חצר שניפרצה – בנוסח הדפוסים נוסף "לרשות הרבים"18נמצא ב- דפוס וילנא, דו, דש., ומשפט זה חסר בכל עדי הנוסח הקדומים. אין הבדל להיכן נפרצה החצר, והתוספת "לרשות הרבים" נגררת מהמשנה הקודמת. משתי רוחותיה וכן בית שניפרץ משתי רוחותיו – כוונת המשנה ברורה: המדובר בחצר שבגלל הפרצה חדלה מלהיות חצר. כפי שנראה במשנה הבאה אלו שתי שיטות הלכתיות. לרבי יהודה חצר שיש בה שתי דפנות מטלטלים בתוכה (אם הותקן עירוב מבעוד יום כמובן), וכן מטלטלים בבית שיש בו שתי דפנות. אבל לחכמים התנאי הוא שלושה קירות, כמו בסוכה (לעיל, פ"א מ"א). לשיטת רבי יהודה המדובר בחצר שנפרצו בה שתי צלעות מאונכות זו לזו, כלומר שניטלה קרן הזווית, ואילו לחכמים די אם ניטלו שני קירות כלשהם. כך כנראה פירש הירושלמי: "בשניטלו ראשי זויות" (כה ע"ג). במצב זה החצר אסורה בטלטול לדעת הכול. אין טעם לפרש את משנתנו דווקא נגד רבי יהודה, כלומר שניטלו שני קירות מקבילים, אם כי מובן שייתכן שהתנא של משנתנו אינו רבי יהודה. רבי יהודה מופיע בהמשך כבעל המימרה, אך נראה להלן שחילופי נוסח בדבר.
בתלמוד הבבלי מובאים שני פירושים: רב מפרש שאכן ניטלו שני קירות בקרן זווית; כך ברור שהפרצה אינה פתח, אלא ביטול של החצר (צד ע"א-ע"ב). הקושי בפירוש זה הוא שאם כך הוא לא היה צריך לדבר על "נפרצה משתי רוחות" אלא על מקרה שהפתח גדול מעשר אמות. שמואל מפרש שהמקרה של חצר נוסח לפי המקרה של הבית, ושם מדובר במקרה שנפרץ הבית משתי צלעות מאונכות (קרן זווית), כמו שפירשו בירושלמי. נראה שהבבלי (רב) הכיר את מילות ההסבר של הירושלמי, אך התקשה מדוע יש צורך בפירוש; לבבלי היה ברור שהמשנה היא כדעת חכמים, ואם כן אין זה משנה אילו קירות נפרצו, על כן הסב את הסבר הירושלמי לעניין אחר במקצת. לעומת זאת שמואל והירושלמי פירשו את משנתנו כך שתתאים גם לרבי יהודה.
וכן מבואי שניטלה קורתו – בנוסח דפוס וילנא ודפוס אוקספורד (א) "קורותיו", אבל בכל כתבי היד, כולל הבבליים, "קורתו", ביחיד, ואכן להכשר מבוי יש צורך רק בקורה אחת, או לחייו – להכשר מבוי צריך לחי וקורה (לדעת בית שמאי), ולדעת בית הלל או לחי או קורה, ולדעת רבי אליעזר שני לחיים (לעיל, פ"א מ"ב). ברוב כתבי היד כתוב "לחיו", ביחיד; הנוסח "לחייו" (ברבים) נמצא בכתב יד קופמן ובכתבי יד נוספים19א, דו, כ, ל, רא, ל5 ,מגאד, מגק, מפי, ל14, מגקא, מל, מנ, מפ, מיל, מרג, ת3 ,מדק. בעל מלאכת שלמה אסף כמה גרסאות ראשונים למשפט זה. כמובן הבעיה היא שלעתים אף נוסחאות דברי הראשונים שונות מעד נוסח אחד למשנהו.. נוסח זה במשנה הוא לדעת בית הלל, שכן לפי רבי אליעזר די אם ניטל לחי אחד כדי לפסול את המבוי, ולדעת בית שמאי די אם ניטלו הלחיים או הקורה. משפט זה מצוטט גם בתלמוד הבבלי לעיל (יז ע"א), והרא"ש מעיד "ורש"י נקד בפירושין שבכתב ידו קורתו או לחיו ביחיד", אך הרא"ש עצמו גרס "קורותיו" ו"לחייו", וכן גרסו ראשונים כרי"ד ואחרים. מן הראוי להעיר כי המפרשים התייחסו לקורה או ללחי כאל התקן הלכתי, ולכן תמהו למה צריך שתי לחיים. ברם ייתכן שהקורות והלחיים נועדו להסדרת המבוי עצמו, ללא קשר להלכות עירוב. זהו סתם מבוי שיש לו פתח בנוי. על כן באה המשנה להדגיש שכל הבעיה מתחילה רק אם ניטלו כל הקורות או שתי הלחיים, כי אם נותרה לחי אחת או קורה הרי ניתן לערב במבוי. כבר אמרנו לעיל כי בעיירות בארץ נמצאו מבואות עם סידורי סגירה, ובמבוי מעין זה עסקינן.
