משנתנו עוסקת, יחד עם שתי המשניות הקרובות, בגופי מים בחצר ובסמוך לה, ובעירובם יחד עם החצר.
כסוסטרא52לנוסח מילה זו ראו לעיל, פ"ז מ"ד. שהיה למעלה מן הים – בדפוס "מן המים", אולם לנוסח כתב יד קופמן עדיפות מכרעת. ראשית, כך הגרסה בתוספתא (פ"ו [ט] הכ"ז); יתר על כן, בתלמודים מסופר כי ההיתר במשנה, או נוסח אחר שלו, הם פסקי הלכה של רבי חנניה בן עקביא לאנשי טבריה (בבלי, פז ע"ב; ירו', כה ע"ב). מן הסתם הוא פסק להם הלכה על מבנים שהיו מעל ים הכינרת, ולא סתם מעל מים. התלמודים אף סבורים שההיתר חל רק על ים טבריה (הכינרת) משום שהוא מוקף הרים. ההסבר נראה ספרותי (ראו להלן), אך ברור שהמשנה דנה בבית (בחצר) שעל שפת הים, והמרפסת צופה על הים ממש. רוב עדי הנוסח גורסים "מן הים"53כך בכל כתבי היד חוץ מ- מ, א, ל5 ,מנ, ת3. . אין ממלין ממנה בשבת – משום שהים הוא רשות נפרדת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלן ובין מלמטן – כאן הנוסח ברור, ומשמעות המושגים היא כמו במשנה ז: "למטן" משמעו קרקעית הים ו"למעלן" – פני הים, או ש"למטן" הוא פני המים, ו"למעלן" – מעל המים. בתוספתא נוסף "אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים למטה מן הים. אף על פי שהמים צפין על גבה אין בכך כלום. רבי מאיר אומר אף מלמעלה" (פ"ו [ט] הכ"ז). נמצאנו למדים ש"למטן" משמעו מקרקעית המים, ואין צורך שהמחיצה תתנשא מעל פני המים, ו"למעלן" משמעו מעל פני המים – כלומר כרב יהודה לעיל במשנה ז. יתר על כן, המשנה הבאה (מ"ט) היא כרבי מאיר.
משנה ו עוסקת באותה הלכה כמו משנתנו, אלא ששם מדובר בבור וכאן בים, והשאלה היא אותה שאלה, כיצד ניתן לצרף לעירוב החצר גוף מים. במשנה ו ישנם חילופי נוסח, ונראה שגרסת הדפוס "בין למעלה בין למטה" (או בסגנון דומה) היא שיטת רבי מאיר. הנוסח של כתב יד קופמן במשנה ז הוא כתנא קמא בתוספתא שעל משנתנו. עוד נמצאנו למדים שדברי רבי מאיר הם שיטת בית הלל שבמשנה ז. המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שבמשניות ו-ז טרם הוכרעה בדור אושא, וחכמי דור אושא נחלקים במחלוקת הקדומה. מסקנה נוספת היא שאכן בית הלל הם המקלים ומסכימים שהמחיצה תהיה "אף מלמעלה". מכל מקום, ההכרעה כבית הלל בדור יבנה, המתוארת במשניות אחרות, לא הייתה חד משמעית וכוללת. לא רק שהיו נושאים שטרם הוכרעו בדורות הבאים, אלא שהיו גם נושאים שבהם התקבלה דעת בית שמאי54ספראי, הכרעה כבית הלל, אסף דוגמאות רבות לכך, ולא מנה בתוכן את משניות ו-ח שבפרקנו..
