ראש הסנהדרין, ומנהיג דתי. בדרך כלל הכהנים הגדולים היו צדוקים, או לפחות לא היו פרושים.4דנו בכך בהרחבה, בעקבות חוקרים קודמים, במבוא למסכת סנהדרין.בימי החשמונאים הכהנים הגדולים היו גם המלך (או להיפך המלך שימש ככהן גדול).
צדוקים נחלקו עם פרושים בענייני מקדש, למשל בטהרת השוחט פרה אדומה. הכהן הגדול הורה לעצמו כלומר קבע את סדרי עבודה ב'טעות' כלומר שלא כעמדת הפרושים, או שהדליק את הקטורת ביום הכיפורים בתוך קודש הקודשים ולא בחוץ כדרישות ההלכה הפרושית (פירושנו ליומא פ"ה מ"א).זהו הורה לעצמו. בדרך זו נמנעת המשנה מלייחס לכהן הגדול מעמד של מורה הלכות לציבור. המשנה היא פולמוסית ומדברת כנגד הסמכויות שהכהנים בכלל והכהן הגדול בפרט, ייחס לעצמו. מעמדו המרכזי של הכהן הגדול, בתחום חיי הדת ובתחומים אחרים, היה קיים בחברה, וחכמים באים למזער את סמכותו ותפקידו, תוך שהם מודים במעמדו הנישא מעם. הוא בכל זאת לא אדם מן השורה.
כך גם המשנה הבאה מתייחסת למצבים של הוראת הכהן, אבל נמנעת מלהציג את המקרה הרגיל שהכהן הגדול הורה בהלכה לשיטתו. כך מייחסת המשנהלכהן הגדול של ימיהן מעמד מופחת ממה שהיה לו במציאות, (או לפחות לפי תפישת הצדוקים). הדבר מצטרף לכינוי נעדר הכבוד 'מרובה בגדים'.
הכהן המשיח
הכהן המשיח מופיע בתורה פעמיים. פעם בהקשר שלנו. ופעם בהקשר למנחת הכהן המשיח הקרבה דבר יום ביומו (ויקרא ו' טו5משנה, זבחים פ"ד מ"ג; פ"י מ"ח; מנחות פ"ג מ"ב ועוד.), בהמשך הפרק ברור שחז"ל מבינים שהכהן המשיח הוא הכהן הגדול. זו פרשנות סבירה אך לא הכרחית, שכן לפי ההלכה כל הכהנים נמשחו לפני מילוי תפקידם, וחוץ מזה אין משיחה למינוי כהן גדול, אלא רק למלך. וכן הבינו חז"ל בדיני זבחים בדברם על מנחת הכהן המשיח שהיא מנחת הכהן הגדול: "ותנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת, שתהא מנחתו קריבה משל צבור. רבי יהודה אומר משל יורשין ושלימה היתה קריבה" (שקלים פ"ז מ"י). וכן: "מנחת כהן גדול שלא קרב חציה בבקר תקרב כולה בין הערבים חובת בין הערבים" (תוספתא מנחות פ"ז ה"ב, מהד' צוקרמאנדל 521; וכעינו שם הי"ד, עמ' 522 ועוד).
להלן פ"ג מ"ד נחזור לשאלה זו, ושם נראה שהמשנה מציעה פירוש מצומצם בהרבה לכהן המשיח. פירוש שבו כל השאלה של הוריית כהן גדול נעלמת מחיי המציאות (של ימי בית שני) ולא בכך דיברה התורה.6ראו עוד שטינפלד, כהן משיח.
לדעתנו זו דרכה של משנה לנהל פולמוס עדין נגד הכהנים ונגד המסורת הידועה שהכהן הגדול ניהל את עם ישראל בדרכו ה'כיתתית' הפסולה.
