בפרק סדרת משניות הממשיכות את הנושא שנדון בפרק הקודם. שם עסקנו בבעיות מיוחדות של עירוב בחצר, ובפרקנו המשך הדיון בנושא זה. המשנה הראשונה היא מהמשניות העקרוניות ביותר, והעמדות המופיעות בה השפיעו על משניות קודמות רבות.
המשניות עוסקות בשאלת הטלטול על הגג. בארץ ישראל נחשב הגג למפלס חיים לכל דבר. הגג היה שטוח כמעט לחלוטין, להוציא שיפוע קל לניקוז הגשם, ועליו שטחו פֵ רות או מצרכים אחרים. בני הבית היו עשויים לעלות לגג כדי לאכול שם או כדי לעבד את התוצרת. סביב הגג היה מעקה נמוך כדי שלא ייפלו מהגג. הבתים היו צפופים, וכך יצרו הגגות מפלס חיים שאִ פשר תנועה אלטרנטיבית ביישוב.
כל גגות העיר רשות אחד בלבד שלא יהיה גג גבוה עשרה או נמוך עשרה דברי רבי מאיר – באופן עקרוני הגג הוא רשות אחרת מהחצר, שכן הוא גבוה מפני החצר. השאלה היא מה הקשר בין הגגות השונים בעיר. התלמודים ביררו האם מדובר שבני החצר והעיר התקינו עירוב או לא, ונדון בכך להלן. מכל מקום, הנחת היסוד של המשנה היא שהגגות צפופים ואין רווח ביניהם. אם רחוב מפריד בין הגגות ודאי שאי אפשר לערב את כל הגגות ליחידה אחת, שכן דינם לא יהיה שונה מחריץ עמוק העובר בין חצרות (פ"ז מ"ג). הרקע להלכה הוא אפוא גוש של בתים, מעין האינסולה שנחפרה בכפר נחום. לעומת זאת במבנה חצר רגיל ניתן לערב, לכל היותר, את גגות אותה חצר. רבי מאיר סבור שכל הגגות שבאותו מפלס הם רשות אחת. על כן מותר לטלטל מגג לגג, ולעומת זאת אסור לטלטל מהחצר לגג. רבי מאיר אינו אומר האם ניתן להתקין עירוב מבואות שיכלול את החצר והגג, ומן הסתם הדבר אפשרי.
וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשותו בפני עצמו – הגג הוא מעל לבית וכל בית שייך לאדם אחר, על כן גם כל גג הוא רשות לעצמו. על כן אסור לטלטל מגג לגג, ואף אסור לטלטל מהחצר לגג. ודאי שניתן להתקין עירוב חצרות בין הגגות, ואולי ניתן גם להתקין עירוב מבואות בין הגגות לחצר. עמדות הצדדים מוסברות בתוספתא: "כל גגות העיר רשות אחת. אסור לעלות ולהוריד מחצר לגגות ומגגות לחצר, וכולן ששבתו בחצר, מותרין ליטלטל בחצר, ושבגגות – מותרין ליטלטל בגגות, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: כל אחד רשות לעצמו. אמר להם רבי מאיר: אי אתם מודים באנשי חצר ששכחו ולא עירבו שאסור להכניס ולהוציא מחצר לבתים ומבתים לחצר, וכולן ששבתו בחצר, מותרין ליטלטל בחצר? מה נשתנה גג מחצר? אמרו לו: לא! אם אמרת בחצר, שאין תחתיה דיורין, תאמר בגגות שיש תחתיהן דיורין? אמר להם: אף חצר פעמים שיש תחתיה דיורין. אמרו לו: לא! אם אמרת בחצר, שאין כל אחד ואחד מכיר את שלו, תאמר בגגות שכל אחד ואחד מכיר את שלו? אמר להם: הרי שהיתה חלוקה, או שהיתה עשויה פסיפס, לא כל אחד ואחד מכיר את שלו? אמר רבי שמעון בן לעזר: עד כאן היתה תשובה" (תוס', פ"ז [יא] הי"ד)1בבבלי, צא ע"א, המשך אמוראי של טענות אפשריות.. לפנינו קטע נדיר למדי של הוויכוח בבית המדרש התנאי. רבי שמעון בן אלעזר, תלמידו המובהק של רבי מאיר, מעיד כי כך היה הוויכוח בין רבי מאיר לחכמים.
