כמה הוא שיעורו – מהו שיעור הנחת עירוב לעירוב תחומין דווקא; לשיתוף מבואות יש שיעור שונה במקצת, מזון שתי סעודות10בשבת אוכלים שתי סעודות, אך המינוח הקבוע הוא "שלוש סעודות" ונכללת בו סעודת ליל שבת, שהיא בעצם סעודת יום שישי. בעל "הון עשיר" פירש שבשבת אוכלים מזון כדי שתי סעודות, אלא שהוא נאכל בשלוש סעודות; ואין זה נכון, שהרי בשבת אוכלים מזון נוסף, את סעודת הלילה של ליל שבת. לכל אחד ואחד – בעירוב תחומין יש להניח כמות מזון שתספיק לכל אחד לשתי סעודות לפחות, מזונו לחול אבל לא לשבת דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר לשבת אבל לא בחול ואלו [ואלו] מתכוונים להקל – בתלמודים מסבירים שרבי מאיר סובר שבשבת אדם אוכל יותר אבל בעירוב תחומין די בכמות מזון של יום חול, אף שהמזון אמור להיאכל בשבת. רבי יהודה, שבדרך כלל מקל בעירובין11ראו במבוא. יותר מרבי מאיר, סובר שיש למדוד את כמות המזון לפי המקובל בשבת, ואף הוא מתכוון להקל, שכן הוא מדבר ברכיב הפת בלבד: ביום חול אוכלים רק פת והיא מהווה את עיקר הסעודה12שמות התנאים רבי מאיר ורבי יהודה מוחלפים ב- דו, ל3 ,ל5., אבל בשבת אוכלים עם הפת מאכלים נוספים, ורכיב הפת קטן יותר. להלן נראה שהמונח "מזון שתי סעודות" כבר הפך למונח טכני לכמות מוגדרת של מזון במשקל מסוים, אבל בדברי רבי מאיר ורבי יהודה עדיין מדובר בכמות שאינה מוגדרת במדויק, ואינה אלא מושג כללי. זאת ועוד, להלן נחלקו בשאלת המשקל המדויק של "מזון שתי סעודות", ואין בה כל התייחסות להבדל בין שבת ויום חול. בדרך כלל ההלכה צועדת מהגדרות כלליות ומופשטות לעבר הגדרות משפטיות-כמותיות מוגדרות ומדויקות. ניתן להציע שלפנינו מחלוקת בהגדרת כמות המזון שיש להניח כעירוב, אך המשנה אינה מציעה זאת כמחלוקת, ואין זה הסגנון הרגיל של הצעת דברי תנאים חולקים. על כן סביר שדברי רבי מאיר ורבי יהודה עדיין משקפים את ההלכה הקדומה, ורבי יוחנן בן ברוקה ורבי שמעון את ההגדרה המאוחרת יותר (ראו להלן). רבי שמעון (בן יוחאי) הוא בן זמנם של רבי מאיר ורבי יהודה, ורבי יוחנן בן ברוקה מבוגר מהם במקצת, אולם הכרונולוגיה של דבריהם אינה מבוססת על שמות הדוברים, אלא על תוכנם הפנימי. נמצאנו למדים שרבי מאיר ורבי יהודה מצטטים את דברי רבותיהם, ולא את הניסוח ההלכתי בן זמנם. תופעה זו ניכרת במסכת עירובין פעמים רבות. חכמי דור אושא הם הדַ ברים העיקריים במחלוקת, אך הם מביאים את דברי רבותיהם, ועמדנו על כך במבוא.
המשנה מדברת בעיקר על לחם, ברם זו רק דוגמה, ובתוספתא מוזכרים גם מזונות אחרים כתמרים וזיתים (פ"ו [ט] ה"ט). במחלוקת הקודמת דובר רק על רכיב הפת בסעודה, וזה היה כנראה חומר העירוב הרגיל, שכן לחם היה זול ונשמר היטב. להלן נראה שלעתים נמדד שיעור המזון לפי הלחם והלפתן.
