חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבואי – שלוש התיבות "זו לזו ופתוחות" מצויות בכל עדי הנוסח וגם בראשונים רבים, למשל רש"י, רי"ד ואחרים. גם בעל מלאכת שלמה גרס כן, אך הוא מעיר על נוסח שהן חסרות בו. לאמיתו של דבר אין בהן רכיב הכרחי לפירוש המשנה, כפי שנראה להלן. משנתנו מלמדת שאם לא עירבו בפת בחצרות, ונשתתפו בשאר מיני מאכל במבוי – מותרים לטלטל בשניהם. העיקרון הוא פשוט: חמש החצרות הן יחידה אחת, ואם מניחים עירוב במבוי אין צורך לכאורה להתקין עירובי חצרות. אולם בנושא זה נחלקו רבי מאיר ורבנן: רבי מאיר תובע התקנת עירוב בחצרות ובנוסף שיתוף במבואות, וחכמים מסתפקים בשיתוף במבואות. טעמו של רבי מאיר מנומק בשני התלמודים בחשש שמא תישכח תקנת העירוב, "שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות" (בבלי, עג ע"ב; ירו', פ"ו ה"ח, כג ע"ד), ובניסוח התוספתא "שלא לשכח עיקר העירוב, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין" (פ"ו [ט] ה"ו). נראה שנימוקו העיקרי של רבי מאיר הוא ציבורי. מבחינה הלכתית-טכנית די בשיתוף המבואות, אלא שרבי מאיר סבור שהנחת העירוב היא מצווה בפני עצמה, ועל כן היא חייבת להיעשות מדעת המניח ובכוונה (להלן, פ"ז מי"א). אמנם הנימוק "שלא לשכח תורת עירוב" מופיע גם להלן במשנה: "לא אמרו בחצירות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות" (פ"ז מ"ט), ברם שם הנימוק מנותק מהמחלוקת שלפנינו ועומד לעצמו. ועוד, הניסוח "לא אמרו" מעיד על הלכה קדומה שעורכי המשנה מצטטים51ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ג.. יש להניח כי הנימוק אינו יצירה מחודשת של רבי מאיר, אלא ניסוח קדום שרבי מאיר משתמש בו. לפנינו עיקרון כללי שאולי מוסכם על הכול, אלא שיישומו במקרה זה שנוי במחלוקת. כפי שנברר להלן משנתנו מתפרשת לשיטתו של רבי מאיר. למבואי – בכתב יד קופמן נכתב לעתים "מבואי", לעתים "מבוי" ולעתים "מבויי" (בחיריק ביו"ד), ואין בכך קביעות. המספר חמש חצרות הוא כמובן מקרי52למשניות "ספורות" ראו לעיל, פ"א מ"י.. הירושלמי מדגיש שניתן להשתתף במבוי רק אם יש בו לפחות שתי חצרות או חצר ובית, עם זאת המספר חמש מופיע עשרות רבות של פעמים במקורות חז"ל. לעתים "חמש" הוא רק דוגמה לקבוצה רגילה במקום הביטוי "מספר", כמו אצלנו וכמו במשנה ו לעיל וכן בדוגמאות נוספות רבות53משנה, מכות פ"ג מ"ה; נזיר פ"ג מ"ז; יבמות פי"א מ"ג; כתובות פ"י מ"א; מעשרות פ"ב מ"ה, ועוד., ולעתים המניין "חמש" יוצר קבוצה. חמש גפנים יוצרות כרם54משנה, כלאים פ"ד מ"ה; פ"ה מ"ה; פ"ו מ"א, ועוד., חמש רחלים יוצרות עדר55משנה, עדיות פ"ג מ"ג; חולין פי"א מ"ב. וחמישה דיינים הם הרכב של בית דין (ראו פירושנו לעיל, פ"ג מ"ד). במקרים אחדים שהמניין "חמש" מופיע בהם ספק אם הוא מקרי או שבא לתאר חבר-קבוצה; למשל, בשנת שביעית מותר ליוצר למכור עד חמישה כדי שמן משום שזו הצריכה השנתית (משנה, שביעית פ"ה מ"ז). הוא הדין במסורת ששטח הר הבית כלל חמש מאות אמה על חמש מאות אמה (משנה, מידות פ"ב מ"א). פרשנים עמלו קשות ליישב את המידה שכן שטח המתחם כיום אינו רבוע, וודאי שאינו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. ליישובה של המשנה הוצעו הצעות שונות, אך קיימת גם האפשרות הסבירה שאין זה אלא מספר ספרותי הבא לומר שהמתחם היה רבוע וגדול. מכל מקום, במשנתנו ודאי שהמניין של חמש חצרות הוא מטבע לשון ספרותי למספר חצרות היוצרות מבוי.