ה"תשובה" היא המינוח לדיון בבית המדרש התנאי. הדיון החל באמירת הדין, ואחריו באה התשובה. מכאן גם המינוח "אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד לא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים אין שואלין אלא כעינין ואין משיבין אלא במאורע" (תוס', סנהדרין פ"ז ה"ז, עמ' 426(2ל"תשובה" ראו עוד פירושנו לשבת פ"א מ"ד; משנה, מכשירין פ"ו מ"ח ועוד.. המונח "תשובה" מופיע במקורות נוספים, ובחלק מהם הכוונה לשלב הדיון הפתוח3כגון תוס', שבת פ"ט ה"ב; ביצה פ"א ה"ז; נדרים פ"ו ה"ה; כלים בבא קמא פ"ו ה"ד, עמ' 575 ;נדה פ"ה ה"ו, עמ' 645 ;מקוואות פ"ז הי"א, עמ' 660..
הנימוקים של שני הצדדים מובאים בתוספתא. רבי מאיר סבור שגגות כחצר. "בני חצר" הם מי ששבתו בחצר עצמה, ואם לא התקינו עירוב אסור להם לטלטל בבתים, אך החצר היא הבית שלהם, שכן היא מוקפת קירות והיא "רשות היחיד" שלהם. כשם שמטלטלים בחצר מטלטלים בגגות, ובלבד שהטלטול יהיה באותו מפלס. לעומת זאת חכמים סבורים שכל גג שייך לבית מסוים, וה"גגות ניכרים", כלומר שכלפי חוץ רואים איזה גג שייך לאיזה בית (חדר). מהתוספתא משמע שמותר לטלטל בין הבית לגג, שכן הגג הוא אותה רשות כמו הבית, בניגוד למה שניתן להבין מפשט המשנה.
אגב כך אנו שומעים על חצר המהווה מעין גג לחדרים תת קרקעיים. זו מציאות מוכרת, בעיקר משפלת יהודה שבה שכנה החצר מעל מערכת מערות (מרתפים)4דוגמה לכך היא חורבת סוסיה בדרום הר חברון..
אין להסיק מהוויכוח שבתוספתא שרבי מאיר מודה לחכמים בגגות שניכרת בהם חלוקה. ההלכה היא עקרונית וכללית, ואינה תלויה בכל מקרה בנפרד. האבחנה היחידה שרבי מאיר מקבל היא בין גגות באותו מפלס, שהן רשות אחת, ובין גגות במפלסים שונים (הבדלי גובה של עשרה טפחים).
חכמים אומרים שכל גג "רשותו בפני עצמו". המשמעות ההלכתית של הגדרה זו נדונה בתלמודים (ירו', כה ע"ג; בבלי, פט ע"א). הירושלמי מביא מחלוקת בין רב ושמואל האם מטלטל בכל הגג או רק בארבע אמות, ובבבלי מובאת הגבלה של מחלוקת זו תוך הכללת האבחנות דלעיל, כלומר שיהיה שוני במחלוקת (ובהלכה) בין מחיצות הנראות למסתכל מבחוץ לבין מחיצות שאינן בולטות. כאמור, לשיטתנו ספק את האבחנה בין "מחיצות נראות" לבין כאלה שאינן נראות היא גורם המשנה את ההלכה, וייתכן שאין היא יותר מטיעון בוויכוח.