בַהמשך המשנה מגדירה מהי הכמות של "מזון שתי סעודות". משנה זו מצוטטת רבות בספרות המחקר הכלכלית, שכן היא קובעת את נורמות הצריכה הבסיסיות, ברם למרות הציטוטים הרבים דומה שפירושה המלא טרם התברר13לספרות המחקר ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 105-107 ;שפרבר, מחירים, עמ' 112-115.. תוכנה של המשנה חוזר במסורות מקבילות אחדות.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע – שתי הסעודות של העירוב מורכבות מכיכר לחם הנמכר בפונדיון, בזמן שארבע סאים חיטה נמכרות בסלע. המחיר של ארבע סאים בסלע מופיע לעתים קרובות מאוד בספרות חז"ל14לעתים התלמוד מדגים מחיר על בסיס תעריף זה של "ארבעה סאין בסלע", ראו במיוחד דברי שפרבר, המחירים, שם, שהגיה את הירושלמי על בסיס טיעון זה. הגהה זו התאשרה מכתב יד אסקוריאל לירושלמי (מהדורת רוזנטל), בבא קמא פ"ט ה"ד, ו ע"ד. אשרי החכם שהגיה מדעתו והתגלה כתב יד טוב המאשר את הגהתו.. מחיר זה הוא סמל למחיר סביר ולתנאים נוחים. המדרש אומר: "תהו רואים אותה [=את התורה] כאילו היא בזול אחד משלש וארבע סאים בסלע" (ספרי, דברים שו, עמ' 338 ;(כלומר, מחיר זול הוא שלוש סאים בסלע. כן נקבע שאם מחיר החיטה יקר מארבע סאים בסלע זה סימן למהומה ולשואה כלכלית, ואף נימוק להיתר ירידה מהארץ15בבלי, בבא בתרא צא ע"ב, והשוו תענית יט ע"ב, שם השינוי במחיר הוא ביטוי לבצורת. אין למסורות אלו מקבילה ארץ-ישראלית, ואולי אין זה מקרה.. המחיר מסמל גם מעבר לחיים מתוקנים, וחוזר בכל ספרות המזרח. הווה אומר שהמחיר אינו בהכרח רֵאלי, אלא הוא יותר מטבע לשון ספרותית, או שהוא גם מטבע לשון ספרותית.
בסאה – שישה קבים, וארבע סאים הן 24 קבים. בסלע – 48 פונדיון, וכאשר מחיר השוק הוא ארבע סאים בסלע, ניתן לקנות 24 קבים (ארבע סאים) ב- 48 פונדיון (בסלע). נמצא שבפונדיון ניתן לקנות חצי קב. הכיכר אפוי אפוא מחצי קב חיטים, והוא מוגדר כמספיק למזון שתי סעודות. הסאה היא כ- 10 ליטר16ראו הנספח למסכת פסחים., וחצי קב הוא קצת יותר מ- 8.0 ליטר, כ- 600 גרם קמח (קרוב למשקל "לחם אחיד" היום). הכיכר הארץ-ישראלית הייתה גדולה ועגולה, והייתה אמורה להספיק ליום שלם17הכיכר עצמה משקלה 600 גרם, וכיכרות מספר הספיקו לכל השבוע. על כיכר בגודל זה אנו שומעים גם במשנת שקלים פ"ח מ"ד., בניגוד ללחם ("ריפתא") הבבלית שדמתה אולי יותר לפיתה של היום. בארץ ישראל אפתה אישה פעם בשבוע, ביום חמישי, לכל השבוע; ובבבל – פעם ביום (לפנות בוקר), והלחם היה אמור להספיק ליום אחד, ומובן שהיה קטן יותר. על כן התלמוד הבבלי קובע ששתי סעודות הן שתי "ריפתא איכרייתא" (פב ע"ב), שתי ריפתות של איכרים18בלשון המקרא איכר משמעו אריס, וכן באכדית "אכרו". נראה שגם בתלמוד הבבלי באה המילה במשמעות זו. (איור 43 בעמוד הבא).
600 גרם לחם מספקים כ- 2320 קלוריות (387 קלוריות ל- 100 גרם), וזו כמות האמורה לספק שפע אנרגיה לאדם (המינימום הנדרש הוא 1200 קלוריות לאדם שאינו עובד עבודה פיזית), עם זאת אין היא סעודה משופעת. כל נוהגי המזון המשתקפים מסדרי העירוב מעידים על סעודות פשוטות, אם כי מזינות ומספקות.