עירובו56האות וי"ו בין האותיות ר-ב נמחקה בידי מגיה. בחצירות ולא נשתתפו במבואי מותרין בחצירות ואסורים במבוי – אם הדיירים התקינו עירובי חצרות לכל חצר בנפרד, אבל לא הכינו שיתוף מבואות – דייריה של כל חצר רשאים לטלטל בחצר שלהם בנפרד, אך לא במבוי. ברור שהמשנה מתפרשת טוב יותר בשיטת רבי מאיר, שכן יש צורך גם בעירובי חצרות. ברם ניתן להעמידה גם לשיטת חכמים, שכן לא נאמר בה במפורש שיש צורך הלכתי בשני העירובין.
המשנה הבאה דנה גם במקרה של חצרות הפתוחות זו לזו, על כן מסתבר שבמשנתנו מדובר רק בחצרות הפתוחות למבוי ואינן פתוחות זו לזו. אכן התלמוד הבבלי קובע שאין לגרוס במשנה שהחצרות "פתוחות זו לזו", אבל ברור גם שלפני הבבלי הייתה גרסה זו (עג ע"ב). הירושלמי מדגיש את הרכיב שהחצרות פתוחות למבוי, וגם מדבריו משמע ששאלת הקשר הפנימי בין החצרות אינה מהותית. שאלת הקשר בין החצרות תידון כאמור במשנה ט, ושם נראה כי לדעת רבי עקיבא "דריסת רגל אוסרת", כלומר אם יש מישהו הזכאי להלך בחצר (שאינו אורח) והוא לא השתתף בעירוב, הוא אוסר את העירוב עד שיבטל את רשותו. השאלה היא מה דינו של הקשר ההדדי בשתי חצרות הפתוחות למבוי וקשורות בפתח זו עם זו. אם נאמר שדיירי כל חצר נחשבים לדיירים גם בחצר האחרת – חל עליהם הכלל של "דריסת רגל אוסרת", ואם הם לא התקינו עירוב משותף לכל החצרות – דיירי חצר אחת אוסרים טלטול בחצר האחרת. אם כך הוא, ודאי שאצלנו אין לגרוס "פתוחות זו לזו". ברם חכמים חולקים על רבי עקיבא, ולשיטתם ניתן לגרוס שלוש תיבות אלו, ואולי הן באות לרמז שהמשנה היא כנגד דעתו של רבי עקיבא. מצד שני, ייתכן מאוד שבמקרה זה גם רבי עקיבא יודה שאין "דריסת הרגל אוסרת", שכן יש פתח בין החצרות, אך עובדה זו אינה מעניקה לדיירי חצר אחת זכות טבעית בחצר האחרת. אם כן המשפט אינו מיותר, הוא בא להדגיש שגם רבי עקיבא יודה שמותר לטלטל בכל חצר בנפרד, בניגוד למשנה ט.