מותרין באותה שבת ואסורים לעתיד לבוא20"לעתיד לבוא" חסר ב- מ, ל, דסש, ונראה שזו השמטה בטעות. ] דברי רבי מאיר – כך בכתב יד קופמן. בנוסח הדפוס ורוב כתבי היד "רבי יהודה"21וחסר ב- דסש, ל1 ,ל3 ,ל5 ,מל., וב- ל12" רבי עקיבא". באחדים מעדי הנוסח לא נאמר מי הדובר והדברים נותרו בסתם22כך ב- ל1 ,ל3 ,ל5.. זהו עיקר החידוש במשנה. המשנה עוסקת במצב שהעירוב התקלקל בתוך השבת. למעשה משנתנו והמשנה הקודמת עוסקות באותו מצב, אלא שבמשנה הקודמת מדובר בפרצה שנעשתה מערב שבת, וכאן בפרצה שנפרצה בשבת, אלא ששתי המשניות יצאו מידי עורכים שונים. על כן משנתנו מדברת על פרצה משתי רוחות, ומשנה ב על פרצה סתם. כנגד זה במשנה ב חשוב לציין שהפרצה נפרצה לרשות הרבים, שכן על כך חכמים מדברים שם, ואצלנו אין זה חשוב להיכן הייתה הפרצה. כל ההבדלים בין משנה ג למשנה ב הם סגנוניים ומעידים על עריכה שונה, אך על אותה הנחה הלכתית.
ההנחה ההלכתית של התנא הראשון היא שמה שהותר בערב שבת מותר גם בכל השבת, אך באופן עקרוני מובן שאין כאן חצר, אלא בליטה של רשות הרבים. כך גם הדין אם העירוב התקלקל או בוטל.
רבי יוסי אומר אם מותרין באותה שבת מותרין >לעתיד לבוא ואם אסורין לעתיד< לבוא] – כל המשפט שבין הסוגריים המרובעות חסר בכתב יד קופמן גופו ונוסף בידי המעתיק בשוליים. המצוי בסוגריים המזוותות >< נמחק או טושטש, אך נותרו שרידי אותיות אחדות והוא הושלם לפי כתבי יד אחרים. עם זאת לא כתב המעתיק "רבי יוסה", כרגיל בכתב יד קופמן, אלא השתמש בכתיב הבבלי "יוסי", ומצד שני שמר על הגרסה המיוחדת "רבי מאיר". לכאורה קל לקבוע שבכתב יד קופמן נשמט מ"לעתיד לבוא" עד "לעתיד לבוא". ברם השמטה זהה יש גם בכתב יד לאו, וקשה להניח שבשני כתבי היד חלה אותה השמטה. גם אי אפשר לתרץ ששני כתבי היד שאבו מאותה מסורת אב, אף ששני כתבי היד קרובים. על כל פנים אם זאת השמטה, היא קדומה והתרחשה באחד מאבות הנוסח הארץ-ישראלי. ב- דסש ו- מל חסר כל המשפט מ"דברי רבי יהודה" עד "לעתיד לבוא", ונותרה רק דעה אחת, לערך כך: "מותרין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא, ואם אסורין לעתיד לבא אסורין לאותה שבת". זה נוסח מגומגם הנראה כהשמטה, ושני כתבי היד תלויים בנוסח אב אחד. אסורים באותה שבת – משפט זה קיים גם בכתב יד קופמן. אם המצוי בסוגריים חסר – הרי שאין לו משמעות, והוא טעות.
לשיטתו של רבי יוסי, אם העירוב התקלקל ובמצב רגיל אסור לטלטל – הדבר אסור גם אם הוא התחולל באמצע השבת. רבי יוסי בא להתיר ולאסור, אם כי הבבלי מדגיש שבא לאסור, וברור שהחידוש הוא רק במקרה שהעירוב התקלקל ונפרצה החצר (צה ע"א).
ההלכה של משנתנו מופיעה גם בתוספתא. בתוספתא הבחנות נוספות בין חצר קטנה וחצר גדולה; לא נברר אבחנות אלו, ונסתפק בקביעה שבתוספתא האמירה ש"מותרין לאותה שבת ואסורין לעתיד לבא" (פ"ז ה"ח-ה"ט) מיוחסת פעם לרבי מאיר ופעם לרבי יהודה, ודברי רבי יוסי של משנתנו נמסרים פעם בשם חכמים ופעם בשם רבי יוסי. אם כן, הנוסח של המגיה של כתב יד קופמן (רבי מאיר במקום רבי יהודה) יש לו ביסוס.