רבי שמעון אומר – מזון שתי סעודות הוא, שתי ידות – שני חלקים, שני שלישים, לככר משלש לקב – של כיכר כשאופים שלוש כיכרות מקב קמח. הכיכר, לדעת רבי שמעון, קטנה יותר ונפחה כשליש קב. במשנת פרה נשנית כמות זו בסתם, במסגרת סדרת מידות הנמסרות בלשון ארכאית: "אמרו, האוכל בבית המנוגע פרס מג' לקב, אמרו לו: אמור משמנה עשרה לסאה, אמר להם: כך שמעתי סתם, אמר בן עזאי אני אפרש" וכו' (פ"א מ"א). רבי שמעון מסכים כי שני הניסוחים – מג' לקב ומי"ח לסאה – זהים, ובן עזאי מוצא משמעות דווקא בניסוח מג' לקב. בן עזאי חי בדור יבנה, וברור שהמידה של שליש קב היא מידה קדומה. במשנתנו היא נשנית בשם רבי שמעון, אך היא קדמה לו, והוא מצטט את ההלכה הקדומה19במשנת פרה נשנית סדרת כמויות, ובן עזאי מוצא משמעות לניסוח הקדום. על כן אולי יש מקום לטעון שהמילים "אמר בן עזאי אני אפרש" הן כבר העברה מהרישא.. לענייננו ברור ששליש קב זהה לאחד חלקי שמונה עשר של סאה, והכיכר של רבי יוחנן אחד חלקי שנים עשר של סאה.
רבי שמעון קובע שמזון שתי סעודות אינו כיכר, אלא שתי ידות ממנו, והכיכר קטנה יותר. המונח "שתי ידות" מופיע פעמים מספר בספרות חכמים, ומשמעו שני שלישים. שתי ידות בחודש הן עשרים יום (תוס', סנהדרין פ"ב ה"ז). במקומות אחרים ברור ששתי ידות הן שני חלקים מהשלם20תוס', ביכורים פ"ב ה"ח; משנה, מנחות פ"ז מ"ב; תוס', פאה פ"ד ה"ב, ועוד., אם כי לא ברור שהכוונה רק לשני שלישים. כך, למשל, עולי הרגל היו הולכים כל יום כשתי ידות מהיום, כלומר שהיו מפסיקים בצעדה לפני תום היום. סביר להניח שהיו הולכים שני שלישים מהיום; אולם אם הייתה רק משנה זו לפנינו, ניתן היה לפרש שהם צעדו שתי ידות מחמש ידות, או משבע. נמצא שמזון שתי סעודות, האמור לספק אנרגיה ליום שלם, הוא רק 200 גרם קמח, כמות קטנה שאין בה די אנרגיה. ב- 200 גרם 774 קלוריות, ואדם שאינו עובד צורך כ- 1200 קלוריות ליום, וברור שחל כאן שיבוש כלשהו, אם כי מידה זו חוזרת במסורות מקבילות אחדות21משנה, פאה פ"ח מ"ז, ונראה שגם משנה, כתובות פ"ח מ"ה מבוססת על מידות אלו, וראו במיוחד משנה, כלים פי"ז מי"א; תוס', נגעים פ"ז ה"י..