במשנתנו ברור ש"עירוב" הוא המונח לעירובי חצרות, ו"השתתפו" הוא המונח לעירובי מבואות. בשאלה זו של המונחים עסקנו לעיל (פ"ג מ"א), ושם ראינו שהתלמוד אומר ש"עירוב" הוא דווקא עירוב חצרות ו"השתתפות" הוא מינוח כללי יותר לחצרות ולתחומין (ירו', פ"ג ה"א, כ ע"ג). בעקבות משנתנו הצענו ש"עירוב" הוא מונח כללי לכל העירובין, ו"השתתפות" הוא לעירובי תחומין או מבואות. מכל מקום במשנתנו עירוב הוא לחצר, והשתתפות היא דווקא במבוי.
ואם נשתתפו במבואי מותרין כן וכן – לכאורה מדובר כאן במפורש על התקנת עירוב במבוי בלבד, וזאת לפי שיטת חכמים. התלמוד הבבלי מבאר שכאן הותקן העירוב גם במבוי, ומובן שהותקן בחצר. אכן אם קוראים את המשנה ברצף, הרי שההיגד "אם נשתתפו במבואי" בא להוסיף על קודמו, היינו על התקנת העירוב בחצר. כל זאת בהתאם לשיטת רבי מאיר. עם כל זאת מן הראוי להדגיש שלא נאמר כי חייבים להתקין את שני העירובים, ואולי זה נעשה אף שאין חובה לעשות זאת.
כן וכן – בדפוסים כאן וכאן, כלומר מותר לטלטל בחצרות ובמבוי, עיריבו57מגיה הוסיף את האות יו"ד בין האותיות ע-ר, "עיריבו", וראו הכתיב בתחילת המשנה. בחצירות ונשתתפו במבואי – אם הכינו את שני העירובים, לפי שיטת רבי מאיר, שכח אחד מבני חצר ולא ערב מותרין כן וכן – אמנם לכתחילה יש להניח גם עירוב חצרות, אך אם שכח אחד מבני החצר לערב מותר להם לטלטל כאן וכאן, גם בחצר וגם במבוי. לכאורה קל יותר להבין הלכה זו לשיטת חכמים שאין צורך בשני עירובים, ברם הבבלי מפרש את משנתנו גם כשיטת רבי מאיר. גם רבי מאיר מודה שאין צורך הלכתי בעירוב הכפול (חצרות ומבוי), אלא שקיים חשש שמא תשתכח תורת עירוב, ומכיוון שרוב הציבור עירבו ורק פלוני שכח לערב – אין לחשוש לשכחה. הירושלמי מסביר שאמנם לשיטת רבי מאיר יש להניח עירוב כפול, אך אם פלוני שכח לערב אין בכך כלום, שהרי אין הנחת העירוב אלא לצורך פרסום המצווה בלבד. שתי האפשרויות (שיטת חכמים או שיטת רבי מאיר) קרובות, ונראות כפשט. במבוא למסכת עמדנו על כך שהעירוב כבר חדל מלהיות פתרון טכני להיתר טלטול בשבת; לשם כך די היה בעירוב מבואות. אלא שהוא הפך למעמד דתי כשלעצמו (מעין מצווה נפרדת), כמו גם עירוב תבשילין ביום טוב שחל בערב שבת. מעמד העירוב נועד לבטא את ההשתתפות והרֵעות בהכנות לשבת, ואי הנחת העירוב בחצר לא אסרה על טלטול בה.
וכן מבני מבואי [ששכח אחד מהם] ולא נשתתף מותרין בחצירות – עירוב החצרות עומד לעצמו, לכן גם אם עירוב המבוי התבטל, מפני שפלוני שכח לערב, מותר לטלטל בכל חצר לחוד, ואסורין במבוי – אסורים לטלטל מהחצרות למבוי, שהמבוי לחצירות כחציר[ות] לבתים – וכשם שבחצר רגילה שאין בה עירוב מותר לטלטל בתוך הבית, אף שאסור לטלטל בחצר – כך מותר לטלטל בחצר שהניחו בה עירוב, אף שאין להוציא דבר למבוי.