עפ”י כתב יד קופמן
הורו בית דין וידעו שטעו חזרו בו – בהן. התקיים מעמד של חזרה. בניגוד למשנה א ההיבט המוסדי מודגש. אין מדובר ב'אמת' מוחלטת הקיימת אי שם (במחשבתו של היחיד), אלא בהחלטה של מוסד מחייב. משנה ב מציגה עמדה שונה ממשנה א בנושא טיבה של הסמכות.
אם כן בית הדין טעו בשגגה וחייבים קורבן חטאת של ציבור. בן דוד עסק רבות במשנה והדגיש שבית הדין חייבים קורבן למרות שלא עשו מעשה.30בן דוד, הוריות, עמ' 33 ואילך; עמ' 85 ואילך. ואכן אם מבינים אנו את המונח 'הורו' שבמשנה א ובכל הפרק, שהמונח 'הוראה' משמעו החלטה מיוחדת בכך שהיא הנחיה למעשה, הרי לא נדרש שייכתב שנעשה מעשה, זו משמעות ההוראה, ובוודאי שהיו יחידים רבים שעשו אותה. העשייה היא בדרך כלל של יחיד ולא של הציבור (בוודאי שבית הדין כגוף איננו יכול לעשות). ברם אם נפרש את המונח הוראה כלימוד באופן כללי, הרי שהיעדר ההגדרה שמישהו עשה כבית הדין, היא משמעותית. המשנה קובעת שבית הדין אחראי על החלטותיו, ואם טעה עליו לכפר על החטא. זאת גם אם החלטותיו נשארו בגדר דיבור, ללא מעשה. למרות שבדרך כלל עד שאין מעשה ממש אין עוון, ואין קורבן על לאו שאין בו מעשה. בית דין שונה בכך, שכן בית דין דיבורו הוא בבחינת עשייה.
גם במשנתנו מדגישה המשנה, כמו משנה א שבית הדין הוא 'בשר ודם', הם עלולים לטעות וצריכים לכפר על כך. ומצד שני ההכרעה שהם טעו מסורה לידיהם. זה הליך בעייתי שבו בית הדין נותר בעל סמכות אך דן בנושא פעם שנייה. במשנתנו אין 'אמת אובייקטיבית' אלא שינוי בדעת בית הדין. עתה מבינים אנו מדוע מתפרשת משנה א ב'מצוות התורה' בטעות קרדינלית ולא בטעות בשיקול דעת.
זאת ועוד מדוע אין המשנה מתייחסת לטיב הטעות. ניתן להבין ממנה שכל טעות מחייבת קורבן. כפי שהבאנו במשנה הקודמת, המשנה הבאה, התוספתא והתלמודים מפרשים שהטעות הייתה רק בנושאים מיוחדים. גדולים אך כאלה שאינם 'כפירה' של ממש.
גם במשנה זו אם נפרש את המשנה כמתייחסת לבית הדין (הסנהדרין) שנשלטה על ידי הצדוקים המשנה מקבלת משמעות מובנת. חכמים מתריסים נגד הסנהדרין שהם טועים וחייבים קורבן על טעותם.
המשנה מתריסה נגד בית הדין, אך מודה שאין גורם מעליהם. רק הם יכולים לחזור בהם (וצריכים לחזור בהם). מעניין שלבית הדין הגדול יש הזדמנות לחזור בו ואין מניעה לכך שאותו נושא יובא בשנית. זו למרות שבמשפט העברי קיימת מסורת ברורה של סופיות הדיון. אי אפשר להחזיר נושא לדיון אלא במקרים חריגים.31לפי תפישת המשפט העברי קיימת סופיות הדיון. משהחליט בית דין בנושא כלשהו אין לבית דין אחר לעסוק בנושא, אלא במקרים מיוחדים תיאורטיים. כיצד בכלל מתקיים דיון נוסף בעניין?
בספרא (פרשתא ז ה"ג, כא ע"ג) שכבר ציטטנו לעיל ובה מופיעה הרישא של משנה א נאמר "ורבי שמעון מוסיף הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהם בין משהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן, והלך היחיד ועשה על פיהם הרי זה פטור, ורבי מאיר מחייב, ורבי אליעזר32מן הסתם החולק עם רבי מאיר הוא רבי אלעזר. אומר ספק, סומכוס אומר 'תלוי בעשותה' התולה בעצמו חייב התולה בבית דין פטור כיצד הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו או שהיה תלמיד ותיק יושב לפניהם וראוי להוראה כשמעון בן עזאי והלך ועשה על פיהם יכול יהיה פטור תלמוד לומר בעשותה התולה בעצמו חייב" (דבורא דחובה פרשה ז ה"ג-ה"ה, כא ע"ג-ע"ד). אם כן משנתנו (משנה ב) היא כרבי שמעון ויש דעה שחייב. כך גם בבבלי (דברי שמואל להלן).
