רבי אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים אין שופכין בתוכו מים בשבת – בדפוס ובאחדים מעדי הנוסח הארץ-ישראליים מילית השלילה "אין" נעדרת, וההלכה כתובה בדרך החיוב "שופכין בתוכו מים בשבת"64מילית השלילה "אין" מופיעה ב- ג23 ,מל, מפ.. הבדל נוסף בין הנוסח בתלמוד הבבלי ובין נוסחאות ארץ ישראל, ואף בין כתבי היד של התלמוד לעומת הדפוסים, הוא שמשנה י אינה משנה לעצמה אלא הסיפא של משנה ט, ואילו אצלנו היא משנה חדשה. על כן התלמוד הבבלי מחבר את שתי המשניות ומפתח פירוש המבוסס על "חסורי מחסרא", כמו שנסביר להלן.
נפתח בצד הרֵאלי. המשנה דנה בביב מקומר, כלומר בצינור ניקוז העובר, בדרך כלל, מתחת לרחוב. צינורות ניקוז מעין אלו תדירים בערים (איור 52, (ונדירים במגזר הכפרי. במירון, למשל, נמצאו תעלות ניקוז בין הבתים, אך אלו תעלות קטנות ופתוחות (איור 53. (לכאורה ההסבר ההלכתי פשוט. מי ששופך מים לביב עושה זאת בהיתר, שכן הביב פתוח לרשות הרבים והוא אינו עמוק עשרה טפחים, ובדרך כלל גם אינו רחב ארבעה על ארבעה טפחים, והוא חלק מרשות הרבים. מצד שני, אם הביב סגור ("קמור") הוא מהווה רשות לעצמו, ואין לשפוך בו מים. לכן מותר לשפוך מים לביב פתוח, אך לא לביב קמור, משום שהביב ארוך והמים עוברים מרשות אחת לרשות שנייה. לכאורה, ההבדל בגרסאות הוא הבדל בטיב הביב: אם הביב עמוק עשרה טפחים הוא רשות לעצמה, ואם אינו עמוק עשרה הוא חלק מרשות הרבים; אלא שאם כך הדבר אין הסגירה משמעותית כלל, וההבדל תלוי רק בגודל הביב. יתר על כן, השאלה הבסיסית היא אם מותר לשפוך מים בביב כדי שיזרמו בתעלות. אפילו אם הביב נחשב לרשות הרבים אסור שהמים ייטלטלו יותר מארבע אמות ברשות הרבים. במשנה הקודמת ראינו שחכמים לא חששו לזרימת המים ברשות הרבים, אם כי פעלו לצמצום התופעה. ברוח זו צריך להבין גם את משנתנו. סדרת ההסברים שהבאנו למשנה הקודמת מתאימה אפוא גם לביב הקמור (משום חשד, חשש לסתימת הביב וכו').
נפתח בהסברים לפי שיטת התלמוד הבבלי, המחבר את הסיפא של המשנה הקודמת לדברי רבי אליעזר בן יעקב. הבבלי גרס "שופכים לתוכו מים" (פח ע"א), והוא מפרש בשיטת "חסורי מחסרא": אין שופכים מים בחצר קטנה אבל שופכים מים בחצר גדולה, שכן אמר רבי אליעזר בן יעקב... (פח ע"ב). כלומר, הביב הוא דוגמה לחצר גדולה שבה שופכים מים משום שהם ייספגו בקרקע, "תיימי" בלשונו של רבי זירא. הסבר זה קשה ביותר מבחינה רֵאלית. הביב הוא צינור ניקוז, שהרי צינור שהמים מחלחלים ממנו ונספגים בקרקע הוא אסון אקולוגי ולא ביב מסודר. המאירי פירש ששופכים את המים מהחצר לביב, והביב פתוח לחצר ונמשך לביבים גדולים יותר, ואין זה כשפיכת מים לרשות הרבים. הסבר זה חורג במידת מה מהסבר התלמוד הבבלי. אמנם הוא מקשר את דברי רבי אליעזר בן יעקב למשנה הקודמת, אך ללא קשר של סיבה. דברי רבי אליעזר בן יעקב אינם הסבר למשנה הקודמת, אלא סעיף נוסף כשלעצמו. אפשר שהייתה למאירי נוסחה אחרת של דברי הגמרא, ואפשר שהעיז לפרש בניגוד מה לתלמוד65על עצמאותם היחסית של מפרשי המשנה ראו במבואנו לפירוש המשנה..