רבי שמעון אומר אחד הגגות ואחד החצרות ואחד הקרפיפות – בנוסח דפוס וילנא נוסף רשות אחת – הנוסח סביר אך אינו חיוני, ואינו בדפוסים קדומים וכתבי יד, לכלים ששבתו בתוכה אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית – לשיטת רבי שמעון במצב טבעי יש בעיר שתי רשויות. האחת היא רשותו של כל אדם בביתו, והשנייה כל מה שמחוץ לבית, שהוא רשות אחת מלוכדת, אף כשיש הבדלי גבהים וחלקיה של רשות זו נמצאים במפלסים שונים. בהקשר לכך מספר רבי (יהודה הנשיא) שלמד אצל רבי שמעון בתקוע. בני החבורה היו יורדים בשבת למעיין להתרחץ ובידם שמן (לסיכה) ואלונטיות (מגבות). השמן והמגבות היו בחצר, והיו לוקחים את החפצים הללו "מחצר לגג ומגג לקרפיף ומקרפיף לקרפיף אחר, עד שמגיעין אנו למעין"5תוס', פ"ה (ח) הכ"ד; ירו', כה ע"ג; בבלי, צא ע"א; שבת קמז ע"ב; מנחות עב ע"א..
בדרך כלל מקובל לזהות את תקוע עם חרבת שמע, דרומית למרון. אך זיהוי זה אינו אפשרי, שכן היישוב אינו משתרע עד למעיין. סביר יותר שתקוע היא בקיעין (פקיעין של היום), שמעיין מצוי בחלקה הקדום6פרשת הזיהוי סבוכה ביותר, ראו נספח ב למסכת זו.. רבי יהודה מספר עוד שבשעת סכנה העבירו כך ספר תורה מחלק אחד של היישוב למשנהו. שעת סכנה היא המונח הקבוע לתקופה של גזרות הדת עקב מרד בר כוכבא. לרבי יהודה סדרת סיפורים על תקופה זו, וחכמים החולקים על כך סבורים ש"אין שעת הסכנה ראיה".
נחזור לפן ההלכתי. ברור שרבי יהודה סבור כרבי שמעון, אך חכמים (רבי מאיר?) אומרים שאין שעת הסכנה ראיה, כלומר שאסור לטלטל מגג לגג, ורק בשעת סכנה הדבר מותר. כל זאת בהתאם לדרכי ההתנהגות שעוצבו בימי גזרות הדת. כידוע, בעולמם של חכמים רווחו צורות תגובה אחדות לגזרות הדת. האחת תבעה מיהודי לצאת חוצץ ובגלוי נגד הגזרות ולהפגין כלפי חוץ את ההתנגדות להן, ובכך להסתכן במוות. ברם הדעה הרווחת הייתה שאין לעבור עברות, ואף לא להימנע מקיום מצוות, אך מותר לוותר על סייגי ההלכה כדי לא להסתכן סיכון מיותר. כך, למשל, מותר לקרוא קריאת שמע בשקט, או לטלטל מגג לגג כמו בפרשה שלפנינו7ראו ספראי, גזרות הדת, ולהלן פ"י מ"א. שאלת העיצוב הספרותי של סיפורים על קידוש השם היא שאלה נפרדת. עסק בה לאחרונה בויארין, קדוש ה'. הרוצה להבין את התופעה, בזמנה וכפי שצוירה מאוחר יותר, חייב לשלב את כל המקורות ולהקשיב קשב רב לגווני הביניים שבהם, ולסוגה הספרותית שכל אחד מהם שייך לה..
לכאורה דעת רבי יהודה היא כדעת רבי שמעון. אבל בירושלמי מסבירים שרבי יהודה מתיר רק לטלטל מגג לגג ומגג לחצר, ואילו רבי שמעון מתיר לטלטל גם לקרפיף (כה ע"ג). להלן נראה שאולי הייתה לירושלמי גרסה שונה שהופיע בה רבי יהודה במקום רבי מאיר, והירושלמי תיקן את משנתנו ושנה בה "רבי מאיר" כמו בנוסח שלפנינו, וכפי שנפרש להלן (פ"י מ"ג).
נחזור להלכה שלפנינו. רבי שמעון מגדיר בתוספתא (שם) את דבריו "שכל זמן ששכחו ולא עירבו כולן רשות אחת הן". באופן פשוט אם עירבו עירובי חצרות או מבואות הרי שכל חצר היא רשות לעצמה, ואין לנקוט גם בדרך זו של טלטול מהחצר לגג. יתר על כן, אם עירבו עירובי מבואות לא היה צורך במסלול ההליכה המפותל, אלא היה אפשר לקחת את הדברים בדרך הרגילה בזכות העירוב. מהדברים משמע שרבי שמעון מתיר רק כשלא עירבו.