המשנה מדברת על עשייה והוראה של כהן גדול. התורה לעומת זאת מדברת רק בעשייה. כל הרעיון של הוריית (הוראת) כהן גדול איננו מקראי. הניסוח המקראי הוא "אשר כהן משיח יחטא" וכפשוטו זה מעשה בלבד. כל העיסוק בהוראה שלו בא מתוך הפרשנות המרחיבה שגם בית הדין חטאו בהורייה, ולא דווקא בעשיה של עצמו, אלא בעשייה של אחרים.
ברם, הבנה מדרשית זו נתקלת בבעיה של היתכנות בעולם האוטופיות עצמו. לפי תפישתם של חכמים הכהן הגדול איננו בר הורייה. הוא איננו פוסק. לכל היותר הוא אחד מבית הדין הגדול שמותר לו להשתתף בישיבות בית הדין [(סנהדרין) = סנהדרין פ"ב מ"א]. עד כאן במישור האוטופי במציאות של בית שני הכהן הגדול עמד בראש בית הדין,7ראו המבוא למסכת סנהדרין. יהא כינויו אשר יהא, והנהיגו. זה גם המבנה המשתמע במפורש מהפרשה בדברים י"ז, העוסקת בהוראה של הכהן הגדול והשופט. ולכאורה זה המקרה של הורה כהן משיח. ברם לפי פרשנותם (המגמתית וה'מגויסת') של כלל מקורות חז"ל, הכהן הנזכר שם איננו הדמות המרכזית בפרשה. המרכז הוא בית הדין הגדול שלכל היותר רצוי שיהיו בו גם כהנים.8ראו פירושנו לסנהדרין פי"א מ"ג. אין זה פרט דרשני מסוים שאפשר גם להימנע מלהיזקק לו. אלא מוטיב מרכזי בספרות חז"ל, אם תרצו זה בסיס הלגיטימציה העצמית של חכמים.
חכמים תופשים עצמם כאותו בית דין מרכזי קדמון. בית הדין שלהם הוא בית הדין הגדול שבספר דברים. גם כל הפרשנות של הלכות זקן ממרא9ראו פירושנו לסנהדרין פי"א, והסיכום שם בסוף משנה ג.מבוססת על פרשנות זו. בעניין זה הלכות זקן ממרא הם רק סעיף קיצוני שדרכו מתבטאת סמכותם של חכמים. על הזיקה של רעיון עוצמת בית הדין, לעניין זקן ממרא משנתנו חולקת ועסקנו בכך גם בפירוש למסכת סנהדרין (פי"א מ"א) וגם בפירושנו לעיל פ"א מ"א. אבל רעיון מרכזיותו של בית הדין הגדול, וסמכותם של חכמים נותר עומד. גם במשנתנו וגם במשניות זקן ממרא. זה היה יסוד המחשבה הפרושית, ויסוד מרכזי בעולמם של חכמים וקשה לתאר דיון של חכמים במנותק מתפישה זו של סמכות.
עם זאת למרות שחכמים מציגים תדמית של בית דין גדול שהיה בעבר, הרי בכל המקורות הכהן הגדול איננו חלק ממנו. זאת בניגוד למשתמע מהמבנה החברתי של התקופה וממקורות חוץ רבניים.10ראו המבוא למסכת סנהדרין.
מעתה מספר אפשרויות להבנת האוטופיה של משנתנו.
