המשנה ממשיכה לעסוק בדיני עירוב בחצר. מבחינת התוכן אין לה קשר למשנה הקודמת, אך התיבה "מרפסת" משרשרת בין השניים. אפשר שלפנינו קשר אסוציאטיבי של מילת מפתח חוזרת. אם הסבר זה נכון, ברור ששתי התיבות "אנשי מרפסת" הופיעו בגוף הדיון ברישא של המשנה הקודמת, אף שבחלק מהנוסחאות הן חסרות.
הנותן את עירובו בבית שער – בית שער הוא חדר כניסה של החצר. לרוב החצרות לא היה בית שער, אלא לגדולות שבהן. בחצר של יחיד בית השער הוא אחד החדרים שלא נועד למגורים אלא למבוא לבית, ובחצר ציבורית הוא משמש חדר ציבורי שאינו משמש למגורים (איור 47. (התלמודים מבחינים בין בית שער של יחיד, שבו אסור להניח עירוב, לבין בית שער של רבים (ירו', כה ע"א; בבלי, פה ע"ב). בעל קרבן העדה מסביר שחצר של יחיד אינה צריכה בית שער, לכן אין זה בית שער קבוע, אך דומה שאין להסבר זה סיוע מהממצא הארכאולוגי. במבני וילה גדולים, שבהגדרתם ההלכתית הם חצר של יחיד, מצוי בית שער, ואין לומר "שאין להם צורך בבית שער". גם המושג "צורך" בהקשר זה הוא בלתי משמעותי. ההסבר הוא פרקטי: חצר של יחיד אינה גדולה, בית השער שלה קטן ואין הוא נחשב כדירת מגורים אפשרית. חז"ל אינם מתייחסים כאן לבית החצר של הווילה הגדולה, אלא לבית חצר של איש אמיד מקומי. משנתנו מצטרפת אפוא לראיות שחז"ל משווים נגד עיניהם את הציבור הפשוט. באותן תקופות פעלו כמובן גם עשירים, אך ברובם המכריע הם היו מחוץ לתחומי החברה היהודית, ולא עליהם חכמינו מדברים.
או אכסדרה – אכסדרה היא חצר מוקפת עמודים, ומובן שאינה משמשת חדר מגורים, ומרפסת – או בגזוזטרא, מעין מדף היוצא מקיר הבית או מחדר המגורים ומשמש לכניסה לחדרי מגורים בקומה העליונה, אינו עירוב – שכן עירוב יש להניח באחד מחדרי המגורים, ומקומות אלו אינם משמשים למגורים. העירוב נפסל ללא קשר לבעלות עליהם, והדר שם אינו אוסר עליו – המשנה מניחה שבן חצר שלא עירב אוסר על בני החצר לטלטל בשבת (פ"ז מי"א). אולם אם אדם גר באחד ממקומות אלו ולא עירב – אין הוא אוסר על בני החצר לטלטל, כיוון שזה מקום מגורים. [ב]בית התבן – המצוי בסוגריים נוסף בידי המעתיק מעל השורה. בית התבן הוא מחסן סגור המשמש לאחסון תבן, [ב]בית הבקר – הבקר אוכסן לעתים בחצר. בדרך כלל המבנה מכונה "רפת", חדר שמידותיו 4x6 אמות (בבא בתרא פ"ו מ"ב), [ב]בית העצים – במחסן העצים, [ב]בית האוצרות – במחסן, הרי זה עירוב – אם הניח עירובו בכל אלה עירובו עירוב, שכן הם נתפסים כחדר אפשרי למגורים, והדר שם [ו] אוסר עליו – כיוון שהגר שם הוא דייר לכל דבר, לפיכך עירובו אוסר על בני החצר האחרים לטלטל בחצר, וצריך לערב עִ מו. רבי יהודה אומר אם אין שם תפוסת יד שלבעל הבית אינו אוסר עליו – ההנחה היא שהחצר שייכת ליחיד, ובבית התבן או במחסן אדם גר ברשות בעל הבית; לכן אם נותרה לבעלים אחיזה כלשהי במבנה, כגון שהניחו חפציהם במחסן שהשכירו לאחר, הרי שהדר בו אינו אלא אורח ועירובו אינו אוסר. ההלכה מנוסחת בלשון יחיד; אם בחצר רק בעל בית אחד – הרי שדייר קבוע שני כלשהו מחייב עירוב, ואם זו חצר שותפים – הדייר המתגורר במחסן חייב להיכלל בעירוב.
