גג גדול סמוך לקטן הגדול מותר – לטלטל בתוך שטח הגג הגדול, והקטון אסור – לטלטל בשטח הגג הקטן עצמו. המשנה ממשיכה לדון בטלטול בגגות. נראה שההמשך הוא לשיטת חכמים שכל גג רשות לעצמה, אבל לרבי מאיר ורבי שמעון כל הגגות הם רשות אחת. העיקרון הוא שהגג כחצר. הגדול הוא רשות לעצמה, ואם גג גדול סמוך לקטן הוא מעין חצר שיש לה פתח קטן, ואין הוא אוסר את הטלטול בגג. כך לגבי בני הגג הגדול. אך לבני הגג הקטן, הגג הגדול הוא תוספת לעצמה, ואינה בבחינת נספח לגג שלהם. זאת לפי הכלל שאסור שהתוספת תהיה גדולה יותר מהחצר המקורית. הדין זהה לדין של חצר הנשנה להלן. חצר גדולה שנפרצה לקטנה הגדולה מותרת והקטנה אסורה מפני שהיא כפיתחה שלגדולה – נראה שהפתח בין החצרות אינו עולה על עשר אמות, שזהו הפתח המרבי. לבני החצר מותר לטלטל בחצר שיש בה פרצה, שהרי הפרצה נתפסת כפתח. אבל שונה הדבר לגבי החצר הקטנה. בני החצר הקטנה אינם רואים את הפרצה כפתח לחצר שלהם, כיוון שהחצר הגדולה אינה יכולה להיחשב תוספת לחצר הקטנה. מובן שאם עירבו בין החצרות מותר לטלטל בכולן.
הסברנו את המשנה לדעת חכמים, אבל אולי גם רבי מאיר ורבי שמעון יודו שאם בני החצר עירבו את החצר עם הגג מותר לטלטל בחצר ובגג, אך לא בגג אחר.
חצר11ב- מ חצר גדולה שנפרצה. שניפרצה לרשות הרבים המכניס מתוכה לרשות היחיד או מרשות היחיד לתוכה חייב – המדובר בחצר שנפרצה לחלוטין, ודינה כרשות הרבים. מותר לטלטל בחצר שנפרצה בקטע קצר והפרצה נחשבת כפתח, אבל אסור לטלטל בחצר שנפרצה לחלוטין, ודינה כרשות הרבים. לפי פירוש זה בעצם המשנה היא בבחינת פשיטא, וכולה נדרשת רק לצורך ההמשך (במשנה הבאה). דברי רבי מאיר – בנוסח הדפוסים וכל עדי הנוסח "רבי אליעזר". לכתב יד קופמן נוסח יחידאי. וחכמים אומרים מתוכה לרשות הרבים – בנוסח הדפוסים וכל כתבי יד נוסף או מרשות הרבים – תוספת זו נחוצה, ונראה שבכתב יד קופמן נשמטו המילים מפני הדומות, לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית – חצר כזאת, שהיא מחוברת לרשות הרבים, אינה ממש רשות הרבים אלא כרמלית. כרמלית היא שטח ביניים בין רשות הרבים לרשות היחיד. הטלטול בו אסור אך המטלטל אינו חייב קרבן חטאת, כמו שנקבע בתוספתא: "הים והבקעה והכרמלית והאסטונית והאסקופה אינן לא רשות היחיד ולא רשות הרבים. אין נושאין ונותנין לתוכן, ואם נשא ונתן פטור. אין מוציאין לא מתוכן לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכן, ואין מכניסין לא מתוכן לרשות היחיד ולא מרשות היחיד לתוכן, ואם הוציא והכניס פטור" (שבת פ"א ה"ד). אם כן, משנתנו היא כתוספתא. בתפיסה האמוראית כל "פטור" הוא "פטור אבל אסור", אבל במקורות התנאיים לעתים קרובות פטור הוא ממש מותר12ראו על כך במבוא למסכת שבת.. כאן (בתוספתא) מודגש שאכן פטור אבל אסור, הווה אומר שיש כאן קביעה נקודתית, ולא שתמיד "פטור" הוא "פטור אבל אסור".