בתלמודים נקבע בפירוש "קרובים דבריהן להיות שוין"22ירו', כה ע"א; פאה פ"ח ה"ה, כ ע"ד; בבלי, פב ע"ב; כתובות סד ע"א., ולכאורה המשפט קשה ביותר, כי ההבדל בין התנאים הוא יותר מפי שניים! שני התלמודים עמדו על כך ופירשו את הכתובים לכאורה באותן מילים, אך באופן שונה. הירושלמי מפרש: "ותני כן קרובים דבריהן להיות שוין. איתא חמי אהן עבד עיגולא תרי עשר ביעין ואהן עבד עיגולא תמני. ותימר הכן? רב הונא אמר צא מהן שליש ליציאה. רבי יוסי בי רבי בון נפק ליה לאילין נחתומיא כהדא דרב הונא ולחוד כהן שיעורא". לכאורה פירוש הדברים הוא כך: יש הרואה זה עושה (קובע) גודל כיכר שתים עשרה ביצים, וזה עושה כיכר שמונה ביצים. הירושלמי שואל: הקב מכיל עשרים וארבע ביצים, ורבי יוחנן בן ברוקה סובר שכיכר נאפה מחצי קב (משתים עשרה ביצים), ורבי שמעון משליש קב (משמונה ביצים) – אם כן, איך זה שדבריהם קרובים להיות שווים? רב הונא עונה על כך שיש לנכות שליש – מחצי קב, משתים עשרה ביצים – להוצאות הבישול. "צא מהם" מציין מונח לניכוי, לקחת פחות קמח לכיכר. כלומר הכיכר נפחה שליש הקב בלבד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה (שני שלישים מחצי קב), ולדעת רבי שמעון שתי תשיעיות הקב (שני שלישים משליש). כלומר, הרוצה לתת לחברו מזון שתי סעודות, צריך להעניק לו חצי קב קמח כדי שהלה יוכל למסור את הקמח לחנווני או לנחתום ולקנות בו כיכר הראוי לאכילה של שליש הקב – לשיטת רבי יוחנן בן ברוקה – או להעניק קמח בשיעור שליש הקב – לשיטת רבי שמעון – כדי שיאכל כיכר של שתי תשיעיות הקב. בהמשך מסופר שהעניקו לעניים לחם לפי מידה זו ("הוציא לנחתומים אלו כ[שיעור] של רב הונא"), והקפידו על שיעור זה. כלומר, נתנו לעניים כיכר אפוי של שליש הקב. הירושלמי כאן מתייחס למשנת פאה שבה נקבע שלעניים נותנים מזון שתי סעודות לפחות23המסורת מלמדת על הארגון הקהילתי וחלוקת מזון לעניים, וגם על שליטתם של חכמים על המנגנון הקהילתי – נושאים אלו חשובים, אך לא לדיוננו.. לפי הסבר זה "קרובים דבריהן להיות שוין", שכן ההבדל בין רבי יוחנן בן ברוקה ורבי שמעון הוא תשיעית (3/1-9/2.(
הפירוש המוסכם על המפרשים קשה. ראשית, מה עניין המסירה לחנווני לכאן, הרי כאן מדובר על הנחת עירוב תחומין, וודאי עירבו במזון מבושל – ומדוע יש לקבוע שמזון שתי סעודות הוא חצי קב לחם, הרי כל עניין מחיר האפייה אינו רלוונטי? יתר על כן, כל זה אמור בגודל הכיכר הסטנדרטי, ברם וכי חשוב לעניין עירוב תחומין מהו גודל הכיכר הסטנדרטי? המחלוקת היא על משקל מזון שתי סעודות, ולדעת רבי שמעון די בשני שלישים של כיכר קטן, ולכן הפער ביניהם גדול יותר. מעבר לכך, נשארנו עם שתי שאלות מתחום הרֵאליה: האם ייתכן שמחיר האפייה היה שליש מההוצאה? וכיצד מספיק שליש קב ליום שלם לאדם מבוגר?
לפני שנשוב לירושלמי, מן הראוי להעלות את הסבר התלמוד הבבלי הנובע מהירושלמי, אך שונה ממנו. הבבלי הסביר בתחילה "צא מהן שליש לחנוני", ואחר כך חזר בו והסביר "צא מהן מחצה לחנוני". ברם הבבלי הבין שהמימרה "קרובים דבריהן להיות שוין" חלה על מזון שתי הסעודות, והפער בין החולקים אינו שליש אלא יותר מפי שניים (חצי קב לרבי יוחנן בן ברוקה, ושתי תשיעיות לרבי שמעון). אבל אם גורסים "מחצה לחנוני" שתי המידות מתחילות להיות קרובות (פער של תשיעית בלבד). ברור שהבבלי הכיר את המשפט "צא מהם שליש להוצאה" והסביר שחל על רבי יוחנן בן ברוקה בלבד, אך התקשה ביישומו ולכן תיקן ל"מחצה לחנוני", ועדיין הדברים קשים.
