המשנה עוסקת בדין שפיכת מים בשבת, והיא הראשונה ביחידה של שלוש משניות הדנות בנושא (ט-יא). הקשר למשנה הקודמת הוא חיצוני: בשתיהן עוסקים במים, אך הנושאים ההלכתיים שונים. באופן כללי הבעיה היא שמים הנשפכים ברשות היחיד (חצר או בית) זורמים לרשות הרבים. כמות קטנה זורמת לטווח קצר (פחות מארבע אמות), ובכך אין בעיה. ברם כמות גדולה עשויה לזרום לרשות הרבים. כפי שנראה במהלך המשניות רצו חכמים לצמצם זרימת מים ברשות הרבים, אך למעשה לא אסרו על כך. הם אסרו רק אם ברור וגלוי שהמים שפלוני שופך יזרמו ברשות הרבים. זו הלכה ותפיסה הלכתית חריגה. המעשה אינו אסור אלא אם כן הוא בפומבי, ונברר אותו בסוף משנה יא.
חצר שהיא פחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת – אם החצר גדולה הרי שהמים ייספגו בחצר ולא יזרמו החוצה. המידה של ארבע אמות אינה תלויה רק בפני השטח: ארבע על ארבע אמות היא מידת המינימום לפרטים רבים בהלכות שבת (ובהלכות אחרות). התלמודים מוסיפים שאסור לשפוך מים גם בחצר גדולה יותר אם השטח מדרוני ויש חשש שהמים יזרמו מהר יותר (ירו', כה ע"ב)56לאבחנה דומה ראו ירו', פסחים פ"ב ה"ח, כט ע"ג. עצם הדין המיוחד בשטח מדרוני, "קטפרס", מופיע בתוס', אהלות פ"ד ה"ו, עמ' 601 ,בשם רבי יוסי שמסר בשם "זקנים ראשונים".. ההלכה היא סכמתית. אין בה אבחנה היכן המים נשפכים, בקצה הסמוך לחוץ או לא, ואפילו אין אבחנה בין חצר מרוצפת לחצר שאינה מרוצפת (סתם חצר הייתה מרוצפת, והבתים, חדרי המגורים, בחלקם מרוצפים ובחלקם בלתי מרוצפים). אפילו לא נקבעה כמות המים שאין לשפוך בחצר הקטנה. היעדר אבחנות-משנה מלמד, לדעתנו, שההלכה נקבעה באופן סכמתי ואינה מבוססת על הערכה עובדתית מדויקת. אם החצר קטנה מארבע על ארבע אמות, כלומר משש עשרה אמות רבועות, אין לשפוך בה מים, אלא אם כן עשו לה עוקה – גומחה, מחזקת סאתים – סאתיים הם כ- 20 ליטר57לחישוב הסאה ראו הנספח לפסחים. כפי שנראה שם, ייתכן גם שנפח הסאה מעט גדול יותר.. הבבלי (פח ע"א-ע"ב) מביא שני הסברים. לפי ההסבר הראשון "אדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום", כלומר שסאתיים הם צריכה יומית של אדם. רבא, או עורך הגמרא, מוסיף שבחצר של ארבע אמות הוא זולף את המים (והם נבלעים), אך בחצר קטנה יותר הוא שופך אותם. תפקידו של משפט זה במערך הטיעון של רבא אינו מובן. לכאורה הוא סיבה לעצמו. רבי זירא מוסיף הסבר אחר ולפיו סאתיים מים נבלעים בארבע אמות, ומעבר לכך הם זורמים ולשם כך נחוצה העוקה. שני ההסברים לכאורה אינם שלמים. להסבר של רבא לא מובן, אם סאתיים הם צריכה יומית של מים למה צריך שטח של ארבע אמות, ולשם מה מובא ההמשך. עוד יש להקשות, אם כך הרי שבחצר הגדולה מארבע על ארבע אמות ודאי שהמים נבלעים. גם ההסבר של רבי זירא קשה להבנה. אם המים אינם נבלעים יש צורך בעוקה כדי לספוג את עודף המים שלא נבלע, אבל על איזה בסיס נקבע שעודף זה הוא דווקא סאתיים?
הירושלמי מסביר: "מקום תשמיש לאדם סאתים וארבע אמות מבליעות סאתים" (כה ע"ב). נראה שיש לפרש את הירושלמי כמו הבבלי ולתקן ל"מקום תשמיש אדם ארבע אמות". כלומר: ארבע אמות הוא מקום תשמיש אדם, וזו המידה הקבועה, המינימום שיש לאדם בחצר; במקום לומר "שטח של אדם אחד" התנא אומר "ארבע אמות". אדם צורך ביום סאתיים (כמו רבא בתלמוד הבבלי), וצריך שיהיה מקום אגירה לסאתיים אלו. נימוק שני הוא כרבי זירא. כפי שראינו נימוקו של רבי זירא כשלעצמו קשה במקצת, אך כשילוב עם הסברו של רבא מתקבל נימוק מקיף.