דנו במדרש בפירוש המשנה הקודמת וראינו שניתן לפרש שרבי מאיר ורבי אלעזר מתייחסים לדברי רבי שמעון ורבי שמעון מתייחס למה שלפניו שהוא הרישא שלהמשנה הראשונה, כלומר ליחיד שאיננו מבין (איננו 'תלמיד'). רבי מאיר סבור שמכיוון שבית הדין חזר בו, היחיד חייב (תליתו בבית דין היא טעות משום שבית הדין חזר בו). ורבי אלעזר מתלבט בעניין. הצענו גם פירוש אחר שרבי מאיר ורבי אלעזר מדברים על משנה א'. ואם כך אין לנו במדרש מי שחולק על משנה ב.
דברי סומכוס עומדים לעצמם, זהים עם הכלל שבמשנה א.
המשפט הראשון בספרא הוא דרשה כללית והמשפט השני זהה למשנתנו ומסביר את הכלל, אגב חזרה על המשפט הראשון. ברור למדי שהעורך הרכיב מקורות שונים. האחד כלל את הדרשה והשני את הפירוט. משנתנו מובאת33לא ניכנס כאן לשאלה מי המקור להלכה המשנה או המדרש. ומסקנת המדרש זהה למשנתנו. רבי שמעון "מוסיף" את ההלכה של משנה ב.
בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן – בינתיים ללא קשר לקורבנם והלך ועשה על פיהם– עשה פלוני כהכרעתם הראשונית, מתוך שסמך על החלטתם הראשונה. לא ברור האם אותו פלוני ידע שבית הדין חזרו בהם, או שלא ידע על הכרעתם השנייה. לדעתנו ברור שהמעשה של היחיד נעשה לאחר שבית הדין חזרו בהם, והיחיד לא ידע על כך, אחרת זה המקרה של משנה א. רבי שמעון פוטר34הנוסחאות במשנה ברורות, רבי שמעון פוטר. אבל ראו עוד בבלי שבת צג ע"א ששם רבי שמעון מחייב והראשונים ניסו לפשר. הרמב"ן מפרש: "ור"ש לטעמי' דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. איכא דקשיא ליה והא תנן במס' הוריות הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן והלך היחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר, ר"א אומר ספק? וה"ר משה ברבי יוסף ז"ל תירץ דהתם איכא כפרה הכא ליכא כפרה. ואחרים תירצו דשאני התם כיון דחזרו בהם". תירוצו של רבי משה מעניין. על החטא צריכה לבוא כפרה. בית הדין בוודאי פטורים שכן חזרו בהם. לכן האשמה מוטלת על היחיד. והרשב"א בחידושיו (שבת צג ע"א) כתב: "רש"י ז"ל גריס רבי שמעון לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת בית דין חייב. ואין הגירסא מחוורת" וחזר על דברי רמב"ן. ותימה למה לא הניחו את משנה ב ושאלו ממשנה א. שם אמנם אין מופיע שמו של רבי שמעון, אך דבריו שם סותרים את כל הדעות האחרות. – משום שתלה דעתו בדעת בית דין. אמנם בית הדין חזר בו, אך הוא סמך על מה ששמע ונהג לפי מה ששמע. יתר על כן, אם היחיד לא ידע יש להקל עליו, למרות שסתם אדם שאיננו יודע את ההלכה חייב בקורבן שוגג. רבי שמעון אינו מבחין בין מצב שהיחיד ידע על החזרה לבין שלא ידע. ואולי פשוט לו שהיחיד לא ידע על חזרת בית הדין, שאם לא כן הוא מזיד שפעל גם נגד ההלכה, וגם נגד בית הדין. או שלא האמין למה ששמע. ואולי רבי שמעון מדבר ביחיד שידע שבית הדין חזרו בהם, אך הוא ממשיך את הקו של הסיפא במשנה א, שהיחיד מחליט מדעתו וסומך על הדעה הראשונה של בית הדין, ובוחר להתעלם מהדעה השנייה. בבחינת 'מי יודע למה להאמין'. ליחיד זה יש מעין ידיעה עצמית. רבי אליעזר אומר ספק – ספק קורבן. ספק אם מצב כזה נחשב לתלוי בדעת בית דין או לעשייה עצמאית. הוא אמנם חשב שהוא תלוי בדעת בית דין. אך זו טעות (שגגה) ובעצם הוא עשה על דעת עצמו, ואפילו בניגוד לבית דין.