נחזור עתה לפירוש הירושלמי. ברור שסוגייתנו מועברת מפאה, שהרי כל עניין ההוצאה לנחתומים אינו קשור לעירובין כלל ועיקר. לפיכך יש לחזור לנוסח הסוגיה בירושלמי פאה: "הכא את אמר אין פוחתין לעניים בגורן וכאן את אמר אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום? רב הונא אמר צא מהן שליש ליציאה. רבי יוסי בי רבי בון מפיק לאילין נחתומיא כהדא דרב הונא ובלחוד כהדין שיעורא" (פ"ח ה"ז, כא ע"ד). הירושלמי פותח בהשוואה בין משנה ה בפרק ח שבמסכת פאה לבין משנה ז באותו פרק. במשנה ה נקבע "אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים", ובמשנה ז "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר לפונדיון". שתי המידות כמובן זהות, והירושלמי מקבל זאת כמות שהוא. על ההלכה הזאת אומר רב הונא "צא מהן שליש להוצאה". לדעתו יש לקצץ את כמות הלחם הניתנת לעני בשליש. הנימוק הוא שחצי קב חיטים (חומר גלם) זהה לכיכר הקטן בשליש. אין ספק שיש לעני הוצאות על אפיית החיטים, אך ברור שהפער אינו שליש, ורב הונא לא הסתמך על הטיעון של "שליש להוצאה" אלא כאמתלה בלבד. רב הונא סבור שיש לקצץ באספקה של העניים, מן הסתם בגלל בעיות כלכליות של הקהילה והקשיים באספקת לחם בכמויות שבמשנה. הוא משתמש באמתלה שכמות קטנה יותר של לחם אפוי זהה לכמות מעט גדולה יותר של חומר גלם, אך הפער של שליש מופרז. זו דוגמה יפה לעצמאות של החכם המרשה לעצמו לשנות את הפסיקה של המשנה אך בה בשעה גם לתלותה במשנה. אין הוא מרשה לעצמו לבטל את דברי המשנה, אלא נוקט בדרך של "פרשנות יוצרת". עד כאן סוגיית פאה. הירושלמי בעירובין מצטט את הסוגיה במסכת פאה, אך מוסיף בה את המשפט "קרובים דבריהן להיות שוין". האפשרות הפשוטה ביותר היא שהמשפט נאמר על שתי המשניות במסכת פאה. המידה של חצי קב קרובה או זהה למידה של "ככר בפונדיון", אלא שאינה זהה בדיוק; שכן הכיכר ניתנת לאכילה מיד, ואת חצי קב החיטים יש עוד לאפות. כלומר, את הירושלמי שלנו יש לקרוא בניחותא, "ותני כן קרובים דבריהן להיות שוין". עד כאן ציטוט מירושלמי פאה (שאיננו לפנינו). אפשרות נוספת תוצע להלן. הקטע "איתא חמי אהן עבד עיגולא תרי עשר ביעין ואהן עבד עיגולא תמני", כל זה בניחותא, מתייחס למשנתנו: יש הרואה [בהוראת מסיק] זה [רבי יוחנן בן ברוקה] עושה כיכר של שתים עשרה ביצים [חצי קב], ויש רואה כיכר שמונה ביצים [שליש קב]. גם הקטע "ותימר הכן רב הונא אמר צא מהן שליש ליציאה" נאמר בניחותא, וכאמור כך אמר רב הונא; אולם הוא העברה ממסכת פאה, אלא שלירושלמי הייתה גרסה שונה במקצת במסכת פאה, ושם הופיע המשפט "קרובים דבריהן להיות שוין". אם כן, "השווים" הם משנה ה ומשנה ז בפאה.
אמנם אנו השבנו את הירושלמי על כנו, אך הבבלי השתמש במשפט שבירושלמי, התקשה בו ופירשו בדרך שפירש. אין ספק שההסבר שמחיר האפייה הוא חצי מהכיכר מופרז ובלתי רֵאלי, ברם הבבלי הכיר את הירושלמי כמות שהוא לפנינו במסכת עירובין. הוא לא יכול היה לדעת שלפניו העברה, וניסה להעניק לירושלמי איזו שהיא משמעות משפטית, ניסיון שהתעלם מהרקע הרֵאלי לטובת השלמות הדיאלקטית.
