חריץ שבין שתי חצירות – בין שתי החצרות מפריד חריץ, עמוק עשרה – טפחים, ורחב ארבע – טפחים. חריץ דינו כקיר: אם הוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים הוא רשות לעצמה, ודינו כדין הקיר במשנה הקודמת. לפיכך, מערבין שנים ואין מערבין אחד – אלו שתי חצרות נפרדות ויש להתקין עירוב נפרד לכל חצר, אפילו מלא קש או תבן – לכאורה הקש ממלא את החריץ ומבטלו, אך המשנה סבורה שזה מילוי מתכלה, שניתן להוציאו, ולכן הוא נחשב כאילו אינו. יש להניח שמדובר בתבן שניתן להוציאו בשבת, שאם לא כן אינו בבחינת מתכלה (הרא"ש ואחרים). אבל מל[ו]א עפר או צרורות – צרורות הם גושי אבן. עפר וגושי אבן נחשבים למילוי רגיל של בור, ולכן החריץ נחשב סתום. אם החריץ כבר אינו עמוק עשרה טפחים אין הוא נחשב מחיצה, ולכן מערבין אחד ואין מערבין שנים – שתי החצרות נחשבות חצר אחת ללא מחיצת ביניים.
במשנת אהלות שנינו: "בית שהוא מלא תבן ואין בינו לבין הקורות פותח טפח, טומאה בפנים, כלים שכנגד יציאה טמאים" (פט"ו מ"ו). ממשנה זו משמע שהתבן שבבית אינו נחשב סתימה לבית, ורואים אותו כאילו הוא מועמד להיות מסולק ממנו. הלכה זאת דומה לכאורה במידת מה למשנתנו, שהעפר נתפס כמילוי לחריץ אך לא התבן. אולם התלמודים אינם מביאים משנה זו, אלא ברייתא אחרת הקרובה לה בנושא. הירושלמי מדייק ממשנתנו שאפילו אם "ביטל" את התבן אין הוא מבוטל, כלומר שאין משמעות לכך שדיירי החצר מבקשים לראות את התבן כאשפה או כאדמה שהיא בבחינת מילוי לחריץ. מכאן הירושלמי מסיק: "מתניתא דלא דרבי יוסי, דרבי יוסי אמר תבן וביטלו מבוטל" (כד ע"ג), והגמרא דוחה מסקנה זו משום שדינו של רבי יוסי הוא רק בתבן הבלול בעפר, ולכן דינו כעפר3ירו', כד ע"ג; פסחים פ"ז ה"ז, לד ע"ד; נזיר פ"ט ה"ב, נז ע"ד.. מלשון הירושלמי לא ברור באיזה הקשר אמר רבי יוסי את דבריו, אם בהקשר ישיר למשנתנו או בהקשר של משנת אהלות. בתלמוד הבבלי הדברים ברורים יותר. הבבלי שואל "והתנן בית שמילאהו תבן או צרורות וביטלו בטל (אהלות פט"ו מ"ז) – ביטלו אין, לא ביטלו – לא! אמר רב הונא: מאן תנא אהלות? רבי יוסי היא" (עח ע"ב). בהמשך מובאת ברייתא שנייה ובה רבי יוסי סותר את דבריו, והתלמוד מתרץ שתבן שאינו מועמד לפינוי הרי הוא כעפר ובטל, ועפר שמועמד לפינוי הרי הוא כתבן4בבלי, עח ע"ב - עט ע"א. בסוכה ד ע"א כבר מצוטטת הסוגיה שלנו: "בית שמילאהו תבן או צרורות וביטלו – מבוטל; ביטלו – אין, לא ביטלו – לא. ותני עלה, רבי יוסי אומר: תבן ואין עתיד לפנותו – הרי הוא כעפר סתם, ובטל; עפר ועתיד לפנותו – הרי הוא כסתם תבן, ולא בטיל".; משנתנו היא כרבי יוסי ומשנת אוהלות החולקת היא כרבנן.
אין ספק שהתלמודים גרסו בדברי רבי יוסי "ביטלו מבוטל", ומשמע שיש צורך בביטול. לכאורה ניתן להעמיד את משנתנו במקרה שלא "ביטלו" את התבן, ובאופן כללי כל הדיון קשה להבנה, כי אין הכרח לומר שהמימרה בדין ביטול התבן היא של רבי יוסי, ועל כן יש להקשות שהדמיון בין המקרים איננו שלם. דומה שהסוגיה בתלמוד הבבלי כוללת הנחות יסוד שאינן לפנינו, והוא הדין לסוגיית הירושלמי. הווה אומר שהתלמודים הכירו ברייתא ובה דברי רבי יוסי בנוגע לתבן, או למילוי עפר. ברייתא זו הייתה מנוסחת כדוגמת התוספתא אהלות: "בית שהוא מלא תבן ויש בינו לבין הקורות פותח טפח, וטומאה בפנים, כל שכנגד יציאת הטומאה במלאו של פתח טמא, ובאכסדרא אינו טמא אלא כנגד הטומאה מן הקורות ולחוץ, ורבי יוסי אומר תבן שאינו עתיד לפנותו הרי הוא כעפר ועפר שהוא עתיד לפנותו הרי הוא כתבן" (פט"ו ה"ה, עמ' 612. (הירושלמי והבבלי לא הכירו ברייתא זו. הירושלמי מצטט ברייתא שונה, והבבלי מסיק את דברי הברייתא מתוך הדיאלקטיקה, ואינו מכיר אותה כציטוט. נראה שהייתה ברייתא דומה כלשהי. מכל מקום, דומה שבסופו של דבר הברייתא והמשנה באהלות מדברות על נושא שונה במקצת, ואף על מצב שונה במקצת של תבן מעורב בעפר, ואין בה עדות שרבי יוסי חולק על משנתנו5ראו הדיון אצל גולדברג, עמ' 112..
מכל מקום, הבבלי מסכם שמשנתנו ודברי רבי יוסי עוסקים בנושאים שונים, משום שלטומאה ולשבת כללים שונים, או משום שבית אינו דומה לחריץ. גולדברג רואה בכך הסבר מאוחר ומאולץ; לדעתנו התירוץ מובן והגיוני, אך ייתכן שהוא נובע מן הרצון האמוראי "להחליק" מחלוקות.