בתלמודים כרמלית היא סטטוס הלכתי. כל שטח שהוא תחום ביניים בין רשות הרבים לרשות היחיד הוא "כרמלית". אבל במקורות התנאיים "כרמלית" היא בעיקרה מושג אורבני: שטח השייך לכלל ומחובר לרשות הרבים, אך אינו רשות הרבים רגילה. הירושלמי מסביר: "כרמלית, תני רבי חייא, כרמל רך מלא, אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני, והכא אינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד אלא כרמלית. אי זו היא כרמלית? רבי יסא בשם רבי יוחנן: כגון חנותיה דבר יוסטיני... רבי זעירה בשם רב יהודה רבי זעירא בשם רב חיננא בשם רב חנינה, סימטיות שבין העמודים נידונין ככרמלית. רבי שמואל בר חייה בר יהודה בשם רבי חנינה, פירחי העמודים נידונין ככרמלית... חייה בריה דרב, כל המעכב דרסה ברשות הרבים נידונין ככרמלית. רבנן דקיסרין אמרין, אפילו קוצין אפילו זכוכית" (שבת פ"א ה"א, ב ע"ד), וכן במשנתנו חצר צדדית היא כרמלית. ההסבר הלשוני של הירושלמי אינו אלא דרשה, כרמלית שהיא לא רך ולא קשה, אך המשמעות של תחום הביניים ברורה. עוד אנו שומעים שחנות גדולה כלשהי נתפסה ככרמלית, וכל כותרות העמודים (איור 54(13הכוונה לעמוד המעוטר בסגנון הקורינתי; העיטורים נראים כעלי פרחים (ראו באיור). שטח הכותרת היה לעתים יותר מארבע על ארבע אמות. הם ככרמלית. הכלל הוא: כל המעכב דריסה ברשות הרבים, כלומר שהוא רשות הרבים אך ההליכה באותו שטח מופרעת, הרי הוא כרמלית. רבנן דקיסרין אומרים ששטח הופך לכרמלית אפילו כאשר ההליכה בו מופרעת בגלל קוצים או זכוכית, אף שהוא ממש רשות הרבים.
הבבלי שואל על התוספתא: הרי כל המונחים הנזכרים הם כרמלית (שבת ג ע"ב), זאת לפי הלשון המקובלת בזמנו שכרמלית כבר הפכה למונח הלכתי. ברם לשיטתנו התוספתא (ומשנתנו) מובנת14להסברים נוספים למונח "כרמלית" ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה לשבת, עמ' 2.: משנתנו מדגישה ששטח זה הוא ככרמלית, חל עליו הדין של כרמלית, אך כרמלית היא עדיין שם של שטח ולא מונח הלכתי, וכן יוצא מהתוספתא שציטטנו15כן עולה מהמקורות המזכירים את הכרמלית לעניין שאינו קשור לשבת, כגון תוס', בבא קמא פ"ו הט"ו, שם מתואר בור מים של הרבים הנמצא בכרמלית. כרמלית שם היא רחבה ציבורית שאינה חלק מהרחבה הרגילה או מהדרך, וכן שם פ"א ה"ו ועוד..
המחלוקת בין רבי אליעזר (רבי מאיר) וחכמים אינה ברורה: הרי כל אחד מדבר על נושא אחר. אלא שאין זה כך. גם חכמים מודים שאסור להכניס מרשות היחיד לכרמלית, אלא שהם סבורים שמי שעושה זאת פטור, כמבואר בטבלה א.
הסברנו שהמחלוקת עומדת סביב השאלה האם בשני המקרים (רשות היחיד ורשות הרבים) חייב או פטור אבל אסור16אפשר גם לומר שפטור הוא פטור ממש, אך אז נעמיד את משנתנו בניגוד לתוספתא שבת שצוטטה.. להסבר זה לא מובן מדוע אין התנאים אומרים במפורש שזו המחלוקת, ומדוע רבי אליעזר (רבי מאיר) מדבר על רשות היחיד וחכמים על רשות הרבים. בעל תוספות יום טוב מוצא איזושהי צריכותא לפי שיטת הבבלי (צד ע"א), אך עדיין הלשון אינה מיושבת. מצד שני קשה לפרש שלדעת חכמים מרשות היחיד חייב, שכן אז יעמדו חכמים כאן גם בניגוד לתוספתא שבת.
אפשטיין פירש שחכמים מודים לרבי אליעזר, אלא שחולקים על טעמו. הוא רואה בחצר רשות היחיד, והם רואים בה כרמלית. הסבר זה אינו עולה מלשון הכתוב, ואף אינו מסביר מדוע רבי אליעזר (רבי מאיר) מדבר כאילו על מקרה שונה משל חכמים.
נראה שבכל מצב הטלטול מרשות הרבים חמור פחות מטלטול מרשות היחיד. על כן אולי לרבי אליעזר מרשות הרבים לכרמלית מותר (טבלה ב).
הסבר זה מתאים לשיטות התנאיות שבהן בדרך כלל פטור משמעו מותר ממש, או שרבי אליעזר (רבי מאיר) סובר שמרשות הרבים פטור אבל אסור כחכמים. ברם במבוא למסכת שבת אספנו עדויות לכך שבימי התנאים לא כל "פטור" נחשב ל"פטור אבל אסור"17ראו להלן, פירושנו לפ"י מ"א.. לפי הבנה זו הרי שמותר ופטור חד הם, והטבלה ברורה ואחידה יותר (טבלה ג).