המשנה מלמדת אגב אורחא שבית הדין עצמו חייב להקריב קורבן על טעותו. המשנה מבליעה את החידוש שבדבר ומציגה אותו כבדרך אגב. אבל משפט זה חשוב משתי סיבות. האחת משום ששתי המשניות הבאות דנות בו ומפרטות אותו (לפחות לפי אחד הפירושים להלן) יתר על כן זה חידוש גדול. התורה קובעת שציבור מביא קורבן על טעות ציבורית. אבל המסקנה שבית הדין הוא הנחשב ל'ציבור' והוא לא רק בעל סמכות (משנה א) אלא גם נושא באחריות, הוא חידוש עקרוני חשוב. אבל חידוש זה כבר ברור לחכמים וכל המשנה נבנית על גביו.
בספרא שציטטנו לעיל נוספות עמדות שאינן במשנה.
אי זה הוא ספק –מהו המונח בו השתמש רבי אלעזר? המשנה מבינה ש'ספק' משמעו שהדין תלוי בטיב המקרה. זה שימוש מיוחד במונח 'ספק'. בדרך כלל במשניות, ברייתות ובדברי אמוראים 'ספק' הוא מצב לעצמו שיש לו הלכות. כך למשל 'ספק קורבנות' להקל.35ראו טהרות פ"ד מ"ז ומי"ג ופירושנו להן. ממשנה יג מתברר שאין כאן פטור גורף מקורבן אלא קורבן פחוּת. חטא בשוגג מחייב לעתים אשם תלוי. לא נעסוק בזה כאן שכן אין זה הדין במשנה שלנו. במקרה רגיל של ספק, האם חייב בקורבן או לא, מביא החוטא אשם תלוי (יבמות פ"ד מ"ב; כריתות פ"ד מ"א). הדוגמה לכך במשנה הוא מצב שהאישה איננה יודעת כמה קרבנות עליה להקריב. "ספק קרבנות – האשה שיש עליה ספק חמש לידות, וספק חמש זיבות. מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה" (טהרות פ"ד מי"ג36וראו שם משנה א ופירושנו לה. ).לעומת זאת במשנתנו המונח 'ספק' בא במשמעות של 'במה דברים אמורים', 'אימתי'. 'ספק' במשנה הוא 'תלוי'. וכן: "אמר ר' יוסה, אבטילס העיד משם חמשה זקנים, שספק העירוב כשר. אי זהו ספק העירוב כשר? עירב בתרומה ספק מבעוד יום ניטמא, ספק משחשיכה ניטמא. עירב בפירות, ספק מבעוד יום נתקנו, ספק משחשיכה נתקנו. עירובו עירוב" (תוספתא עירובין פ"ב הט"ז).
ישב לו בתוך ביתו – האדם שעליו מדובר נשאר בביתו וסביבתו. חייב – בקורבן משום שכשם ששמע על הפסק הראשון כך אמור היה לשמוע על הפסק השני. הלך לו– אותו אדם למדינת הים – פטור מפני שלא היה יכול היה לשמוע שבית הדין חזרו בהם. הווה אומר המשנה סבורה שעל המציית לבית הדין להתעדכן ולעשות מאמץ מכוון לשם כך. אין הוא יכול לסמוך על מה ששמע בעבר, ועליו לקבל תשובה עדכנית לשאלתו. אמר לו רבי עקיבה מודה [רואה] אני בזה– למי שהלך למדינת הים. משפט זה של רבי עקיבא חל על אחד מצדדי הספק הקודמים. לפי ההמשך הוא חל על מי שהלך למדינת הים. ורבי עקיבא מצטרף לתנא קמא שפטור, אך פחות בטוח בפסיקה זו. שהוא קרוב לפטור מן החובה – התנא הראשון אומר שפטור (כלומר במקרה שהאדם עזב את ביתו ולא שמע את העדכון). ורבי עקיבא סובר שבמקרה זה קרוב לפטור, שכן הוא שמע בעבר שמותר, ולא שמע על השינוי. אבל אין זה פטור מוחלט משום שאי ידיעה איננה פוטרת מחובת קורבן. האיש חשב שמותר ושזו דעת בית דין, וזה שוגג רגיל וחייב בקורבן. רבי עקיבא מטיל על כל אדם חובת בירור והתעדכנות. וכפי שאמרנו קודם הוא לא חייב להיות בעל דעה עצמית אך חייב לברר דעת בית הדין. וסבור שאי הידיעה אינהפוטרת מקורבן, וגם אם, מבחינה אובייקטיבית, לא יכול היה להתעדכן, איננו פטור לחלוטין, אלא במעמד של ספק ה"קרוב לפטור".
