כותל [בין שבין] שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה – ה"בין" הראשון נמחק, והשני נוסף בידי מעתיק. "שבין" הוא נוסח מועדף, שכן הוא מופיע במשנה א בכל עדי הנוסח, ובמשנתנו ברובם. אם הכותל גבוה עשרה טפחים והוא מפריד בין שתי החצרות, הוא מהווה מחיצה ואי אפשר לערב עירוב אחד לשתי חצרות, שכן לכותל אין פתח. התוספת "ורחב ארבעה" אינה שייכת לענייננו. אם הכותל רחב ארבעה טפחים הרי שראשו מהווה רשות נפרדת; הלכה זו חשובה להמשך המשנה2כך במפורש בירו', פ"ז ה"ב, כד ע"ב; בבלי, עז ע"א.. מערבין שנים ואין מערבין אחד – יש צורך בשני עירובים נפרדים, עירוב לכל חצר. היו בראשו פירות – מדובר במחיצה שאינה מגיעה לתקרה, ועל ראשה היו מונחים פֵרות. הפֵרות הללו נמצאים ברשות נפרדת. אלו עולין [מיכן ואוכלין ואלו עולין] – המצוי בסוגריים נוסף בידי המעתיק בשוליים – מיכן ואוכלין בלבד שלא יורידו מלמטן – מותר לדיירים משתי החצרות לקחת פֵרות מראש הקיר ולאכול, אבל אסור להם להוריד את הפֵרות לרצפת החצר, שהרי ראש הקיר וקרקע החצר הם רשויות נפרדות. המשטח מעל הקיר הוא "מקום פטור", ומותר לאנשי החצר לקחת משם דברים, אך לא להכניסם לרשות היחיד שבחצר (להלן, פ"ח מ"ג). הבבלי (ובעקבותיו הרמב"ם, רבנו עובדיה מברטנורא ואחרים) פירש שמותר להוריד את הפֵרות לחצר, אך אסור להכניסם לחדרים. כל זאת לשיטתו של רבי שמעון שכל הרשויות שמחוץ לבית הן רשות אחת (פ"ט מ"א). ברם לפי פשוטה משנתנו היא כדעת החולקים על רבי שמעון ונאסר טלטול בין ראש הכותל, שהוא בבחינת גג, לבין החצר, ואולי בחרה המשנה בכוונה בניסוח כוללני כדי שלא להיכנס כאן לבירור המחלוקת בין התנאים, מחלוקת שתידון רק בפרק ט.
נפרץ הכותל עד עשר אמות – אם נוצרה בו פרצה שרוחבה עד עשר אמות, הרי היא בבחינת פתח המחבר בין החצרות. מערבים שנים אם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח – מותר לערב לכל חצר לחוד ולראות בפרצה פתח של החצר; אפשר גם לערב יחד כדין חצר פנימית וחצר חיצונית. יותר מיכן – אם הפתח (הפרצה) רחב יותר, אין הוא נחשב עוד פתח, ולכן מערבין אחד – שתי החצרות מערב להן עירוב אחד שכן הפרצה הגדולה עשתה את שתי החצרות לחצר אחת, ואין מערבין שנים – כל חצר בפני עצמה אינה מוקפת בגלל הפרצה. רוחב הפתח המרבי הוא עשר אמות, וכך נקבע גם לגבי פתחי מבואות (פ"א מ"ז). בדיוננו במשנה הראשונה במסכת ראינו כי לדעת הבבלי רבי יהודה חולק על קביעה זו, ולפי פרשנות זו, שאינה הכרחית, אפשר שיחלוק גם כאן. ההלכה חוזרת בתוספתא, ואין ביטוי למי שחולק עליה (פ"ו [ט] הי"ג).