בפירוש המונח "תפיסת יד" קיים הבדל מסוים בין התלמודים. הירושלמי הבין שיש לבעל הבית אפשרות שימוש במבנה, והבבלי הבין שמדובר בחצרות של עשירים המשכירים את החצר לאחרים. בחצרות אלו יש לבעלים זכות בעלות, וזכות מסוימת לשימוש גם בעת ההשכרה (בבלי, פה ע"ב)33הראשונים פירשו שתפיסת יד משמעה הנחת כלים, והוסיפו שמדובר בכלים שניתן לטלטלם בשבת. כלומר, תפיסת יד היא זכות מעשית להשתמש במחסן בשבת.. בהקשר זה הבבלי מספר על אחד מאותם עשירים מופלגים שהייתה לו מערכת קשרים של כבוד עם רבי יהודה הנשיא, אולם כפי שנאמר, רק סיפורים מעטים על עשירים נזכרים במקורות ארץ ישראל, ואין זה מקרה שהם רבים יותר בתלמוד הבבלי. אין זה מקרה שהבבלי מעמיד גם את נושא משנתנו בחצר של עשיר ואילו הירושלמי בבעל בית רגיל, במשכיר (או נותן במתנה) זכות דיור לעני ושומר לעצמו את הזכות לתלות במחסן חפצים, כגון חתיכות מתכת או לוח (כה ע"א). בירושלמי נמסרת מחלוקת נוספת האם "תפיסת היד" היא זכות שימוש עקרונית או שמדובר בחפץ הניטל בשבת, כלומר שמותר לבעלים להיכנס למחסן בפועל בשבת.
בית תבן, בית בקר, בית עצים ובית אוצרות הם קבוצת מבנים המופיעה בהקשרי הלכה שונים.
המונחים "בית תבן" ו"בית בקר" מופיעים תמיד בצוותא בקבוצה זו, ובהקשרים הבאים:
1. הם נחשבים כבית לעניין חזרה ממלחמה, כאמור במשנת סוטה (פ"ח מ"ב) ומקבילותיה.
2. קבר שפינוהו אין לעשות על מקומו בית תבן, בית בקר, בית עצים וכו' (תוס', שמחות פי"ג, ה"ט, עמ' 203. (אלו נתפסים כשימושים שיש בהם ביזיון או פחיתות כבוד.
3. כל אלו פטורים ממזוזה (מסכת מזוזה פ"א ה"ד). בתלמוד הבבלי (יומא יא ע"א) יש דיון בעניין, ומובאות שתי דעות האם הלכה זו נאמרה במקרים שהם משמשים לרחצה, או בכל מקרה. הבבלי מנמק זאת בכך שנשים "נאותות בהן", כלומר שהם משמשים לרחצת נשים, ודינם כדין בית מרחץ. ברם בספרי הנימוק הוא שאלו אינם מבנים של כבוד, ואינם נכללים בכלל "שעריך" החייבים במזוזה (ספרי דברים, לו, עמ' 67). במקביל נאמר בבבלי שם שרפת פטורה ממזוזה, ונראה שהתלמוד סבור שרפת ובית בקר חד הם. בשאלת השונה והדומה שבין בית הבקר לרפת נעסוק להלן. ממדרש ספרי דברים (רכט, עמ' 262) ניתן להסיק שחייבים במזוזה34ראו מספר 7. המדרש קובע שבית קטן מארבע על ארבע אמות פטור מכל הגדרות הבית, ומשמע שבית התבן והבקר הנזכרים בספרי דברים, רכט, (עמ' 261) נחשבים כבית לצורך מצוות אלו, וביניהן מזוזה., וכך נאמר במפורש במדרש תנאים לדברים (ו ט, עמ' 29)35עדותו של מדרש זה בעייתית. בקטעים אלו הוא שוחזר מתוך מדרש הגדול, ובמדרש זה יש לעתים השתקפות של הבבלי ושל חיבורים מאוחרים יותר, ובעיקר של הרמב"ם. על כן עדותו הסתומה של הספרי עדיפה על עדותו הברורה של מדרש התנאים. מכל מקום, קטע זה אינו מראה זיקה לבבלי שהבאנו (יומא יא ע"א).. מהבבלי עולה שפטור המבנים קשור לתפקודם, ועוד יותר ללכלוך שבהם. ייתכן שלבבלי כאן עמדה שונה משל המקורות התנאיים, אך כאמור גם בבבלי שתי דעות בנושא. המסורת המחייבת מזוזה מן הסתם חולקת ורואה בהם בית מגורים.
4. מבנים אלו נחשבים כחלק מהחצר: אפשר להניח בהם את העירוב והבעלים שלהם חייבים להסכים להתקנת העירוב, כלומר שהם נחשבים דיירים, אף אם אין להם בית מגורים בחצר (משנתנו).
5. הבודק חמץ פטור מלבדוק במבנים אלו (תוס', פסחים פ"א ה"ג; בבלי, ח ע"א). ההנחה היא שאין אוכלים בהם, כשם שאין גרים בהם (מס' 3.