קרוב לפטור הוא מונח יחידאי במשנה, ודומה בכך ל'ספק' אלא שלמשמעות של המילה 'ספק' מצאנו מקבילות.
אמר לו בן עזיי מה שנה זה מן היושב בביתו – אם אי ידיעה יוצרת שוגג, ושוגג שלא יכול היה לברר את הדין, פטור. אזי גם היושב בביתו, לא שמע ששינו את הדין, וצריך להיות פטור. שהיושב בביתו איפשר– אפשר היה לו שישמע – הייתה לו אפשרות לשמוע ועליו חובת התעדכנות. או בלשון אחרת אי הידיעה איננה פוטרת. וזה – שעזב את ביתו ונסע רחוק לא היה איפשר לו שישמע– ואי האפשרות ללמוד ולהתעדכן פוטרת אותו. ייתכן שבן עזאי שאל והעורך (רבי עקיבא) משיב לו. ואפשר שהשאלה והתשובה הן המסורת המיוחסת לבן עזאי, הוא שואל והוא גם המשיב.
כל ההמשך מ"ישב בתוך ביתו" הוא חזרה על הרישא תוך פירוט המקרים. דומה שהמשפטים הללו מסבירים את דברי רבי אליעזר. 'ספק' אין דין אחיד אלא תלוי הדבר במקרה המדובר. אם כך רבי אליעזר אינו בין זמנם של רבי שמעון ורבי מאיר, אלא רבי אליעזר בן הורקנוס שאל דבריו מתייחס רבי עקיבא.
המשנה והספרא
המסורת בספרא שונה בכך שיש בה עמדה נוספת של רבי מאיר. לעומת זאת חסר בה ההסבר מהו הספק. לפיכך נראה שהמשנה והספרא השתמשו שניהם במקור קדום שלישי, שעורך המשנה הוסיף לו הסבר (איזהו ספק?).כן נוספו דברי רבי עקיבא ואף דברי בן עזאי. במקור הקדום נכללו דברי דור אושה, והעורך במשנה הוסיף את המסורת הקדומה מדור יבנה. יתר על כן מהספרא ברור ש"זה הכלל" של משנה א הם דברי סומכוס, והם עומדים לעצמם ללא תלות במציעתא של משנה א.
המשנה מתארת ביבושת את עקרונות היסוד הנדרשים מאדם בישראל. אגב דין נדיר זה של הבאת קורבן על שגגה מתברר האתוס הנדרש מסתם אדם בישראל. עליו לדעת הלכות, להתמצא בפסקי בית דין. להיות מעודכן ולהבין. לא מופיעה דרישה שישאל כל פעם שאלה. אם איננו יודע את ההלכה הוא שואל, אבל אין חובה לשאול, יש חובה להיות מעודכן. שוגג הוא מצב של אשמה פחותה. פחותה מזדון, אבל איננה פוטרת מעשיית כל מאמץ לבירור הדין, וקיום אורח חיים כזה של התעדכנות מתמדת. קרוב להניח שבפועל ידיעת התורה לא רווחה עד כדי כך. במקביל מעניקה המשנה אוטונומיה ליודע. עליו להחליט על דרכו. העיצוב הספרותי מקשר את שני המרכיבים הללו. לאדם יש אוטונומיה בתנאי שידע. אוטונומיה זו מחייבת לדעת, ללמוד ולהתעדכן. בין השיטים שומעים אנו שקורבן איננו עונש. הוא פרס לאדם היודע. המשנה איננה ממליצה על אדם להחביא את דעתו ולהיות מה שמכונה בסלנג של היום 'ראש קטן'. מכיוון שהקו המרכזי בספרות חז"ל מחייב ללמוד, הרי שהבאת הקורבן לא יכולה להיתפש כעונש, או כחטא הדורש כפרה. להיפך זה פרס לאדם היודע שהוא אחראי על עצמו, על מעשיו ומחדליו, על זכותו ועל מה שעשה לחובתו. הפרס הוא היכולת לכפרה על עצמו בדרכי הכפרה שנקבעו.