א. משנתנו משקפת מציאות היסטורית מסוף ימי בית שני, שבה בפועל בית הדין הגדול נוהל בידי הצדוקים והכהן הגדול. פרושים בזמנם, וחז"ל אחריהם, ראו במציאות כזאת עיוות ושאפו להחליפו.11הרצון להחליף את המשטר עולה בסדרת דרשות המדברות על העברת העוצמה של ההוראה ושל קביעת ההלכה ליודעי תורה במקום לבעלי הייחוס. עמדנו על כך בנספח למסכת שקלים (בעקבות חוקרים קודמיםכגון בר אילן, כהנים; בן ציון, פולמוס; קימלמן, כהנים ועוד). דוגמה בולטת לאתוס זה ראו במגילת תענית, נעם, מגילת תענית, עמ' 224-223. דוגמה להצלחה זמנית של שינוי כזה (התפטרות הצדוקים והפיכת בית הדין לפרושי)מתוארת בסכוליון למגילת תענית (כד באב).12נעם, מגילת תענית, עמ' 224-223. אז הצליח שמעון בן שטח לטהר את הסנהדרין, ולסלק את הצדוקים. היהזה כנראה בעת ששלומציון מלכה על ישראל. בתקופה זו של עשר שנים המלכה לא הייתה צדוקית,13ספק אם הייתה ממש פרושית, אך ההטיה הצדוקית של המלך נעלמה. בנה ששימש כהן גדול נשאר צדוקי. והפרושים ניצלו את הדבר. ייתכן שאכן המדרש הזה משקף מציאות ולא רק תקווה, אבל גם אם כך זו הייתה מציאות זמנית.
ב. המשנה צמודה לפשט הפסוקים ומתעלמת מההשלכות הדתיות והיסטוריות של פרשנות פשט זו.
נראה לנו לשלול את הפרשנות השנייה מכל וכל. הדרשה של חז"ל מתוחכמת ופשט הכתוב לא היה גורם להם לתאר את הכהנים הגדולים כמורי ההלכה. נראה אפוא שמשנתנו משמרת מצב היסטורי שהיה לצנינים בעיני חכמים, אך היה קיים במציאות. בדרך כלל חז"ל מתארים עצמם כמורי המקדש ומנהיגי העם וכאן מבצבצת המציאות שנגדה נלחמו, בין השאר על ידי השכחת העבר שבו הכהנים הנהיגו את העם.
זאת ועוד. ניתן היה לקיים ולחזק את פשט הכתוב. כהן משיח שחטא הוא מי שעשה מעשה בשגגה. ואז דינו כיחיד, אך בגלל חשיבותו הוא נחשב לציבור כמו הנשיא המופיע גם הוא באותה פרשה בויקרא ד'. בכך נמצאו חכמים 'מודים' במעמדו הציבורי החשוב, ומתנכרים לתפקידו כמורה הלכה. במקרה כזה לא היו קובעים שדין כהן משיח כהוריית בית דין, כאמור במשנתנו, אלא כמעשה יחיד השונה מיחיד רגיל. מבחינת התורה פירוש כזה אפשרי, ואפילו סביר יותר מאשר הפירוש שמדובר בהוריית כהן משיח, הרי שהתורה איננה מזכירה את ההורייה כלל. נראה שאכן חכמים הכירו את המציאות של הוריית כהן גדול, התנגדו לה מבחינה תיאולוגית, אך הכירו אותה כאילוץ מציאותי (מגונה כשלעצמו). חז"ל מצניעים את הרקע ההיסטורי אך הוא מבצבץ מתוך הכתובים.
בספרות האמוראית גם התחבטו בפרשה, מה לכהן ולהורייה? הירושלמי (מו ע"ג) מציע שלוש פרשנויות. הם שוללים את האפשרות שהמשיח פעל באופן אישי לפי הוראת בית דין, אך יש המציעים שהכהן הגדול אכן הורה, אבל הוא הורה מתוך עיונו ושותפותו בבית המדרש "והוא שיהא יודע לישא וליתן בהלכה. דלא כן מהנן אמרין: ויש שוטים מורין?" העולם מתחלק למורים ולשוטים והכהן הנדון שייך לתלמידי חכמים, אבל הוא איננו תלמיד חכם רגיל, וגם לא ראש בית הדין. אלא בעצם במעמד מיוחד. האפשרות השלישית המובאת ראשונה היא שאכן הכהן הגדול מורה, כפי שאכן משתמע מהפרשנות ההיסטורית למשנה. כנראה היו אמוראים שעדיין זכרו מצב כזה, למרות שהמציאות השתנתה.
את התמונה הכללית סיכמנו במבוא לסנהדרין.