גוש המשניות ו-יא מתקשר ישירות למשנה ה בפרק הקודם. שם דובר בקירות וחריץ החוצצים בין שתי חצרות, ועתה מדובר על חציצות אחרות. משניות ג-ה הן גוש ללא סדר פנימי, וללא קשר לרצף שבפרק.
בור39לחלוקה מעין זו ראו למשל משנה, בבא בתרא פ"א מ"א. שבין שתי חצירות אין ממלים ממנו בשבת – לפי ההקשר מדובר בשתי חצרות של שתי קבוצות דיירים נפרדות. קיר או חריץ מפריד בין החצרות, אך מתחת לקיר מצוי בור מים המשותף לשתי החצרות. איננו מכירים עד עתה חצר מעין זו, ומן הסתם מדובר במקרה מיוחד שהתעורר בחצר זו. ייתכן שבעבר הייתה זו חצר אחת שבמרכזה בור, והחצר חולקה לשתיים עקב סכסוך שכנים או חלוקת נחלה בין בנים40כגון שקיימת מחיצה בין החצרות והחצרות אינן פתוחות למבוי (במקרה כזה אי אפשר לערב בין שתיהן), או שהדיירים מסוכסכים אלו עם אלו.. השאלה במשנה היא האם מותר לשאוב בשבת מים מהבור. לכאורה הוא שייך לשתי החצרות, אך למעשה אין הוא בתחומה של אף אחת מהחצרות. הבור הוא רשות לעצמה, שכן הוא עמוק יותר מעשרה טפחים. אם קיים עירוב בין שתי החצרות ודאי שניתן לשאוב מהבור בשבת, ודיירי שתי החצרות ייהנו מכך; אך אם לא נעשה עירוב41להלן, פ"י מי"ד; פסחים פ"ה מ"ח. הבור הוא מחוץ לתחום לשתי החצרות ואין ממלאים ממנו בשבת. המשנה מניחה שאין כל איסור בשאיבה בשבת, להוציא איסור טלטול המים. כפי שכבר אמרנו הנחה זו אינה פשוטה; היו שהסתייגו משאיבה בשבת, ולכך יש ביטוי במשניות מספר42ראו דיונו המאלף של בעל מלאכת שלמה., אלא אם כן עשו לו – לבור, מחיצה גבוהה עשרה טפחים – בניית המחיצה עשויה לחבר את הבור לחצר. אם יבנו קיר במרכז הבור יהפוך חצי הבור לחלק אינטגרלי של החצר. צורת הקיר היא מושא המחלוקת בהמשך המשנה. בין מלמטן [בין מלמעלן] ובין מתוך הוגנו – המצוי בסוגריים אינו בכתב היד ונוסף בידי המעתיק; אנו נחזור לשאלת הנוסח ולמשמעותו להלן, לאחר דברי רבן שמעון בן גמליאל. "מתוך הוגנו" משמעו מתוך חוליית הבור המכונה כאן "אוגן" או "הוגן". ייתכן שהאוגן הוא החלק המתרחב בבור. פי הבור הוא מעין חור עגול, וכשהבור מעמיק מעט הוא מתרחב לצורת אגס, כמו נורת חשמל בת זמננו (איור 48 חתך בבור מים). לפי ההקשר ייתכן לפרש שהאוגן הוא מקום ההתרחבות. המים אינם מגיעים, בדרך כלל, לפי הבור, והאוגן נמצא מעל לקו המים. למשמעות ההלכתית נחזור להלן. אמר רבן שמעון בן גמליאל בית שמי אומר מלמטן ובית הלל אומר מלמעלן – בית שמאי ובית הלל חולקים היכן צריך להציב את המחיצה. בתלמוד הבבלי מובאים שני הסברים. רב הונא אומר "זה וזה בבור", כלומר הכול מודים שהמחיצה נתונה בתוך המים, אבל בית שמאי אומרים שבסיסה צריך להיות בקרקעית הבור, ובית הלל סוברים שדי בכך שבסיסה יהיה נתון במים. ההסבר השני הוא של רב יהודה; לדעתו לבית שמאי המחיצה צריכה להתחיל מתחת לפני המים, ולדעת בית הלל על פני הקרקע (בבלי, פו ע"א)43כך בדפוס וילנא, א, ל1 ,דפ, ל3 ,ל5 ,רא, מיל. . בכל מצב מדובר במחיצה סמלית, שהרי המים עוברים מצד לצד ואין חיץ מלא במים, וכבר ראינו שמחיצה לצורך עירוב אינה צריכה להיות הרמטית. בתלמוד הירושלמי מובאים דברי רבי יהושע בן לוי שהמחיצה צריכה למנוע מהדלי לעבור מצד לצד, כלומר די בכך שהמחיצה שקועה במים ארבעה טפחים (ירו', פ"ח ה"ח, כה ע"א). לא ברור אם פירוש זה הוא לבית שמאי או לבית הלל. לכאורה ברור שכיוון שההלכה היא כבית הלל הוא מפרש את ההלכה ל"מלמעלן", כלומר שבית הלל מקלים ומסתפקים במחיצה שקרקעיתה במים ובלבד שארבעה טפחים יהיו במים. קביעה זו מושמעת גם בתלמוד הבבלי ומשמע שהיא לשיטת בית הלל, וזו הקלה שהקלו במים, שאין צורך במחיצה מלאה (פו ע"ב). אמר רבי יהודה לא תהא מחיצה גבוהה – בדפוס "לא תהא מחיצה גדולה"44לדברי רבי יוסי ראו ירו', פ"ח ה"ח, כה ע"ב. הבבלי דוחה את הקשר שבין שיטת רבי יוסי ורבי יהודה., מן הכותל שביניהם – הביטוי קשה, ולכאורה משמע ממנו שלדעת רבי יהודה אין צריך כלל מחיצה בבור. המחיצה אינה יעילה יותר מהכותל שבין שתי החצרות – כך מפרש אלבק, אלא שעדיין קשה להלום את הלשון. בתלמוד הבבלי קישרו את דברי רבי יהודה לדעתו של רבי יוסי בדבר מחיצה תלויה (פו ע"ב). רבי יוסי סבור שמחיצה תלויה, כלומר וילון המשתלשל מלמעלה, נחשב מחיצה, וגם כאן רואים את הכותל כאילו הוא מתוח מעל הבור ומהווה מחיצה הכוללת את חצי הבור בכל אחת מהחצרות. אמנם הכותל אינו עובר מעל הבור, אך הבור הוא בבחינת פרצה בכותל, מעין פתח, ופתח שרוחבו פחות מעשר אמות אינו פוסל את הקיר. הבבלי גרס כאן "גדולה", ומשמעות דברי רבי יהודה היא שהמחיצה אינה חשובה מן הכותל שביניהם, ברם פירוש זה אינו הולם את הגרסה "גבוהה" שבכתב יד קופמן. פירושם המילולי של דברי רבי יהודה קשה, אך אין ספק שזו עמדתו, כפי שברור מהמשנה הבאה45ראו ספראי, הכרעה כבית הלל, ולעיל פ"ז מ"ד..
השאלה המרכזית כאן היא כמה תנאים במשנה. לכאורה הם שלושה: תנא קמא, רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה. ברם דומה שדברי תנא קמא הם פסק הלכה במחלוקת בית שמאי ובית הלל. אם המשנה אינה גורסת "בין מלמעלן" אלא רק "מלמטן", הרי שתנא קמא פסק כבית שמאי, ופירש את דבריהם כרב יהודה ש"מלמטן" פירושו ממפלס המים, והסתפק בכך שהמחיצה תוקם גם בתוך החוליה (האוגן), כלומר גבוה במקצת ממפלס המים. התלמודים והפרשנים "שבויים" בקונספציה שההלכה תמיד כבית הלל, ובית הלל מקלים בדרך כלל מלבד חריגים בודדים שנמנו ברשימות מסודרות. ברם במהלך פירושנו ראינו כי לעתים קרובות נקבעה ההלכה דווקא כבית שמאי, ושלעתים בית שמאי מקלים. כאן נראה שתנא קמא פסק כבית שמאי46בניגוד לאפשטיין, מבוא, עמ' 359. ככתב יד קופמן גרסו הרי"ד וראשונים נוספים. בעדי הנוסח שבידינו רק א2 קרוב לכתב יד קופמן. יצוין שב- א, ל2 ,ל5 הגרסה בדברי בית שמאי לעיל במקום "מלמטה" [מלמטן{ היא "מלמעלה".. גרסת הדפוסים וכתבי היד הבבליים היא "בין מלמעלן בין מלמטן", כלומר שתנא קמא קרוב יותר לבית הלל. בחקר כתבי היד מקובל לבחור בגרסה שהיא יותר קשה, שכן יש להניח שמעתיק מאוחר תיקן את לשון התנא קמא כך שיתאים לבית הלל; אך שום מעתיק לא היה מוחק צמד מילים המציב את התנא כתומך בבית הלל – על כן יש עדיפות לגרסת כתב יד קופמן47בבלי, סוכה טז ע"ב, וכבר העירו על כך התוספות שם. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 359.. עם כל זאת, משנה ט נסתמה כדעת בית הלל (רבי מאיר).
משנתנו מצוטטת בבבלי סוכה, ושם השיטות מוחלפות: "בית שמאי אומרים: מלמעלה, ובית הלל אומרים: מלמטה"48הרא"ש פירש שהמעשה חוזר למשנה ו, אם מותר למלא מים מבור שלפני החצר, ומעשה באמה שמילאו ממנה מים בשבת.. הסברנו את בית הלל כמקלים, שאפשר לבנות את המחיצה גם מעל המים, ברם מן הראוי להדגיש שמכל בחינה שהיא ניתן לפרש את דבריהם כמחמירים, שיש לבנות את המחיצה דווקא מעל המים, ובית שמאי מתירים לבנותה גם מתחת לפני המים. ברם מהתוספתא (פ"ו [ט] הכ"ז) שתובא להלן במשנה ח ברור שבית הלל הוא המקל ומתיר לבנות את המחיצה "אף למעלה".
לסיכום העמדות נחזור בסופה של משנה ח.
בתוספתא נשנה הדין שבמשנה בסגנון "חיובי": בור שבין שתי חצרות ממלאים ממנו, בתנאי שהוא קרוב לכותל פחות מארבעה טפחים, ושאין בפיו ארבעה על ארבעה טפחים (פ"ו [ט] הכ"ד). מכלל הן אתה שומע גם לאו: אם הבור מופלג מהכותל, כמו במשנה הקודמת, ושטחו רחב עד שהוא מהווה רשות נפרדת – אין לטלטל מים ממנו לחצר.