יש בכך משום עדות רבת חשיבות לדרכי ההעברה של חומר ארץ-ישראלי לבבל. לעתים הועברו רעיונות ודרכי חשיבה, ולעתים עברו לבבל ציטוטים שנקלטו באופן טכני, אך במקרה שלנו חל שיבוש קל בציטוט שהוביל לטעות. הבבלי הכיר כבר את סוגיית הירושלמי בעירובין לאחר שהועברה ממסכת פאה; כלומר, בבבל הכירו את הירושלמי ערוך ברמה כלשהי, ועריכה זו היא שגרמה להבנה מוטעית של המימרות המקוריות.
עם זאת עדיין לא ברור כיצד רבי שמעון מסתפק במאתיים גרם לחם ליום, וכיצד ניתן לחיות מכמות כה קטנה. זאת ועוד, הפירוש למשפט "קרובים דבריהן להיות שוין" מאולץ במקצת. להלן נחזור לכך, לאחר הבנת המשך המשנה.
חצייה – של כמות זו של שתי סעודות לעירוב, לבית המנוגע – השוהה בבית שהתגלה בו נגע צרעת נטמא אף הוא, וחכמים קבעו שצריך שישהה בבית "כדי אכילת פרס", כלומר כדי אכילת חצי כיכר. המשנה קובעת ששיעור כיכר הוא כפי ששנינו לעיל במשנה, וחצי חצייה – רבע מכמות זו דיה [כדי] לפסול את הגוייה – מי שאוכל רבע מהכמות הנדונה במשנה די בכך כדי לטמא את גופו (גווייתו), ונפסל מלאכול בתרומה. ממבנה המשנה לא ברור אם לפנינו המשך דברי רבי שמעון, היינו חצי שיעור של שתי ידות של שליש הקב, כלומר שתי תשיעיות הקב, או ששיעור זה מקובל גם על רבי יוחנן בן ברוקה24ראו אלבק, עמ' 440. , כלומר גם רבי יוחנן מסכים ש"חציו לבית המנוגע", אלא שהוא סבור שהכוונה לחצי של חצי קב, היינו רבע הקב. ההבדל בין רבי שמעון לרבי יוחנן בן ברוקה יהיה בין תשיעית קב לרבע קב. ההלכה חוזרת במשנת נגעים: "מי שנכנס לבית המנוגע... היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורים מיסב ואוכלן בלפתן" (פי"ג מ"ט; פרה פ"א מ"א)25לפי המשנה בנגעים הוא נטמא מיד, אבל כליו נטמאים רק לאחר שהות זו.. משנת פרה שצוטטה לעיל מסבירה שהכוונה לחצי (פרס) של שלוש קבין, וזו שיטת רבי שמעון אצלנו. כן גם בתוספתא נגעים: "וכמה הוא פרס, חצי ככר משלש ולקב ושלשה שיעורין היה, רבי שמעון אומר בה בה שתי ידות מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בערובי תחומין, רביעי נקרא חצי פרס לפסול את הגויה, חציו נקרא פרס לאכול בבית המנוגע מסב ואוכלה בלפתן בבינונית של כל אדם" (פ"ז ה"י, עמ' 627.(
אם כן הוא, פרס ורביע הם חצי ורבע של כיכר סטנדרטית. ברם קצת תמוה: אם שני שלישים של הכיכר הם מזון ליום אחד, מדוע נמדד בית המנוגע בחצי כיכר? קל מאוד להבין את המשנה אם "פרס" הוא חצי סעודה, אך מדוע ישתמשו חכמים בצירוף כה מקרי של זמן האכילה של חצי כיכר, רצף זמן שאינו משמעותי מבחינה הלכתית? יתר על כן, כל המידות שנקבו חכמים הם בחלוקה זוגית: חצי פרס, רבע פרס, ברם המידה של שתי ידות נראית בלתי הולמת. נראה, אפוא, שהמשפט כולו הוא בעיקר לשיטת רבי יוחנן בן ברוקה, ולפחות ניסוח המשנה הוא לשיטתו.
לפי הסבר זה, רבי שמעון מגדיר כמזון שתי סעודות שני שלישי קב, בערך 800 גרם לחם. שני שליש קב הם שש תשיעיות. ייתכן שלכך התכוונו האמוראים שאמרו "קרובים דבריהן להיות שוין" (שני שליש קב וחצי קב), אם כי עדיין פער של יותר מתשיעית הוא גדול למדי.