הצריכה הממוצעת של מים לנפש בתקופה הקדומה היא אחת החידות שהמדע טרם פתר. אין ספק שכמות הצריכה היא תוצאה של רמת חיים ואיכות חיים, והשינויים בין התקופות רבים ביותר, כפי שהראה סטפן בהקשר אחר58סטפן, אקודוקט.. על סמך נתונים ארכאולוגיים מיישוב אחד הוצע במקום אחר שצריכת המים באותו יישוב הייתה 5.16 ליטר ליום (טווח טעות משוער כ- %20(59ספראי, הקהילה, עמ' 205-208.. מהמזרח השתמר נתון ספרותי נוסף. לפי פלוטרך נקבע בחוקי סולון שמותר לאדם שאין לו מים בשדהו לשאוב מבאר של חברו 35 ליטר ליום. כמות זו אמורה להספיק למינימום משפחתי60פלוטרך, חיי סולון כג.. הנתונים מעטים ואליהם יש לצרף את המשנה, או על כל פנים את התלמוד שלנו. סאתיים הם מידה קרובה מאוד ל- 5.16 ליטר, והנתונים מאשרים אחד את השני.
אמנם הסברנו את שילוב המידות סאתיים וארבע אמות, אך דומה שמידות אלו נקבעו בעיקר משום ששתיהן מידות שכיחות במשנה, והן מייצגות חיים רגילים.
מן הנקב ולמטן – לעוקה יש נקב המוציא את המים החוצה. החישוב נעשה לפי נפח העוקה מתחת לנקב, וזו כמות המים שניתן לאגום בעוקה, בין מבפנים ובין מבחוץ – העוקה יכולה להיות גם מחוץ לחצר, אלא שמבחוץ צריך ליקמור – העוקה צריכה להיות סגורה. הסגירה נעשתה במכסה קמור, ומכאן הפועל "לקמור", ומביפנים אינו צריך ליקמור – שהרי העוקה היא חלק מהחצר. לכאורה הסיבה היא שאם העוקה מכוסה הרי היא כאילו המשך של החצר. ברם אם היא קרובה לכותל מבחוץ (פחות מארבעה טפחים) היא נחשבת לחלק מהחצר אפילו אם היא פתוחה, ולמה לא יהיה דינה פחות מבור מים המצוי מחוץ לחצר אך סמוך לה61ראו תוס', עירובין פ"ו (ט) הכ"ד.? רש"י, המאירי ואחרים מסבירים שהמים מקלקלים את החצר, ואם לא תהיה עוקא יבוא אדם לשפוך את המים הישר לרשות הרבים. ההלכה של משנתנו היא אפוא בסגנון הבבלי המקובל של "גזירה שמא". זה הסבר מעניין, אך מעולם לא שמענו על גזֵרה מעין זו62המאירי שואב את דבריו מהסבר הבבלי הבא כתוספת לדברי רבא, וכבר אמרנו כי תוספת זו אינה מובנת, ולא ברור תפקידה בטיעון של רבא עצמו.. ההסבר אפוא אחר. אם הביב קמור אין איש רואה את המים המקלחים בו, והחשד של שפיכת מים מרשות לרשות נמנע63כן מפרשים הרא"ש והרשב"ם (תוספות, פח ע"א, ד"ה ביב), הרשב"א ואחרים. הריטב"א פירש שאם הביב מגולה נכנס בו רפש והוא עלול להפוך לביב שאינו עמוק דיו. הרעיון יפה מבחינה הלכתית, אך מבחינה מעשית הלכלוך נכנס לביב ממקור המים, וסכנת הסתימה גדולה יותר דווקא בביב סגור.. אם שופכים מים בחצר הם נבלעים בעוקה, ואפילו הם זורמים ברחוב אי אפשר לקבוע שהמים הזורמים הם המים שפלוני שפך; אולי המים שלו הם הנאגרים בעוקה, והמים שנשפכו קודם לכן הם הזורמים בחוץ. זו גם הסיבה לכך שמותר לשפוך את המים בחצר הקטנה גם אם העוקה כבר מלאה במים (תוס', פ"ו [ט] הי"ח). הסבר זה יחזור להלן במשנה יא. הראשונים מגדירים זאת כ"חשדא", אך אין זה חשד רגיל, שהרי באמת האדם הוא ששפך את המים; אלא שבביב קמור המים זורמים בחשאי, ובביב פתוח זרימת המים גלויה ופומבית.