ברם בתלמודים לא קיבלו את הדברים בצורה כה פשוטה. נראה שנגד עיניהם עמד הניסוח של משנתנו, ובו חסרה ההנמקה של רבי שמעון. הם אמנם מכירים את ההנמקה מהתוספתא, אך במשנה היא איננה. מכל מקום, הבבלי מתחיל לפרש את דברי רבי שמעון רק במקום שלא עירבו עירובי חצרות או מבואות, והנימוק הוא גזרה שמא יוציא מהבית לחצר (בבלי, צא ע"א; שבת קל ע"ב). כך יימצאו בחצר שני סוגי חפצים: אלו שהיו שם מבעוד יום, ואותם מותר לטלטל מחצר למבוי וממבוי לקרפיף, וחפצים שהיו בתוך הבתים ואותם ניתן לטלטל רק בין הבתים לחצר. הבבלי אף מעלה את האפשרות שרבי שמעון אמר את דבריו רק לגבי מקום שלא השתתפו בו בעירובי מבואות, אך אם עירבו עירובי מבואות רשאים לטלטל מהחצר למבוי. במקביל מובאת שם גם הדעה שדברי רבי שמעון נאמרו בין לגבי מקום שעירבו בו ובין לגבי מקום שלא עירבו בו. מן הראוי להדגיש שהבבלי אינו אומר במפורש שזאת דעתו של רבי שמעון, אלא שהלכה כדבריו רק אם לא עירבו.
בירושלמי מובאת אותה מחלוקת: רבי יוחנן אמר שרבי שמעון אמר את דבריו לגבי מקום שלא עירבו בו ורבי זירא אמר שרבי שמעון אמר את דבריו בין לגבי מקום שעירבו בו ובין לגבי מקום שלא עירבו בו. הירושלמי אינו מכיר את הגזרה שמא ישכח ויוציא מהבית לחצר ולמבוי, ואינו מסביר את העיקרון המשפטי שאם עירבו בני החצר הרי שהחצר הפכה בכך למעין בית.
ההבדל בין התלמודים אופייני. לעתים קרובות הירושלמי מותיר את המחלוקת העקרונית על כנה, ואילו התלמוד הבבלי ממזער את הוויכוח העקרוני ל"גזירה שמא..."8כגון ביצה פ"א מ"א; מ"ג; מ"ה; מ"ו; פ"ב מ"ב; פ"ד מ"ו ועוד.. תופעה זו מאפיינת גם את מסכת שבת9ראו למשל פירושנו לשבת פ"א מ"ג; פ"א מ"ח ועוד..
על פי פשוטם נאמרו דברי רבי שמעון בתוספתא רק לגבי מקום שלא עירבו בו, אך אין להסיק מכאן בפשטות שכך יש לפרש את כל התנאים במשנתנו.
בתלמודים נוספו עוד מגבלות ומחלוקות משנה. האם מותר לטלטל בגגות ללא הגבלת גודל? בירושלמי נקבע שהגגות הם כשטח פתוח, ומותר לטלטל בהם רק בשטח ששטחו עד בית סאתיים (50x100 אמה) (ירו', כה ע"ג)10לעיקרון ראו פירושנו לעירובין פ"ב מ"ג.. זו הגבלה תאורטית. כאמור המשנה עוסקת בגוש מבנים צפוף, וגוש מעין זה מוקף מבואות ושטחו, בדרך כלל, פחות מבית סאתיים. התלמודים מבחינים עוד בין מקרה רגיל ובין מקרה שלאחד הגגות סולם "צורי"; סולם זה נחשב יציב ביותר. סולם מעין זה מחבר את החצר לגג, ובמקביל מנתק את הגג מהגגות האחרים (ירו', כה ע"ג). שאלה אחרת היא למאן דאמר שהגג רשות לעצמו, האם מותר לטלטל בכולו כאילו היה רשות יחיד או שמותר לטלטל בו רק ארבע אמות. שאלות אלו נדונות בתלמודים.