6. מבנים אלו חייבים במעקה, ומבחינה זו נחשבים לבית (ספרי דברים, רכט, עמ' 261(
7. מהמשך הספרי שם עולה שמבנים אלו מצטרפים לעיבור העיר36וכן מבני שדה נוספים. ראו תוס', פ"ד ה"י ומקבילות. ונחשבים כבית לכל דבר, שאם הכניס לשם פֵ רות הם חייבים במעשר (טובלים למעשר), מטמאים בנגעים כבית וכו'.
כל המבנים הללו אינם אפוא מבני מגורים, אך נחשבים כמבנים פחותים. הם חלק מהחצר אלא שאינם משמשים למגורים ממש, אם כי הם ראויים למגורים.
תופעה זו של קבוצות ספרותיות רגילה בספרות חז"ל בכלל, ובמשנה בפרט. היא מעידה על תרבות לימוד ועריכה.
שני מונחים נוספים נזכרים במקורותינו במקביל: "רפת" ו"מתבן". המתבן נזכר כערֵמה שבין שתי חצרות ואינה מבנה, וכנראה הכוונה לערמה פתוחה שניתן לפחות ממנה (להוציא ממנה חלק מהתבן, להפחית מגובהה וכו') (משנה, עירובין פ"ז מ"ה).
מסובך יותר הקשר שבין הרפת לבית הבקר. הרפת נזכרת בהקשרים שבהם "בית הבקר" אינו מופיע. רק בסוגיית הבבלי (יומא יא ע"א) שני המונחים נזכרים בהקשר אחד. נאמר שם שרפת חייבת במזוזה, ונראה שהבבלי סבר ששני המבנים חד הם.
הרפת מתוארת לעתים כחלק מהחצר (משנה, בבא מציעא פ"ב מ"י; בבא בתרא פ"ב מ"ג; תוס', בבא מציעא פ"ח ה"ל). אבל לעתים היא מתוארת כמצויה בשטח הפתוח קרוב לעיר או במרחק מה. תיאור זה משתמע מפירוש הבבלי למשנה: "מצאה ברפת אין חייב בה ברשות הרבים חייב בה" (בבא מציעא פ"ב מ"י; ספרי דברים, רכה, עמ' 257". (חייב" כאן הוא חייב בהשבת אבֵ דה, והמוצא פטור משום שהבהמה מצויה במקומה. אבל הבבלי (לב ע"א) מסיק שהרפת מצויה מחוץ לתחומי החצר, שהרי אחרת לא הייתה המשנה צריכה למנות מקרה כזה, ודין רפת שבחצר פשוט ומובן מאליו. ברור שהבבלי סבר שהרפת מצויה בשדה, והוא מתדיין בשאלה אם היא בתוך ה"תחום" או מחוץ לו. בהבנה פשוטה ניתן להעמיד את המשנה במקרה ברור שאין בו חידוש, אבל פירוש הבבלי משתמע גם מדרשת הספרי: "'מצאה' בדרך ולא ברפת" (ספרי דברים, שם). ניתן אפוא לסכם שהרפת היא בחצר או בשולי היישוב. עוד אנו שומעים שהרפת היא מבנה קטן (ארבע אמות על שש אמות – משנה, בבא בתרא פ"ו מ"ד). התלמוד אומר: "אמר רב אשי: זאת אומרת, המשכיר חצירו סתם – לא השכיר רפת שבה" (בבא מציעא קב ע"א). כאן הרפת היא צמודה ל"בית" (חדר המגורים), אך מהווה יחידה עצמאית. אם כן, לא מצאנו הבדל בין רפת לבית בקר אלא שהרפת לעתים רחוקה מהיישוב או בשוליו, ובית הבקר תמיד חלק מהחצר37בית הבקר ובית התבן, כמו גם הרפת, חסרים ברשימת מרכיבי החצר שבמשנת בבא בתרא פ"ד מ"ד, וכן אינם בשטרות מכירה קדומים שבידינו. כמו כן הם חסרים ברשימת מרכיבי ה"עיר", היא בית האחוזה (שם מ"ז). נראה שאין להסיק דבר מהיעדרם..
הנימוק שנשים "מתנאות" או "מתרחצות" הוא רק חלק מהתמונה, ומלמד על תפקוד נוסף של מבנים אלו, שרק בהם עשויה הייתה האישה להתבודד לטיפול אינטימי בביתה. יש להניח שמי שדר במחסנים היה עני, מעין דייר משנה, שחי בחסות בעלי החצר. אך מריבוי הדיון מסתבר שזו תופעה שכיחה במסגרת הדיור הכפרי.