הנחת היסוד של המשנה היא שכל דיירי החצר צריכים להשתתף באופן אקטיבי ומודע בעירוב. במשנה הקודמת פגשנו את דעתו של רבן גמליאל שצדוקי (מי שאנו מודה בעירוב) אוסר על העירוב אם הוא מבצע מעשה סמלי שיש בו ביטוי לתפיסת רשות בשטח המשותף. המצב שונה לגבי השתתפות בעירוב. ישראל שלא עירב אינו אוסר על אחרים, אך הוא אינו שותף בעירוב. אנשי החצר ששכח אחד מהם ולא ערב – ברור שהמשנה מדברת על עירוב חצרות ובתקופה שכל אחד השתתף בפועל בהנחת העירוב. כלומר, כל אחד השתתף במגבית ונתן משהו משלו לסעודה המשותפת שהונחה באחד הבתים. משנתנו עוסקת במי ששכח להשתתף, והיא מניחה בפשטות שהוא אינו שותף לעירוב. בתקופה מאוחרת יותר כבר היה מי שהניח עירוב לכולם, ו"זיכה" להם גם שלא מדעתם, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם – גם הוא וגם אנשי החצר אינם יכולים להכניס ולהוציא מהחצר לביתו ומביתו לחצר, ושלהם מותרים לו ולהם – אבל הוא אינו אוסר את העירוב בחצר. נתנו לו רשותם – כאן כבר מדובר על הסדר מוזר במקצת. בני החצר ויתרו על רשותם לטובת מי ששכח לערב. הם נחשבים לקבוצה מלוכדת, ולכן הביטול שלהם הוא משותף. אם הם ויתרו על רשותם בחצר – הם אסורים לטלטל אליה, ועבורו הבית והחצר הם רשות אחת. על כן הוא – מותר לטלטל מהבית לחצר, והם אסורים [היו שנים אוסרין] – המצוי בסוגריים נוסף בידי המעתיק וקיים בדפוסים ובכל כתבי היד, וברור שזו השמטה. אם בחצר שכחו שתי משפחות לערב, ואף אחת לא ביטלה רשותה, זה על זה – העובדה ששניים שכחו גורמת לכך ששניהם גורמים זה לזה שלא יוכלו לטלטל, גם אם בני החצר מבטלים את רשותם; שכן המצב הוא שבחצר עדיין יש שתי רשויות שלא אוחדו על ידי עירוב. זה הכלל: שאחד נותן רשות ונוטל רשות – אדם אחד רשאי לבטל את רשותו לכלל הדיירים והם רשאים לקבל אותה, ושנים נותנים רשות – הם רשאים לוותר כל אחד על רשותו, אבל ואינן נוטלין רשות – משאר הדיירים, שכן אינם יכולים לקבל רשות בחצר משום שהם אינם מלוכדים אלא שתי רשויות משפטיות נפרדות.
הכלל הוא שבחצר צריכה לשרור רשות משפטית אחת. רשות זו יכולה להיות אדם פרטי, או אגודה שהניחה עירוב, אך לא שני אנשים נפרדים, גם אם יתר בני החצר ויתרו למענם על רשותם.
המשנה צוטטה לעיל (פ"ב מ"ו), ושם היא מובאת כמסורת של רבי אלעאי ששמעה מרבי אליעזר. אם כן, גם זו הלכה קדומה.
לפי פשוטם של דברים משנה ג סותרת את משנה א. במשנה א מדובר על כך שדייר שלא השתתף בעירוב אוסר על האחרים את העירוב; גם משנה ב מקבלת כלל זה, וכן משנה ט להלן21הרמב"ם מבדיל בין מי שביטל את רשותו מתוך שכחה לבין מי שביטל את רשותו בכוונה. הסבר זה נועד לצמצם את הסתירה בין העמדות השונות בנושא.. ברם משנה ג מדברת על מי שלא הניח עירוב, ורק הוא אסור בטלטול. התלמודים מסבירים שמשנתנו עוסקת במי שביטל את רשותו (בבלי, כו ע"א-ע"ב; ירו', כג ע"ב). ברור שההסבר מאולץ, ועיקרו חסר במשנה. הסבר זה אף סותר תוספתא אחרת האומרת שמי שביטל את רשותו נחשב לאורח, וממילא מותר לו לטלטל מהחצר לבית כאורח22תוס', פ"ה (ז) הי"א, לפי הסברו של ליברמן, עמ' 398.. לשאלה זו נחזור להלן, פ"ז מי"א.
הדין שבמשנתנו חוזר בפרק ג, ונציג את שתי המשניות זו מול זו.
ברור ששתי המשניות היו פעם יחידה אחת (משנה קדומה) שעורכה סידר וניסח בה את המחלוקת בצורה חדה. שני החולקים מסכימים שאם יחיד שכח לערב אין הוא אוסר את הטלטול בחצר על כולם. לדעת חכמים מותר להם לטלטל גם את חפציו, ולדעת רבי אליעזר גם להם אסור לטלטל את חפציו. השאלה היא האם האיסור הוא אישי או שדין החפצים כדין בעליהם, "כרגלי הבעלים" (משנה, ביצה פ"ה מ"ג). הכלל שחפץ נדון כרגלי בעליו מופיע במקורות, ורבי יהודה מצמצם אותו23ראו פירושנו לביצה פ"ה מ"ג ולהלן, פ"י מ"ב.. גם אם רבי אליעזר חולק עליו, או שלפחות מצמצם אותו, הוא קובע שאינו חל על מי ששכח לערב בחצר ששכניו עירבוה.