נתמעט האוכל – המשנה הבאה קובעת מהי כמות האוכל שיש להניח; אם נתמעט האוכל של שיתוף המבוי, כגון שאכלוהו עכברים, ואולי גם כשנאכל על ידי אחד הדיירים – יש להשלימו, כמו שכתוב להלן. בתלמוד הבבלי הבינו שהאוכל כלה או התקלקל, "נתמטמט"26סוגיית הגמרא מציגה את ההסבר כדרך היחידה לבאר את החידוש במשנה. למעשה ניתן להציע הסברים אחרים, ואולי אין כלל מקום לדקדוק זה בלשון המשנה. נראה שהבבלי הכיר כבר את ההסבר ש"נתמעט" משמעו "כלה החפץ", והוא שאל שאלה מלאכותית כדי שיוכל להציע את ההסבר. סביר להניח שהבבלי לא הכיר את התוספתא, אך הכיר את תוכנה; זו תופעה רגילה בתלמוד הבבלי, וראו למשל לעיל פירושנו למ"ג. בלשון הבבלי (פ ע"ב), ואף התוספתא מנסחת: "כלה החפץ" וכו' (פ"ו [ט] ה"ג). זו כמובן אינה גרסה שונה, אלא פירוש שיש בו שינוי של ההלכה שבמשנה. מכל מקום, לפי סגנון המשנה הרישא עוסקת במצב שבו האוכל התמעט, והסיפא במצב שמספר האוכלים גדל. כך יש שוויון בין שני חלקי המשנה, אולם לפי הסבר הבבלי והתוספתא איזון זה נעלם. מוסיף – המניח משלים את הכמות החסרה, ומזכה – המניח מזכה את דיירי החצר באותה דרך שהובהרה במשנה הקודמת, ואינו צריך להודיע – שתי דרכים להבנת משפט זה. האחד שהוא מתייחס לכל הנאמר לעיל, כלומר בכל תהליך זיכוי העירוב אין צורך לידע את השכנים, שהרי זכין לאדם שלא בפניו. ברם ניתן להבין שרק על התוספת אין צריך להודיע, אבל על הנחת שיתוף המבואות יש להודיע. לעיל הובא המעשה בכלתו של רבי הושעיה, והסוגיה הבינה שלזכות משמעו גם להודיע, ורק רב חולק וטוען שאינו צריך לזכות ולהודיע כפי שנהגה אשתו של רבי הושעיה. בתוספתא המשפט מנוסח "כלה החפץ מודיע ואין צריך לזכות" (שם שם). אם כן, ברור שאם החפץ כלה קל יותר להוסיף מליצור שיתוף מבואות, ואם על תוספת יש להודיע, קל וחומר שיש להודיע על הנחת השיתוף. בהבנה הפשוטה הניסוח בתוספתא מהופך מזה של המשנה, אבל יוצא ממנו שבהנחת עירוב רגיל יש צורך בשני הרכיבים. מהמשפט הבא במשנה יוצא שבכל מצב צריך להודיע.
התלמוד הבבלי מבחין בין מצב שבו הפֵרות שלו, ועל כן המניח צריך לזכות את שותפיו, לבין מצב שהפֵרות של הדיירים, ולכן אין צריך להודיעם (פ ע"א). אבחנה זו הובאה בתוספתא על המשנה הקודמת, על הנחת העירוב לכתחילה, ואכן שם היא מתאימה יותר. מכל מקום, היא חלה מן הסתם על שני המקרים. ברור שאם ניתנו לו מזונות על ידי דיירים בשביל הנחת העירוב, אין צורך בהודעה ובזיכוי, שהרי לשם כך הם נמסרו לו; אבל רבנו חננאל גורס "בין משלו ובין משל חבירו צריך להודיע".
על כל פנים, הבבלי הבין שאם אדם מניח עירוב מפֵרות שלו צריך לזכות ולהודיע. היו ראשונים שפירשו שצריך להודיע רק באופן כללי שנעשה עירוב27ספר העתים, עמ' 92 ;הלכות קצובות, הלכות עירובין ה"ט, מהדורת מרגליות עמ' 64 ,ועוד.. בירושלמי נוסף הסבר קצר: "מהו מודיע – הלכה" (כד ע"ג), ואולי פירושו שצריך לומר לציבור את ההלכה שניתן להוסיף על העירוב. ברם זה הסבר תמוה, וכי ממתי יש ללמד את ההלכה כתנאי לביצוע? המשפט נראה קטוע, אבל מטרתו, כמו מטרת הראשונים שהבאנו, לרכך את הסתירה בין המשניות.
נראה שאין מנוס מהמסקנה ששתי עמדות לפנינו. לשיטת רבי מאיר, ואותה נבהיר בסוף משנה יא, יש צורך שהעירוב יהיה לדעת, ולכן אם נעשה שלא לדעת "צריך להודיע"; אבל לרבי יהודה, שלדעתו "זכין לאדם שלא בפניו", אין צריך להודיע, שאם לא כן אין כל משמעות להסדר. ייתכן שמבחינה פורמלית אין צריך להודיע גם בשעת הקניין, זאת בניגוד לכל מעשה קניין רגיל, אך תבעו הודעה פומבית כלשהי בתור חלק מכללי המעמד הציבורי. תוספו עליהם – בנוסח הדפוס וכתבי יד "התוספו עליהם", כלומר נוספו אורחים עליהם, מוסיף ומזכה – להלן המשנה מסבירה את היחס בין מספר האוכלים וכמות המזון. מדובר במקרה שנוספו אורחים ויש צורך להוסיף על המזון המוכן. כנראה עדיין מדובר בערב שבת, אך מאוחר יותר, סמוך לכניסת השבת. כאן הוא מוסיף מזון לסעודה המוכנה, ומזכה וצריך להודיע28ב- מל – "צריך להודיע". – לעיל התחבטנו אם צריך להודיע על הנחת העירוב מלכתחילה. כאן יוצא בבירור שיש צורך בהודעה, ואם כך הדבר לגבי תוספת, קל וחומר שיש להודיע על הנחת שיתוף המבואות או עירוב החצרות. עם זאת, כפי שנראה בדיוננו בסוף משנה יא, ספק אם כל המשניות משקפות אותה דעה הלכתית, על כן אין זה ברור שהסיפא של משנתנו מלמדת בהכרח על הפירוש הנכון במשנה הקודמת.