אלבק מפרש שהביב מתחיל בחצר ונמשך לרשות הרבים והוא קמור לפחות ארבע אמות, כך שהוא מעין עוקה חיצונית לחצר, ושיערו חכמים שהוא מחזיק סאתיים. פירוש זה בהחלט חריף ברם אינו כתוב בשום מקום, וקשה מבחינה רֵאלית. אם אורך הביב ארבע אמות (5.2 מ') הרי שגם אם קוטרו 10 ס"מ כבר נפחו יכול לקלוט 20 ליטר. ספק אם ייתכן שהביב היה כל כך קטן. הווה אומר שכל ביב שאורכו ארבע אמות הוא יותר מעוקה של סאתיים.
מעבר לכל הבעיות הלשוניות וההלכתיות, רבי אליעזר בן יעקב מדגיש שהביב קמור ושהוא ברשות הרבים. לפי כל ההסברים הללו, לא ברור למה צריך הביב להיות דווקא קמור (מכוסה), ולמה מדגישים שהביב ברשות הרבים, הרי הוא סמוך לחצר.
בתוספתא שנינו: "רבי מאיר אומר: סלונות שבכרכים מחזיקין סאתים, אף על פי נקובין, שופכין לתוכן מים בשבת, וחכמים אוסרין עד שיפוקו. אחרים אומרים: ביב שקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת. עוקה שבחצר מחזקת סאתים, אף על פי שנתמלאה מערב שבת שופכין לתוכה בשבת" (פ"ו [ט] הי"ח). "אחרים" הם דברי רבי אליעזר בן יעקב במשנתנו, וההמשך "עוקה שבחצר" וכו' הוא דברי משנתנו. התוספתא מסייעת בהבנת דברי רבי אליעזר בן יעקב בכך שהיא משבצת אותם בהקשר שונה במקצת, ומאפשרת הבנת פן שונה בהם. סילונות שבכרכים הם צינורות ניקוז, או צינורות להובלת מים נקיים66תוס', מקוואות פ"ה ה"ה, עמ' 657 ;בבלי, שבת לח ע"ב - לט ע"א ועוד, וראו ליברמן על אתר. התוספתא מצוטטת בירו', כה ע"ב.. הם מכונים "סילונות שבכרכים" משום שבעיירה היהודית השימוש בהם לא היה מקובל. ברוב העיירות הכפריות לא היה ניקוז, ואם היה ניקוז זה היה לכל היותר "ביב", תעלה פתוחה או סגורה, אך לא רשת צינורות.
אם הסילון מחזיק סאתיים מותר לשפוך לתוכו מים בשבת, אף על פי שהמים מזלפים ממנו, מפי הסילון הסמוך לחצר. מותר אפוא לשפוך מים לחצר הפתוחה לניקוז העירוני. זה היה גם הבסיס של סדרת הפירושים הקודמים שהבאנו. והנה הירושלמי אומר ש"רבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב דבר אחד אמרו"; הקושי הוא שבתוספתא אלו מימרות נפרדות. על כן יש לומר שכל חכם דיבר על המציאות שבעירו וניסח את הדברים לפי המוכר לו. מכל מקום, חכמים חולקים על רבי מאיר.
פירושים אלו יפים רק אם נגרוס במשנתנו "שופכין בתוכו" וכו'. ברם ליברמן התקשה בגרסה זו, שהרי הירושלמי עצמו גורס "אין שופכין" וכו', וכך במפורש בירושלמי כלאים67ירו', כלאים פ"ט ה"א, לב ע"א, ועדויות כתבי היד בירושלמי שלנו. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 430. ובעדויות רוב כתבי היד אצלנו. על כן ליברמן מקבל את נוסח הירושלמי כפי שהשתמר אצל בעל מלאכת שלמה. לפי נוסח זה אין הירושלמי מדבר על רבי אליעזר בן יעקב שבמשנה, אלא על רבי אליעזר בן יעקב שבברייתא שבה באים דברי משנתנו בשם רבי מאיר, וההלכה בדבר הסילונות בשם רבי אליעזר בן יעקב. מכל מקום מי שגורס שרבי אליעזר בן יעקב אמר "אין שופכין", הרי שהוא כשיטת חכמים בתוספתא. בדברי הסיכום נשוב שנית לפרש את הרקע להלכות שלפנינו.