המשנה בעירובין אמרה, כאמור, "שתי ידות לככר משלש לקב", ובעקבות התלמוד הבנו שהכוונה לשני שליש כיכר. ברם הנוסח בתוספתא (נגעים שם) הוא: "רבי שמעון אומר בה בה שתי ידות. מזון..."26בכתב יד וינה נכתב בטעות במקום "מזון" – "שתי סעודות".. בתוספתא נאמר ישירות לאיזה עניין יש לפרש את המשפט: רבי שמעון אומר בה שתי מידות (ידות = מידות). מזון שתי סעודות לעירובי תחומין, וחצי ממנו, כלומר מזון סעודה אחת, הוא ה"פרס". אם כן "פרס" הוא מזון סעודה אחת ולא חצי כיכר, אבל לתנא קמא אכן הפרס של בית המנוגע הוא חצי כיכר של שליש קב, כלומר שישית קב, אבל איש לא אמר שזה מזון לסעודה או שתיים, אלא שזה שיעור שהייה בבית המנוגע. רק רבי שמעון מנסח מערכת יחסית שפרס הוא חצי שתי סעודות, אבל לא הוא זה שאומר שהכיכר הוא שליש קב. לשיטתו מזון שתי סעודות הוא חצי קב, וסעודה אחת רבע קב. לפי נוסח התוספתא הכול אתי שפיר, ולפי משנת עירובין וסוגיות התלמודים שציטטו והסבירו אותה נותר הקושי הרֵאלי שציינו. גם משנת פרה שציטטנו איננה קושרת בין זמן אכילת פרס למזון שתי סעודות. קישור זה נמצא רק במשנת עירובין, והנוסח בתוספתא נגעים שונה.
כמויות המזון הנזכרות מייצגות את הצריכה של ההמון הפשוט. משנתנו, כמו משנה ד להלן, מצטרפת לעשרות משניות שמהן יוצא שחז"ל שיוו לנגד עיניהם את הציבור הפשוט, אף שהכירו גם את חיי העשירים ומנהגיהם.
באשר לנגעי בתים. תנאים עסקו רבות בנושא, אך רוב הדיונים, אם לא כולם, היו תאורטיים ומשפטיים בלבד. התוספתא מספרת: "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, למה נכתב? אלא לומר לך דרוש וקבל שכר. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מקום היה בתחום עזה, והיו קורין אותו 'חורבתה סגירתה', רבי שמעון בן יהודה אומר איש כפר עכום27רבו הנוסחאות של כפר זה, וכנראה הכוונה לכפר עכו. ראו רומנוף, אונומסטיקון; ספראי, גבולות ושלטון, עמ' 24-28. מקום היה בגליל, שהיו מציינין אותו, שהיו אומרים אבנים מנוגעות היה בו" (נגעים פ"ו ה"א, עמ' 625 ;בבלי, סנהדרין עא ע"א). תנא קמא סובר שנגעי בתים הם נושא שכולו תאורטי, ורבי אלעזר ברבי שמעון מספר על מקום בתחום עזה שסיפרו עליו שהיה בו בית מנוגע. "חורבתה סגירתה" משמעה החורבה המסוגרת. "להסגיר" הוא המינוח הרווח להחלטה על טומאת נגעים, ולפנינו מעין הסבר אטיולוגי לשם. עזה רחוקה ממקום מושבו של החכם הגלילי והתיאור הוא אגדי למחצה, בבחינת "אי שם מצויה חורבה בשם זה". גם רבי שמעון בן יהודה אינו זוכר מעשה של טומאת נגעים, אלא מקום שהסיפור העממי מעיד כי שם מצויות האבנים של בית שנהרס בגלל נגעי בתים. גם אם שני הסיפורים רֵאליים, הם לא יותר מזיכרון עמום מהעבר, ובימי חז"ל אין הד למציאות של בתים מנוגעים28ראו דיוננו במסכת נגעים פי"ב. אחת התופעות הבולטות במשנת נגעים היא היעדר תורה- שבעל-פה מובהקת. יוצא דופן הוא הדיון בנגעי בתים. הצעתנו היא שנגעים לא נהגו בפועל, ועל אחת כמה וכמה נגעי בתים. דברי תורה-שבעל-פה העוסקים בנגעי בתים נועדו להגדיל תורה ולהאדיר, ללא כל זיקה לחיים במציאות המוכרת לחכמים..