יתר על כן, במשנה הראשונה של מסכת שבת ובמסכת עירובין נדונה שאלת העירוב במבוי מפולש – חכמים אוסרים להתקין בו עירוב ורבי יהודה מתיר. להלן נראה שעמדתו של רבי יהודה קשורה גם לשאלה של מחיצות יורדות, כלומר אם קורות (או גג) נחשבות כקיר, וזו למעשה המחלוקת הבסיסית של בית שמאי ובית הלל (ראו פירושנו להלן, פ"ט מ"ד); אמנם אין זהות מוחלטת בין המחלוקות, אך הקרבה ביניהן רבה. למשל, קיר הניצב לאמת מים ומעליה נחשב לקיר לדעת רבי יהודה, ואכן זו דעת בית הלל, אם משום שאין צורך לבנות קיר מתוך המים ואם משום שהקיר העילי נחשב כמשתלשל ויורד. כך פירשו התלמודים את רבי יהודה. במקרה אחר של שני בתים ועלייה עליהם, לפי רבי יהודה ניתן לערבה עמהם משום שרצפת העלייה, המשמשת כגג מעבר, כאילו יורדת לקרקע (פ"ט מ"ד). בצמוד למקרה זה המשנה מביאה את היתרו של רבי יהודה לערב כל מבוי מפולש, אך חכמים חולקים על שני ההיתרים, של המבוי ושל העלייה. אם כן הוא, לפנינו מערכת הלכתית עקבית למדי, המתחילה במחלוקת בית שמאי ובית הלל ומתגלה כמחלוקת גם בדור אושא. יש לזכור שבמהלך הדיונים אף הוצע שדעות בית שמאי ובית הלל מוחלפות, ולכן גם הפסיקה ההלכתית אינה אחידה ועקבית – אך לא בכך עסקנו.
כאמור, לפי דרכנו, שני התלמודים סבורים שההיתר הוא רק בים טבריה משום שהוא מוקף הרים. על כן באמת מים רגילה, או בבור, ההלכה כבית שמאי. יתר על כן, אם ההיתר הוא לבני טבריה בלבד, אין עמידה לדעת בית הלל כלל. זאת ועוד, הטיעון שההרים מקיפים את ים טבריה ויוצרים בכך מחיצה סביבו נראה מופרך מיסודו, שכן בנקודות אחדות ההרים סמוכים לים אבל באזורים אחרים ההרים רחוקים עשרות ומאות מטרים מהים. הנימוק שהים מוקף קרפיפות וחצרות אף הוא מופרז ביותר. על כן נראה לנו שאין זה אלא הסבר דרשני. רבי חנניה ניסח את ההיתר לבני טבריה, כי עבורם זו הייתה שאלה חשובה. דברי רבי חנניה הם ניסוח או יישום של הלכה קדומה, ותו לו. הוא הדין בהיתר אחר שלו, להביא אלונטית (מגבת) לחמי טבריה55ראו דיוננו לשבת פכ"ב מ"ה.. שוב ושוב אנו רואים שחכם מאוחר חוזר על הלכה קדומה, והיא נמסרת בשמו, אף שקדמה לו בהרבה.
וכן שתי כסוסטראות זו מלמעלה מזו [מטה] – המצוי בסוגריים נכתב ונמחק בקו בידי המעתיק, וההגהה נכונה. המדובר בחצר השוכנת על שפת הים ולה שתי מרפסות, זו למעלה מזו, ודייריהן לא הכינו עירוב משותף. עשו לעליונה ולא לתחתונה – אם בני המרפסת העליונה בנו קיר כדי להכניס קטע מהים לתוך החצר, ובני התחתונה לא היו שותפים לבנייה – שתיהן אסורות. המאירי מדגיש שבני המרפסת העליונה התקינו דופן תלויה מהמרפסת שלהם אל הים, כמובן לפי השיטה שדופן מעין זו כשרה. למעשה אין כל צורך להעמיד את המשנה דווקא בדופן מעין זו, ואין זה משנה איך נבנתה המחיצה ובלבד שתהיה כשרה לעצמה, שתיהם אסורות – התחתונה לא בנתה לה מחיצה שתכלול את המים, והמחיצה שבנתה העליונה אינה מועילה משום שבתוך החצר המלאכותית של המרפסת העליונה נמצאת חצר אחרת, שלא נכללה בעירוב. עד שיערבו – שתי המרפסות. דומה שכל המציאות המתוארת היא תאורטית במקצת.
בכתב היד מדק הנוסח שונה בצורה מהותית: "עשו לעליונה ולא לתחתונה העליונה מותרת והתחתונה אסורה. עשו לתחתונה ולא לעליונה שתיהם אסורות עד שיערבו". קשה ליישב את ההיגיון ההלכתי שבנוסח זה, והוא נראה כשיבוש.
בתוספתא שכבר הבאנו יש היתר נוסף של רבי חנניה בן עקביא, ומטרתו להקל על שאיבת המים מהמרפסת אף ללא עירוב. ייתכן שרבי חנניה התיר רק את התוספת, ואין זה קשור כלל להלכה שבמשנה.