וחכמים אומרים אפילו גג חצר – בדפוס "גג או חצר", וברור שלכך הכוונה, שהרי לחצר אין גג. מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב – חכמים סבורים שגודל החצר אינו חשוב והכלל הוא אחר: מותר לשפוך מים כך שיזלו ויגיעו לביב, אך אסור לשפוך מים ישירות לפי הביב. קל להבין את דבריהם בחצר, שהמים עשויים להיספג באדמה או בחריצים שבין הרצפות; אבל בגג אין המים עשויים להיספג. המאירי מסביר שהגגות "שלנו" משופעים והמים אינם נספגים, אבל הגגות שלהם היו שטוחים ומים נספגו בהם. ברם בתקופת המשנה והתלמוד נהגו בארץ שיטות שונות להתקנת גגות. היו גגות רעפים משופעים, והיו גגות שטוחים, אבל כולם היו מטויחים היטב, מנעו את ספיגת המים וגרמו לזרימתם. למעשה אלו דברי רבי מאיר בתוספתא, שמותר להזרים מים בסילון, אף שוודאי לא ייספגו בקרקע. לכאורה תמוה: אם המים עומדים לזרום, מה ההבדל אם הם מוזרמים בעקיפין לביב או ישירות לפיו?
דומה שהבסיס להלכות במשנה הוא דברי הירושלמי: "אם עונת הגשמים היא מותר, צינורות מקלחין בו אסור. והתני בר קפרא: אם היה מקום צנוע מותר. הדא פליגא על רב ולית ליה קיום, דרב אמר כל שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור" (כה ע"ב). בר קפרא אמר שמותר לשפוך מים במקום צנוע. הירושלמי הבין שמותר לשפוך בצנעה כדי שהדבר לא ייראה. הסבר זה חולק על הכלל הידוע של רב שכל שאסור לעשותו בפומבי, אסור גם בצנעה. לכאורה מסקנת הירושלמי היא שלדברי בר קפרא אין קיום, ברם כבר עסקנו בכלל זה במקום אחר והראינו שאין הדבר כך. דברי רב הם תפיסה בבלית בלבד, והירושלמי אינו מקבלם; על כן המשפט "לית ליה קיום" מוסב על דברי רב, וכך גם הבינום מפרשים אחדים68ראו פירושנו לשבת פכ"ד מ"א.. ייתכן שדברי בר קפרא התייחסו ל"מקום צנוע", כלומר לשירותים ציבוריים בסגנון הרומי, שאדם עושה צרכיו והמים שוטפים אותם למערכת הניקוז העירונית. מכל מקום, מהירושלמי נראה שחכמים לא ראו איסור בהזרמת מים לרשות הרבים, אף יותר מארבע אמות, בצינור או בביב פתוח או בכל דרך אחרת; אלא שחכמים רצו שהדבר לא יבלוט, לבל ייראה שפלוני כאילו זורק מים לרשות הרבים69הסבר זה קרוב להסברם של הרשב"ם, הרא"ש ואחרים "משום חשד".. אם יש עוקה מחזקת סאתיים המים נשפכים ישירות לעוקה וממנה לרשות הרבים. אם החצר גדולה המים נוזלים מהחצר לרשות הרבים בהזלפה וזה מותר (לפי התוספת לדברי רבה בבבלי), אבל בחצר קטנה הם נראים כשפיכה ישירה (או שמא קיים חשש שישפוך את המים ישירות לרשות הרבים, לפי התוספת לדברי רבא בבבלי). המים הזורמים בביב קמור אינם נראים בפומבי, ולכן רק לביב קמור מותר לשפוך מים. חכמים (או רבי אליעזר בן יעקב לשיטת הירושלמי) אוסרים הזרמת מים ישירה בביב קמור, משום שניתן לראות את המים, אך גם הם מודים שמותר לשפוך בסילונות שבכרכים. בימות הגשמים מותר להזרים מים ישירות ברשות הרבים משום שהמים מקלחים בכוח עצמם ומעשהו של היחיד אינו ניכר; אבל כשאין גשם ו"הצינורות מקלחים בו" – אסור, משום שכל אחד רואה שהמים שפלוני שפך זורמים ברשות הרבים. על אלה הוסיף בר קפרא שגם במקום צנוע מותר לשפוך מים בשבת.
כל המקורות מתבארים לפי הכלל של הירושלמי, ולפנינו מסכת הלכתית ברורה. האיסור אינו במעשה עצמו, אלא ברעש ובתהודה שלו70אך השוו את פירושנו לפ"י מי"ד.. התלמודים משתמשים בנימוק דומה למשנה. נוספת במסכת שבת, "מפני שהן משמיעות את הקול"71ראו פירושנו לשבת פ"א מ"ה; ירו', שבת פ"א ה"ה, ד ע"א; בבלי, יח ע"א..
החצר ואכסדרא מיצטרפין לתוך ארבע אמות – בחצר ששטחה ארבע אמות מותר לשפוך מים בשבת. האכסדרה היא חלק מהחצר המוקף עמודים, ולצורך העניין הזה קרקעית האכסדרה מצטרפת לחצר שכן המים מתפזרים על רצפת האכסדרה והחצר כאחת.