אמת המים שהיא עוברת בחצר – ועומקה עשרה טפחים ורוחבה ארבעה, אין ממלים ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה – של החצר. אמת המים דומה לבור שנדון במשנה ו. ראינו כי חריץ שבין שתי חצרות מהווה מחיצה (מ"ג), ברם כאן מדובר בתעלת מים רדודה יותר, כפי שעולה בבירור מההמשך. הנושא מוצג במשנה כעניין כללי ועקרוני, ברם מהסיפא ברור שהמחלוקת נסובה סביב אמת מים מסוימת שהייתה בציפורי. בחלק מעדי הנוסח נשמטה התיבה "מחיצה"49א, א2 ,דו, דסש, ל2 ,ל3 ,ל14 ,מגק, מפי, מגקב, מל, מפ, מיל, מרא, מרש, מרג, מדק., אבל אין הבדל הלכתי בין הנוסחאות, וברור ש"עשה לה" פירושו עשה לאמה מחיצה. [רבי יהודה אומר כותל שעל גבה תדון משום מחיצה] – המשפט המוסגר נוסף בידי אחד המגיהים של כתב יד קופמן, והוא מצוי ברוב כתבי היד ונחוץ להבנת המשך המשנה. על כן נראה שהמעתיק השמיט אותו בשגגה בשל התיבות הדומות "רבי יהודה אומר" ו"אמר רבי יהודה". אפשטיין סבור שהמשפט שבין הסוגריים נוסף למשנה מהברייתא שבבבלי50אפשטיין, מבוא, עמ' 959.; כך או כך, הוא מתאים לעמדתו של רבי יהודה במשנה הקודמת, וגם אם אינו במשנה הוא בברייתא. עם כל זאת מן הראוי להדגיש שדברי רבי יהודה, והבנת שיטתו, מבוססים על אִ מרה בברייתא שאולי אינה במשנה. במשנה לעיל נותרנו ללא הסבר מילולי לדברי רבי יהודה; התלמודים הם המסבירים את עמדתו של רבי יהודה, והסברם הגיוני, אך למעשה דבריו המקוריים חסרים.
מכל מקום, רבי יהודה לשיטתו במשנה הקודמת שכותל החוצה את מתקן המים מעליו נחשב מחיצה, וכאן היה קיר שחצה את האמה לרוחבה. למעשה עברה האמה מתחת לקירות החצר, וקירות החצר נחשבים מחיצה הכוללת את האמה בתוך החצר. אמר רבי יהודה מעשה באמת – בדפוס ב"אמה", או ב"אמת המים", ואין להבדלים משמעות מבחינת התוכן, של אבל – בתוספתא שנשנית בה כל ההלכה שבמשנה האמה מכונה "אמת המים שהיתה באה מאָ בֵ ל לצפורי" (פ"ו [ט] הכ"ו; בבלי, פז ע"א). אמת המים לציפורי התגלתה כבר לפני מאה שנה, וחלקה אף נחפר. היא הובילה מים מסדרת מעיינות באזור א'ריינה ומשכה מים עד למרגלות העיר, והסתיימה במאגר מים דמוי מנהרה או נִקבה (איור 49. (ריינה היא, כנראה, אבל של המשנה. עדיין לא מצאנו את המקום שבו נכנסה האמה לציפורי עצמה. המשנה מדברת על קטע שטרם התגלה העובר ממש בתוך העיר. לפי התיאור בהמשך זה היה קטע רדוד שעומקו המרבי פחות מעשרה טפחים, או שרוחבו פחות מארבעה טפחים, שהיה ממלין ממנה על פי הזקנים בשבת – מכאן, לכאורה, שמותר למלא מים מאמה שבחצר אף שלא נבנו לה מחיצות בכניסה וביציאה. אמרו לו מפני שלא היה בה כשיעור – האמה הייתה רדודה ולכן אינה מהווה מחיצה.
סגנון זה של לימוד ממעשה והסבר המעשה באופן שיתאים לתפיסה הלכתית שונה חוזר רבות במשנה. רבי יהודה בולט במספר מעשים מעין אלו, אם כי אין הוא היחיד.
סיכום ההלכה לפי דרכנו: רבי יהודה סובר שדי במחיצה שעל גב גוף המים, כדעת בית הלל במשנה הקודמת; חכמים דורשים שהמחיצה תהיה בתוך המים, אם כי אין במשנה הגדרה מה המשמעות של "תוך המים". מכל מקום, "חכמים" במשנתנו הם בית שמאי של המשנה הקודמת. לסיכום ההלכתי נחזור במשנה הבאה.
אמות המים היו תופעה תדירה בארץ ישראל. לכל אחת מהערים הנכריות הייתה אמה או אמות מים (איור 50 בעמוד הבא). אמות המים נחפרו בשטח הכפרי, ובאזור זה לא היו בתים סמוכים לאמה. אדרבה, בוני האמה הרחיקו ממנה מבנים ושטחים חקלאיים. ליד אמת המים לירושלים נמצאה כתובת האוסרת על עיבוד הקרקע במרחק מסוים מהאמה. כתובות כאלו מוכרות מרחבי האימפריה. אבל כאשר חדרה האמה לתחום העירוני לא היה מנוס מבניית האמה בסמוך למבנים. כך, למשל, בגבע פרשים (תל משמר העמק) אמת המים מתפתלת בין המבנים, ועוברת מאחורי ביתו של אחד מנכבדי העיר. נכבד זה התקין לעצמו מגלש מים שאִ פשר העברת מים מהאמה לשטח שבבעלותו (איור 51(51ספראי ולין, גבע, עמ' 33.. המקרה נדיר ובדרך כלל הייתה אמת המים מרוחקת ממבני המגורים, והקפידו שהתושבים הפרטיים לא יוכלו "לגנוב" מים מהאמה.
לעומת כל זאת, בעיירות כפריות כמעט לא היו אמות מים בשטח הבנוי. מכל מקום, טרם נמצאה אמת מים כזאת. אמנם היו אמות קצרות בתחום החקלאי, אך שוב אלו לא עברו ליד מבני מגורים, אלא בשדות.